אופטימיות חסרת בסיס

בדרך החתחתים שקוראים לה "תהליך השלום", המשברים והמפולת יגיעו

דונאלד טראמפ בנאום במוזיאון ישראל / צילום:רויטרס
דונאלד טראמפ בנאום במוזיאון ישראל / צילום:רויטרס

הלך המחשבה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פשטני: האויב של ערב הסעודית הוא איראן. האויב של ישראל - אם להאמין לדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב ושוב - הוא איראן. המסקנה במשולש הזה היא שערב הסעודית וישראל יכולות להיות ידידות. נתניהו וממשלתו מנגנים גם הם על הנימה הזאת: יש מהפכה אזורית של ממש ונוצרה שותפות אינטרסים בין ישראל לארצות באזור, שבעבר ראינו בהן אויבות מושבעות.

אבל כאן נפרדות דרכי השניים בהסקת המסקנות מן המבט הפשטני על המשולש: על פי טראמפ שותפות האינטרסים נגד איראן הופכת את העניין הפלסטיני השולי לפתיר. צריך רק קצת "תן וקח", וה"דיל" יסתיים בטוב.

כן, גם בנאומו בירושלים הוא לא דיבר על הסכם והסכמה, אלא על "דיל", על עסקה. זה גם מקור תקוותו של ראש הרשות אבו-מאזן, כי לחץ מספיק של סעודיה ובעלות-בריתה, יעזרו לרסן את מדיניות הסיפוח הישראלית.

לעומת זאת, על פי נתניהו והשר נפתלי בנט, המסקנה היא: במצב החדש מתמוססת הבעיה הפלסטינית. אפשר להניח אותה על המדף ולהמשיך לנהל את היחסים עם הפלסטינים כדרך שניהלנו אותם עד כה, כאשר המטרה היא סיפוחה למעשה של הגדה המערבית (יהודה-ושומרון) לישראל.

במצב דברים זה, האופטימיות והתקוות הן חסרות בסיס.

למרות נאומו הרדוד וחסר הבשר של טראמפ, שבו כלולות כל הטענות שבהן הזין אותו נתניהו, המסקנות של טראמפ ונתניהו מוליכות (אולי בלי לדעת זאת מראש) לכיוונים שונים לגמרי, וכבר בראשית הקטע החדש בדרך החתחתים שקוראים לה בטעות "תהליך השלום", יגיעו המשברים והמפולת. אז תעלה שאלה חדשה: האם טראמפ (בהנחה שיש לו עדיין יותר משלוש שנות כהונה) לא יאבד את סבלנותו, וכדרכו, יעשה פניית פרסה.

ממשלת ישראל המצויה בין בנט לנתניהו מצפה כמובן כי מה שהיה נכון עד כאן, יהיה נכון גם בעתיד, אולי בתמיכה סעודית: ישראל תמשיך להשתלט על הגדה, תיצור מראית עין של מחוות כדי לרצות את טראמפ, ותבנה על כך שהמלחמה בין סעודיה לאיראן בוא תבוא. אם בעבר, בשנות השמונים, "נהנתה" ישראל מן המלחמה הממושכת בין איראן ובין עיראק, אולי אפשר לראות בזה חזרה כללית למלחמה אחרת, נושאת רווחים לישראל?

טראמפ מצדו, מאמין כנראה בכוחה של "היהדות הבינלאומית", ומצפה לגיבוי מכיוון זה באמצעות קבלת תמיכתו העיוורת של נתניהו בו ובמנהיגותו.

אבל כרגע חשוב לטראמפ לצאת מן הביקור בשלום, לא להבטיח את השלום בין ישראל לפלסטינים. הוא מדבר בדרכו הפשטנית והמנופחת על השלום שמעבר לפינה, על נכונות הצדדים לעשות מעשה, על מלחמה משותפת בטרור. הוא מדבר על חיים משותפים של יהודים, נוצרים ומוסלמים, כאילו המחלוקת אינה בין שני עמים, שרק אחד מהם זכה לקיים את ההגדרה העצמית הלאומית במדינה משלו.

טראמפ אינו מדבר על "שתי מדינות לשני עמים" אלה, ומתכחש כך לכל מה שהקהילה הבינלאומית הסכימה עליו מאז שנת 1947. טראמפ מחניף לניצים באזור, כשם שהם מחניפים לו, ומן העיסה הזאת אמור לעלות הרושם של הצלחה. ברגע שיעלה על המטוס בלוד תהיה ממילא המשימה הבאה באירופה בראש מעייניו, ואחר כך - הנחיתה הקשה בוושינגטון, שם מחכה לו העיתונות העוינת עם שורה של שאלות ותהיות קשות.

בין נתניהו לטראמפ יש שותפות עמדות של פשטנות - יש טובים ויש רעים, יש מלחמה עולמית בטרור המוסלמי, ויש עולם הבנוי מארצות-הברית וידידותיה מול יריבותיה. גם הפלסטינים אינם עם של ממש. אלא שהמעצמות הגדולות האחרות, גם אם אינן חזקות כמו ארצות-הברית - סין, רוסיה והאיחוד-האירופי - אינן יבשות ששקעו כאטלנטיס, אינן הגרורות של ארצות-הברית, אף שאינן בכל מקרה אויבותיה.

העולם מסובך יותר מכפי שמציג ותופס זאת טראמפ ומכפי שמציג זאת נתניהו למאזיניו באזור. כל הכוחות האחרים הללו פועלים בדרכם שלהם והם רואים את איראן ואת סעודיה גם מזוויות אחרות. איראן היא, אם להזכיר זאת, יותר דמוקרטית מסעודיה. רוסיה בוודאי אינה מחפשת מלחמה נגד שותפתה איראן, וכך גם סין והאיחוד-האירופי. הנוסחה הפשוטה שמציע כרגע טראמפ נראית בעיני הפוליטיקאים המשופשפים ממעצמות אלה ילדותית וחסרת אחריות.

לכל אלה יש גם גישה אחרת לגמרי לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גישה המגובה על ידי החלטות הקהילה הבינלאומית זה 70 שנה. כל אחת מהמעצמות הללו תחכה בתורה למעידה של ארצות-הברית, או לפחות להחלפתו של טראמפ בסגנו פנס, לא רק מתוך פזילה לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא מתוך התייחסות לבעיות הגדולות של העולם, כולל שאלת הטרור.

ישראל של נתניהו שמה את כל הביצים בסל אחד, בסל האמריקאי. יתר על כן - בסל של טראמפ. לאחר שנפטרנו מצרתו של "הרשע" ברק אובמה, כך עולה ממקהלת הקואליציה הישראלית, יביא המשיח הזה את הישועה. הצרה היא, שכאשר שמה מדינה את יהבה על מעצמה אחת, על דמות אחת, היא נוטלת על עצמה סיכון ענק.

אם טראמפ יצליח לעשות מה שלא עשו קודמיו - לפתור את הסכסוך בדרך נאורה ודמוקרטית (לא בדרך של אפרטהייד) ימחאו לו כולם כף, באותה התלהבות שבה להקת החנפים מחאה כף במוזיאון ישראל בירושלים. אולם אם ימעד, והסבירות של מעידה מצדו גדולה מאשר הצלחתו - אזי יהיה קשה מאוד לאסוף את השברים. בעולם כולו ובמזרח התיכון.

צרו איתנו קשר *5988