הנקראות ביותר

עוד פרופסור

התרגיל ששמחון ונתניהו מתכננים לנכים, ולמה חברות הביטוח מודאגות

פרופ אבי שמחון / צילום: אוריה תדמור
פרופ אבי שמחון / צילום: אוריה תדמור

1. בעוד 9 ימים, אם סופרים לפחות על פי ההבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמור פרופ' אבי שמחון להגיש דוח ביניים עם המלצות ראשוניות לשינוי אופן החישוב של קצבאות הנכים.

"שינוי", צריך לומר, זה המקסימום ששמחון מוכן להגיד, גם כשמנסים לחלץ ממנו בכוח שהצורך בהעלאת הקצבה אינו נתון למחלוקת. "אין מחלוקת על הצורך לעשות שינוי ובכל מקרה אין לנו עוד כיוון", הוא אומר על עבודת הוועדה שבראשה הוא עומד. "בילינו את השבועיים הראשונים רק בלימוד, כדי שאף אחד לא יגיע עם דעות מוקדמות", הוא מוסיף.

מאחורי הקלעים, וזה מתפרסם פה לראשונה, הכיוון דווקא מתחיל להסתמן והוא צפוי להרגיז כהוגן את הנכים. שמחון, מתברר, פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל לידיו את פילוח ההכנסות של הנכים מכל המקורות, כדי לקבל את מה שהוא מכנה "התמונה המלאה".

הוא לא הסתפק רק בהכנסה של הנכה מעבודה (שממילא מפחיתה דרמטית את הקצבה עד כדי ביטולה), אלא ביקש לקבל גם את ההכנסה של בני או בנות הזוג של הנכים. "זאת הפעם הראשונה שהביטוח הלאומי מתבקש לעשות את זה", הוא אומר במידת מה של גאווה, "הנתונים האלה לא היו עד היום על השולחן".

כך, בזמן שהנכים זועקים בצדק נגד קצבה עלובה בגובה 2,342 שקל בחודש, שמחון עשוי לנופף "בתמונה המלאה" ולהציג את ההכנסה של משק הבית כולו. כדי לסבר את האוזן, עד היום זה עבד הפוך: נכה שהיה נשוי, ומדובר ב-17% מהמקרים, זכה דווקא לקצבה גבוהה יותר. "נכה, לא חצי בן-אדם", זו סיסמת הקמפיין שמלווה את מאבק הנכים בשנה האחרונה. התחשיב המשוקלל של שמחון, באופן הסרקסטי שמאפיין אותו, עלול לעשות בדיוק את זה.

פרופ' ירון זליכה, שעמד בראש הוועדה הקודמת שרק לאחרונה המליצה להעלות את קצבת הנכות לרמה של 4,000 שקל בחודש, סבר שהקצבה צריכה להיות אחידה לנשואים וליחידנים בלי התניות. שר האוצר, משה כחלון, שמינה אותו לתפקיד, התעקש שבהמלצה הסופית נכים נשואים יזכו ל-500 שקל נוספים. הבן זוג הוא עוד פה להאכיל, הוא חשב, בטח לא סיבה לתת פחות.

"נדמה לי שמהיכרותך אותי תוכל להשיב בעצמך על דבר ההבל האחרון מבית מדרשו של שמחון", אומר על כך פרופ' זליכה ומדגיש כמעט בהנאה שהדברים נאמרים לציטוט. "מעבר לכך, אין לי עניין להתייחס לאמירות של אדריכל מדיניותו הכלכלית של נתניהו בממשלת 2009 - מדיניות שתוצאתה עלייה של למעלה מ-100% במחירי הדיור, חורבן לצמיחה המשקית ודור אבוד של זוגות צעירים שיעבדו כל חייהם על מימון דירתם".

ועדת שמחון הוקמה באופן חפוז ותמוה בעקבות מה שהולך ומצטייר כטרגדיה של טעויות. בפעם הראשונה מזה עשרות שנים קצבאות הנכות עמדו בפני עלייה דרמטית בזכות מפגש די נדיר בין אקטיביזם ציבורי לשר אוצר שבאמת ובתמים רצה לחולל שינוי. כחלון היה מעורב בפרטים הקטנים במהלך העבודה של ועדת זליכה ויותר מפעם אחת משך דווקא כלפי מעלה.

אלא שהמפגש הזה היה מורכב יותר: ארגוני הנכים לא דיברו בקול אחד (בלשון המעטה) ובמקום לחבק את ההמלצות של זליכה, היו מי שתקפו אותן והציבו דרישה בלתי מתפשרת להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום. במקום לשדר מנהיגות, להוביל אחריו את הזרם המתון בקרב ארגוני הנכים ולהודיע על אימוץ היסטורי ודרמטי של המלצות ועדת זליכה - כחלון בחר להתמהמה.

ההפגנות, הכותרות, הספינים של יו"ר הקואליציה דוד ביטן - כל אלה שיתקו אותו. להוריד את המכס על יבוא נעליים הרבה יותר קל לעשות ולקבל אייטם מפרגן בערוץ 2.

בין לבין, גם בתוך משרד האוצר ניסו לעשות לו "כיפה אדומה": אנשי אגף התקציבים שלא התלהבו מהעלאה משמעותית בקצבת הנכות, "לחשו" למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר, שפרופ' זליכה נמצא בכלל בניגוד עניינים. למה? כי הוא מייעץ במקביל גם ליו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, שתומך באופן ברור בהגדלת הקצבאות. למה זה ניגוד עניינים אם גם שר האוצר תמך במופגן במהלך? השד יודע.

ניסנקורן בעצמו אב לילד נכה, אולי גם זו עילה לניגוד עניינים לפי אגף התקציבים. זילבר לא פסלה את המינוי וגם לא את דוח הוועדה, אבל זה לא הפריע לחברים של אגף התקציבים בתקשורת לדבר על "פגם מהותי" ולהפוך את כל עבודת הוועדה לבלתי קבילה.

כחלון, מצידו, יכול היה להעביר כל מהלך שרק רצה כל זמן שהתיקונים בחוק תאגיד השידור הציבורי עדיין לא עברו, אבל הוא המשיך להתקשקש בינו לבין עצמו. ביום שבו מליאת הכנסת התכנסה כדי לאשר באופן סופי את סיפור התאגיד, לכחלון היה חשוב בעיקר לוודא שהקואליציה תאשר גם את הגדלת נקודות הזיכוי במסגרת תוכניתו "נטו משפחה".

רגע לפני ההצבעות, הוא נכנס לפגישה אצל נתניהו בה נכחו גם דוד ביטן ושר העבודה והרווחה חיים כץ. הארבעה סיכמו על הקמת ועדת שמחון, ובא לציון גואל. כחלון גלגל את הכדור לנתניהו, נתניהו גלגל אותו אל הפרופסור. עוד פרופסור.

2. הסיפורים המעניינים ביותר בוועדות הכנסת מגיעים לעתים קרובות דווקא מהספסלים האחוריים והשקטים יותר, אלה שמתמקמים בהם לרוב היועצים והלוביסטים. ככה היה גם השבוע בוועדת המשנה לבחינת האשראי שמעמידים הבנקים ללווים הגדולים במשק. בעוד שהספסלים הקדמיים אוישו על ידי נציגי המערכת הבנקאית והלוביסטים שלהם, בראשם יו"ר איגוד הבנקים משה פרל, במדרון האחורי אפשר היה לחוש במתח מצד מי שרק השקיפו מהצד: נציגי חברות הביטוח.

חברי הוועדה, בראשות ח"כ איילת נחמיאס ורבין, הביעו חשש כי היד של הבנקים קלה מדי על הדק האשראי שניתן למשקי הבית, אולי כ"פיצוי" על המגבלות במתן האשראי לטייקונים בעקבות מחדלי המינוף מול לווים כמו נוחי דנקנר ואליעזר פישמן. בחברות הביטוח יודעים שאם היד של הבנקים קלה, הרי שהיד שלהן קלילה כמו הרוח. הלוואה ברגע, הלוואה בקליק, חסרה רק הלוואה בטלפתיה.

עד היום תחום ההלוואות מצד חברות הביטוח היה בשוליים, אבל ככל שהוא צובר תאוצה ונכנס גם לשיח בכנסת, יש מספיק אנשים שמתחילים להזיע. חלק מהם מודים בשיחות סגורות: המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, לא תסנגר על החברות כמו שעושה המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, שהתייצבה השבוע בוועדה. האוריינטציה שלה צרכנית יותר, היא קשובה יותר ללחצים מצד המחוקק וספק אם תלך לעבוד אח"כ בחברת ביטוח כפי שעשו קודמיה.

הלחצים, צריך לומר, לא פשוטים. מספיק לראות איך ח"כ אורלי לוי-אבקסיס נכנסת לאולם באיחור של 35 דקות, אבל תוך 80 שניות פוצחת במתקפה משולבת על בנק ישראל, כשכל הזמן הזה העוזרת המסורה שלה עומדת ממול ומצלמת את רגעי הדרמה. לוי, אגב, פופוליסטית ופומפוזית ככל שתחשבו עליה, דייקה בכל מילה.

היא היטיבה לתאר את החדלון של הפיקוח על הבנקים - ותהתה מדוע הוא מאשר סגירת סניפים דווקא בשכונות חלשות, שלא ממש התחברו למהפכת האינטרנט. נחמיאס ורבין שימשה בוועדה על תקן השוטר הטוב, אבל המפגש בין הביקורת העדינה שלה לבין האוזן הקשבת בצד הרגולציה, מייצר לא מעט דאגות בצד שדואג בעיקר לשורת הרווח.

על ראש שמחתנו?

חגיגות יום ירושלים הגיעו השבוע גם אל ועדת הכספים של הכנסת, שם לא הצליחו להגיע למסקנה האם בעיר הבירה חסרות 3,800 כיתות לימוד או "רק" 1,200. על ההערכה השמרנית חתם אפילו הנציג של אגף התקציבים במשרד האוצר, שהבהיר מצידו כי המשרד יכול לממן לפי שעה בנייה של 384 כיתות לכל היותר.

מה עושים? ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, הציע שהמדינה תעניק לעירייה הלוואה בגובה מיליארד שקל בריבית של 2%, שתוחזר על פני 15 שנה. "זה מביש שהממשלה לא נרתמה לעזור לנו, אבל זה מה יש. אם המדינה לא תעזור, אנחנו נעשה את זה בעצמנו", הוא אמר. "תנו לו את ההלוואה!", התחנן יו"ר הוועדה, משה גפני, אבל נציג האוצר המשיך להתפתל בהסברים.

ירושלים טובה בשביל נאומים מרגשים על סלע קיומנו כשמגיע הנשיא מאמריקה, לא בשביל לצמצם פערים מול הגידול הטבעי של רוח הקודש.

בהתחלה הנימוק היה פרוצדוראלי, אחר כך הכול כבר התבהר. "הפתרון של ההלוואה לא טוב כי זו מדיניות עוקפת תקציב. העירייה תגיד לנו בשנה הבאה שבגלל ההלוואה חסר לה כסף בשוטף ושוב תבקש מענקים", אמר נציג האוצר.

החשש הזה רחוק מלהיות מופרך, אבל קשה להתווכח עם הנתונים שהציג ברקת: ההוצאה הכללית פר-תושב בירושלים עומדת על 70% מהממוצע הארצי, כאשר ההוצאה פר תלמיד צונחת לכדי 61%. שיעור התושבים המצויים מתחת לקו העוני עומד על 44% לעומת 22% בממוצע הארצי, וגם בצד ההכנסות אין הרבה מזור: שיעור העסקים נמוך במיוחד ועומד על 4.4 מ"ר עסקי פר-תושב בהשוואה ל-13.6 מ"ר בממוצע הארצי. "אומרים לשים את ירושלים על ראש שמחתנו - אני אומר בואו נשים אותה לפחות באמצע".

נכים
 נכים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988