אסון סביבתי הקרוי טראמפ

פרישת ארה"ב מהסכם פריז מבטאת עיוורון חדש-ישן, האופייני לנשיא האמריקאי

דונאלד טראמפ / צילום: רויטרס
דונאלד טראמפ / צילום: רויטרס

למי שיש זיכרון היסטורי ארוך דיו, אין חידוש עקרוני במה שעשה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ל"הסכם פריז" (אמנת האקלים) לצמצום פליטת גזי החממה. בדברי הימים נתקלנו לא במעט מקרים שבהם נחלצו לוחמי אור למאבק נגד מידע חדש וגישות חדשות. לא מעטים הטילו ספק בממצאים שסיפק המדע המתקדם, והמשיכו להאמין כי הארץ היא שטוחה, ואם אינה שטוחה - שהיא אינה סובבת סביב השמש, או שהשטן פוגע בנו בעזרת מכשפות שעל נשמתן השתלט.

או ברמה אחרת של עיוורון: גם כאשר התקדמה הטכנולוגיה וערערה על המבנה החברתי הקדם-תעשייתי, נלחמו לוחמי אור אחרים על "החזרה אל האדמה", וביקשו להשאיר את החברה האגררית על כנה. ומה שרלוונטי לענייננו במיוחד - כאשר איים התיעוש על מלאכת היד, התנפלו על המכונות ושברו אותן. במקרה האחרון, אפשר גם להבין את המוחים, שכונו לודיטים, שעיסוקם באריגה - הם מחו על אובדן פרנסה ועל תחרות שאינה הוגנת מצד המכונות, או מצד מי שהשקיעו את הונם במכונה.

אלא שהמחאה, במקרה של הלודיטים כבמקרה של טראמפ, כוונה למקום הלא נכון: לשבור את המכונה במקום לסייע בפועל למי שניזוק ממנה. שמירה על האינטרסים של הממסד הישן, בין שהוא הכנסייה, הפיאודליזם או הקפיטליזם, אך ורק כדי לשמר את מעמד הבכורה שלהם, היא מרשם לאסון.

כאז כן עתה. אם המסקנה היא שהסכם על צמצום גזי חממה פוגע בפרנסתם של כורי פחם ויצרני הפלדה, הפתרון אינו בפרישה מן ההסכם, אלא ביצירת מקומות עבודה חלופיים, תשתית אנרגיה חלופית וחשיבה מקורית. לוחמי האור האמריקאים מן הזן הרפובליקני, השמרני ללא תקנה, לא היו מוכנים בעבר להגיע למסקנה זו, ולאחר שהמועמד לנשיאות אל גור והנשיא ברק אובמה, שניהם דמוקרטים, חוללו סוף-סוף את המפנה התודעתי והפוליטי שהביא להצטרפות ל"הסכם פריז", עושים הרפובליקאים וטראמפ בראשם את סיבוב-הפרסה בחזרה אל בסיס הבית, "הום ראן" כמיטב מסורת הבייסבול האמריקאי.

בשבוע שעבר, מיד לאחר המפגש המתסכל בין טראמפ לבין ששת השותפים ב-G7, ביטאה אירופה ההמומה את מחאתה בקול. אחת מצורות המחאה הייתה מפגש כפול, שלא זכה להד עולמי, בין קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לנשיא הקודם של ארה"ב, ברק אובמה, בדיון שנערך בפני כנס באי הכנסיות בגרמניה (לרגל מלאת מחצית האלף לתנועה הפרוטסטנטית של לותר).

כאן נפגשו שניים שאינם מאמינים שהארץ שטוחה, או שהשמש סובבת סביב כדור-הארץ, אלא שניים שמבינים לא רק שמין האדם מערער - לאחר שהמציא את המכונה - את שיווי-המשקל העולמי ומסכן את העתיד, אלא שהוא יכול לצפות לעתיד ולצמצם את הנזק.

הם מבינים גם שמדובר ביותר מ"הסכם פריז", כי מדובר בסינדרום: הערעור על הנחות היסוד של מדיניות סביבה עדכנית, משתלב היטב עם תפיסה של סוחר נדל"ן כשמדובר במחיר שמירת השלום העולמי או בלחימה עיקשת על זכותם של יצרני נשק למכור יותר ויותר, ברמה הלאומית (על-פי התיקון השני לחוקה האמריקאית) או ברמה הבינלאומית.

הוא משתלב היטב עם מדיניות ערלת-לב (אטומה) לפליטים ולמהגרים, שמעדיפה חומות ומכשולים וסבל אנושי עצום על השקעה בסיוע בינלאומי שימנע כבר בטווח בינוני את לחץ ההגירה והבריחה. נגד הסינדרום כולו יוצאת המחאה לאחר פרישת אמריקה של טראמפ מהסכם פריז, גם מסין ומאוסטרליה הרחוקות, אך בראש ובראשונה מאירופה שנטלה את מקומה של ארה"ב כלוחמת למען עקרונות החירות והנאורות.

מרבית האירופים, ועימם מרבית העולם, כולל הכלכלות העולות באסיה, הפנימו את המסר הירוק לאחר כשנות דור של יוזמות פוליטיות וכלכליות ירוקות. להסב את הגלגל לאחור בשם אינטרס סקטוריאלי ומקומי - מקומות העבודה באמריקה של כורים ועובדי תעשייה שעבר זמנה - מדהים אותם. מדהימה אותם גם ההנחה האופיינית לטראמפ בדבר מזימה עולמית העומדת מאחורי מדיניות ירוקה - עד כמה מסוכנות "תיאוריות קשר" למדנו כבר מתולדותיה של האנטישמיות והמדיניות שהופעלה בשמה.

מדהימה אותם החשיבה לטווח קצר על-חשבון החשיבה לטווח ארוך. העולם כולו עובר לאנרגיה מתחדשת, משקיע בה, יוצר אגב כך מקומות עבודה ובסיס להשקעות בהיקף עצום - האם לא מוטב כך מאשר להיאבק במזימה שכביכול, לנקוט אמצעים שנקטו בהם הלודיטים לפני 200 שנה, וללכת בעיניים פקוחות אל האסון? האם אסונות מזן אל-ניניו וקתרינה אין בהם די כדי לגרום לשקול מחדש את נושא המחיר של התעלמות מהתחממות כדור-הארץ?

וגם כאן - אנחנו עוסקים רק בחלק מן הסינדרום הסביבתי: גם מתחרהו האחר של הפחם כמקור האנרגיה, הכור האטומי, מעמיד את החושבים ירוק בפני אתגר: האם לא היה די זמן כדי ללמוד מאסון צ'רנוביל (1986) ומאסון פוקושימה (2011)? ואגב: מסתבר שגם בקרב מפלגתה של מרקל יש קבוצה שחולקת על דרכה של מנהיגתה, ומבקשת דווקא לראות את היתרונות של התחממות כדור-הארץ. ההבדל הוא, שקבוצה זאת נשארת בחזקת קוריוז, בשעה שטראמפ הוא שוליית הקוסם בתנופה.

נחמה קטנה ועצב גדול מלווה את הידיעה, שהעולם שעדיין מאמין משום-מה בתפקידה המוביל של ארה"ב, יכול לשים יהבו על כוחות הפועלים בתוככי המשק האמריקאי המעוניינים מסיבותיהם הם בהצטרפות להסכם פריז, ומוכנים למאבק נגד האסון הסביבתי הקרוי טראמפ.

בדומה לארץ, שבזכות האינטרסים של המשקיעים בגז אנחנו מתחילים לצמצם את האסון שהבאנו על עצמנו במעבר לאנרגיית הפחם בשנות השמונים, כך גם בארה"ב, יהיו אלה בעלי אינטרס כלכלי, שיתמודדו עם שגיונותיו של טראמפ, ובעתיד גם עם אלה של הנשיא לעתיד, מייק פנס.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988