אקדח לכל גבר, אישה וילד: הטבח בלאס וגאס היה ידוע מראש

טהרני הנשק החם בארה"ב מצליחים לנטוע בציבור תחושה שאין מה לעשות. האם בגלל תאונות דרכים נפסיק למכור מכוניות? האם בגלל מעשי טבח פה ושם נבטל את התיקון השני לחוקה? ■ פרשנות

הפיגוע בלאס וגאס / צילום: רויטרס
הפיגוע בלאס וגאס / צילום: רויטרס

ובכן, הריטואל האמריקאי המחליא מוסיף לחזור על עצמו. שוב רוצח המונים אכול משטמה או סתם מטורף טובח קרבנות שאותם לא הכיר. שוב מקיפות יחידות לוחמה בטרור את גיא ההריגה בהפגנת כוח חסרת תוחלת. שוב מחסל הקוטל את עצמו. שוב מרכין הקונגרס ראש בדקת דומיה לזכר הטבוחים. שוב מנפיק הבית הלבן הודעה שבלונית על ה"רשע בהתגלמותו".

בתוך 48 שעות נחזור להוריקן התורן. אבל בינתיים נכבד את זכרם של הקרבנות התקופתיים. אמריקה הייתה בסרט הזה כל כך הרבה פעמים כאובות, ובכל זאת היא אינה מסוגלת, אולי אינה רוצה - לגמול את עצמה מהניהיליזם של השמדה עצמית, ולא חשוב אם הטבוחים הם פעוטות בגן, תלמידי תיכון או באי מופע של מוזיקת קאנטרי. 

לפני חמש שנים, לאחר זוועת הטבח בבית-ספר לילדים בגיל הרך בעיירה ניוטאון בקונטיקט, כתבתי בטור הזה: בפעם המי יודע כמה, נחשף שוב פן מכוער של ארה"ב - פרץ אלימות חייתי של אדם שזובח קורבנות חפים מפשע לאל הנקמות הפרטי שלו, ואחר-כך מצטרף לקורבנותיו בפרכוס אחרון של שנאה תהומית, כשהוא מותיר מאחוריו שברון-לב שאין לו שיעור ואין לו מזור. מה השתנה מאז? מעט מאוד; רק ההתקפות שנעשו קטלניות יותר בחלוף השנים. כל שנה ובציר האימים שלה, כל שנה וקורבנותיה החפים מפשע.

התפרצויות געשיות כאלה של חרון ניהיליסטי אינן הנחלה הבלעדית של ארה"ב. נורבגיה טולטלה ב-2012 לאחר שטרוריסט מקומי רצח עשרות צעירים במחנה נופש. ב-2010 וב-2011 תועדו בסין כמה ניסיונות, שחלקם צלחו, לשחוט או לרצוח במהלומות פטיש עוללים בפעוטונים. בסקוטלנד רצח אזרח 16 ילדים קטנים ביריות בגן ילדים ב-1996. (ואיננו כוללים במניין הזה את ההתקפות של טרוריסטים מוסלמים; זו קטגוריה אחרת של מעשי נבלה).

אבל באמריקה זה קורה הרבה יותר. ארה"ב כבר מזמן אינה מובילה את העולם בלימודי מתמטיקה, למשל, אבל בליגה הגלובלית של קטלים המוניים בביצוע אזרחים פרטיים היא מניפה גביע זהב נצחי. כמעט שליש מהתקפות הירי ההמוניות בעולם נרשמו בארה"ב, על פי מחקר של אדם לנקפורד, פרופ' למשפט פלילי באוניברסיטת אלבמה, שבחן את כל התקפות הירי ההמוני בעולם (ארבעה קרבנות לפחות) בין 1996 ל-2012.

המזוכיזם הלאומי הזה נובע במידה רבה מהעובדה שאמריקאים סופגים מילדות את התפיסה שנשק חם הוא כלי לגיטימי לפתרון בעיות. התיקון השני לחוקה, חלק ממגילת הזכויות של העם האמריקאי, שאותה משננים תלמידים כמו המנון, קובע: "(היות ש)מיליציה מפוקחת היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, לא תופר זכותם של בני אדם לשאת נשק". (ומיליציה - צריך להדגיש - היא ארגון אזרחי להבדיל מצבא סדיר שנמצא תחת מרות הממשלה).

הפרשנות שהעניקו בתי המשפט למשפט העקום הזה במרוצת השנים פוטרת אזרחים מהצורך להצטרף ל"מיליציה" כדי להתחמש. בארה"ב המודרנית כל אדם הוא מיליציה, אם רק ירצה, וכל דירה - ארסנל. נדמה לך שהשכן מסתכל עליך בעין עקומה? גש לחנות הנשק השכונתית, הצג רישיון נהיגה תקף וקנה את אקדח הגלוק שנמצא בסייל.

וכך, ארה"ב טובעת בנשק אישי. מבחינה זו, אין כמותה. יש בה יותר רובים ואקדחים מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. על פי אומדן שפירסם שירות המחקר של הקונגרס (CRS), נרשמו בארה"ב ב-2009 כ-310 מיליון כלי נשק אזרחיים - יותר ממספר התושבים באותה שנה (307 מיליון). זו הייתה השנה הראשונה שבה נחצה קו השוויון המספרי בין אנשים לכלי נשקם בארה"ב ונראה שהמגמה הזו נמשכת גם עתה, למשוש ליבם של יצרני הנשק האישי. רובה או אקדח לכל גבר, אישה וילד.

התוצאה היא, שמאז 1970 מספר האמריקאים שנהרגו בירי (כולל תאונות, התאבדויות ורציחות) גדול יותר ממספר האמריקאים שנהרגו בכל המלחמות שנלחמה ארצם אי פעם, החל במלחמת האזרחים. ומזווית אחרת: מדי יום, נהרגים בארה"ב 92 אזרחים מירי נשק חם, על פי נתונים של פרופ' דייוויד המנוויי מהארווארד.

חרשתני הנשק החם הם איפוא מפגעים בריאותיים, אך שלא כיצרני הסיגריות מחוללי הסרטן הם אינם צריכים לפרסם על מוצריהם אזהרות סיכונים למשתמשים. "באמריקה, M-16 הוא כמו אופניים, ואקדח הוא כמו תרסיס גז מדמיע, משהו שלוקחים כשיוצאים מהבית", אמר לי פעם איש עסקים ישראלי שמייבא נשקים אישיים לארה"ב.

את האפוטרופוסות על הזכות לשאת נשק נכסו לעצמם הרפובליקאים מזה דורות. סגידה באדיקות פגנית לתיקון השני לחוקה, נכונות להילחם על ה"זכות" של כ-ו-ל-ם לשאת אקדחים או רובי סער בכמויות קמעונאיות או סיטונאיות, יחד עם מחסניות, ולהשתמש בהם נגד חיתו יער או בני אנוש (בשעת הדחק) במינימום הגבלות היא מבחן לקמוס לטהרנות האידיאולוגית של הרפובליקאי הימני, בדיוק כמו התנגדות אבסולוטית להפלות ותמיכה רפלקסיבית בקיצוצי מסים וכיווץ המנגנון הממשלתי למינימום האפשרי.

יחד עם הלובי החזק של תעשייני הנשק החם, מסכלים כל המחוקקים הרפובליקאים (ומעט דמוקרטים) כל מאמץ לתחום את התפשטות סרטן הנשק החם ולהתוות מפת דרכים פרקטית להידוק הפיקוח הממשלי על ג'ונגל סחר הנשק בארה"ב.

אנשי הימין האמריקאי מתנגדים בעיקשות פרדית לתקן את הרשת הרגולטורית המחוררת שמסדירה מכירות נשק לאזרחים. לדידם, נתת אצבע - נתת את כל היד. אסור לוותר בנושא עקרוני - לא, קדוש - כזה. הם מסרבים אפילו לאסור מכירות נשק לאנשים שנמצאים ברשימות השחורות של "אסורי טיסה" - חשודים בקשר לארגוני טרור, שאינם מורשים לעלות על מטוסי חברות אמריקאיות.

רוחות רעות של פרנויה המונית מנשבות בקרב ציבורי הימין הקיצוני. בעיניהם, קריאות להידוק הרגולציה על מכירות נשק עלולות לסלול את הדרך לפשיטות ה"גסטאפו" של נשיא דמוקרטי עתידי על בתי אזרחים שומרי חוק כדי להחרים את הקלצ'ניקובים שלהם.

וכך, הטובח מלאס וגאס היה יכול להכניס לחדרו במלון, שממנו ירה על הקהל הלכוד במתחם שמתחתיו - עשר מזוודות מלאות בנשקים אוטומטיים. אמת, אזרחים אמריקאים אינם רשאים להשתמש בנשק אוטומטי - אחת מהרגולציות היחידות שעברו את מחסום ההתנגדות הרפובליקאי - אבל אין שום הגבלה על רכישת נשק חצי אוטומטי והשוק מלא בערכות שהופכות בנקל נשק חצי אוטומטי לנשק אוטומטי מלא. זה נשק צבאי - לחיצה רציפה על ההדק עלולה לקפד חיי עשרות בתוך שניות, כפי שאכן קרה בבירת ההימורים. לנשק כזה אסור להימצא ברחובות ערים או בבתי-אזרחים.

ההישג הגדול ביותר של טהרני הנשק החם הוא יכולתם לנטוע תחושה כמעט-כללית ברחוב האמריקאי שאין מה לעשות. ככה זה אצלנו. האם בגלל תאונות דרכים נפסיק למכור מכוניות? האם בגלל מעשי טבח פה ושם נבטל את התיקון השני לחוקה? ובכן, הלוביסטים והמחוקקים שתרמו לריפיון הידיים הציבורי הזה במרוצת השנים עשו מעשה פיגולים ציני. הם לא לחצו על ההדק בעשרות מקרי הירי ההמוניים בארה"ב, אבל דם הקרבנות מכתים גם את ידיהם. האחריות לטבח בלאס וגאס מוטלת לא רק על הטובח אלא גם על אלה שהגישו לו את מכשירי הטבח על מגש של כסף.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובלי ושוקי עולם?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988