לא רק הטרדות מיניות: נשים בעבודה מתעמרות יותר בנשים

אחד מכל 4 עובדים בישראל סובלים מהתעמרות בעבודה; 60% מהמתעמרים הם גברים לעומת 40% נשים ■ אם לוקחים בחשבון שהיחס בין גברים לנשים בעמדות ניהול הוא 1:7, הרי שנשים מנהלות מתעמרות הרבה יותר ממנהלים ■ סוגר שורות

קריירה  / צילום: thinkstock
קריירה / צילום: thinkstock

העדויות המאוחרות שצצות נגד אנשי תקשורת בכירים שהטרידו לכאורה מינית עיתונאיות או עובדות אחרות שכפופות להם, עשויות לחטא לפחות במעט את סביבת העבודה הפוגענית של עולם המדיה. הבעיה היא שבצד ההתעוררות המבורכת, שמגיעה בהשראת כמה אמיצות מאמריקה, נשמרת השתיקה סביב תופעה מטרי'דה בפני עצמה שמייצרת סביבה פוגענית לא פחות בענף הזה: התעמרות בעבודה.

כאן כבר לא מדובר רק בגברים מיזוגנים, שוביניסטים, סקסיסטיים או (הנה זה מגיע) "מחפיצים", אלא גם (לא תאמינו) בנשים נאורות וחזקות בתפקידים בכירים. בעולם הזה של התקשורת, במיוחד זו המשודרת, כל מפיקה היא רוח הקודש, כל עורכת היא אלוהים חיים. בשם הכוח, גם אם לעתים הוא הגיע רק בזכות השירות המפרך ביחידת העילית גל"צ, מותר לגעור, להשפיל, להנמיך, לפגוע אישית ומקצועית בלי למצמץ. במסדרון, בחדר הקונטרול, באמצע דסק החדשות - הכל עובד. הטאלנט המתעמר או הטאלנטית המשפילה לא יזכו לשיימינג ברשת, איש לא יגיש נגדם תלונה, בטח לא יקרא לזה חלילה הטרדה. כשהנורה האדומה במצלמה תידלק יהפכו המתעמרים למגה-נחמדים, מולטי-טאסקינג של כריזמה ואמפתיה לסביבה, לחברה ולמין האנושי באשר הוא. הם יהיו תמיד רודפי שוויון וצדק, לוחמים גדולים בעוולות, הרחק מהעוול לו הם אחראים מדי יום.

הטרדה במקום העבודה היא לרוב תולדה של כוח עודף והיבריס, התחושה והשכנוע הפנימי שהכל אפשר. פעם זו הערה מינית, פעם זו השפלה - בשני המקרים זה מגיע מאותו מקום. גם הטרדה שאיננה מינית יכולה להיות משתקת ומכווצת עד כדי פגיעה נפשית, אבל הקורבנות שלה שקופים לגמרי. אין להם שמות או פרצופים, בטח לא פוסטים פומביים בפייסבוק. אין שום טרנד שמלווה אותם, אין אף "סלב" שמכריז "גם אני". איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי, קרא לתופעה הזו "המגיפה השקטה" - שם שנתן גם לספרו שעוסק בעניין על בסיס שורה של מחקרים.

לפי מאירי, אחד מכל ארבעה עובדים בישראל סובלים מהתעמרות בעבודה, רובם מורידים ראש או עוזבים בשקט. 60% מהמתעמרים הם גברים לעומת 40% נשים, אולם לדבריו אם לוקחים בחשבון שהיחס בין גברים לנשים בעמדות ניהול הוא 1:7, הרי שנשים מנהלות מתעמרות הרבה יותר ממנהלים מתעמרים - נתון שזוכה לסתירה לפחות במחקר חדש של משרד הכלכלה. מה שכן, על פי הספר, גברים פוגעים יותר דווקא בגברים (אבל לא בפער ניכר), אולם "נשים פוגעות בנשים פי 2 ויותר מאשר הן פוגעות בגברים". במילים אחרות, מיזוגניה היא לא בהכרח תכונה גברית.

מה מאפיין את שוק התקשורת והטלוויזיה בפרט בתוך עולם ההתעמרות? "זה בעיקר הזוהר והתחושה של העוצמה, שהיא הרבה פעמים מזויפת", הסביר לנו השבוע מאירי. "יש עולם שלם מאחורי הקלעים של מפיקים, מפיקות ותחקירנים שרק רוצים לגעת בגלימת הזוהר והבעיה היא שזה קצת כמו מופע ענק בקיסריה מול המון גועש, שברגע אחד נגמר וזה רק אתה לבד בשקט.

"לאורך השנים הגיעו אליי לא מעט אנשי תקשורת שסבלו מהתופעה, אבל באופן טבעי אני לא יכול לחשוף אותם", הוא מספר. "זו עבודה שיש בה הרבה יצירתית והרבה תחומים אמורפיים, מה שמאפשר יותר מניפולציות מצד מנהלים", הוא מוסיף. כשאני שואל אם היחס הבוטה והמשפיל מגיע מתוך הלחץ והמצוקה הכלכלית של הענף הזה, מאירי ממהר להדוף את ההנחה הזו: "הלחץ והמצב הכלכלי הם לא הסיבה, אלא רק התירוץ. אל העולם הזה של התקשורת נמשכים כמו פרפר לאש אנשים שמאוד זקוקים לתשומת לב, אנשים סוציופטים ונרקיסיסטים".

השפלות וצעקות

אילו תכונות אופי מאפיינות את המתעמר או המתעמרת? בעיקר תכונות סותרות. לפי "המגפה השקטה" של מאירי הם יהיו בעלי קסם אישי, חכמים ומרשימים, ומאידך כאלה שיכולים להתפרץ באחת - קצת כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. באוסף התכונות ישנה גם מניפולטיביות, חוסר רגישות (אף שהם יודעים לומר את "הדברים הנכונים" כשצריך ולהעמיד פנים), חוסר מודעות כלפי הסבל שהם גורמים לאחרים, אגוצנטריות, נקמנות, שמירת טינה ומחלת שליטה (רואים איום בכל דבר שמתרחש אשר אין להם בו שליטה מוחלטת). לרוב, המנהלות והמנהלים הפוגענים הם בעלי אישיות לא בוגרת ולא מאוזנת, מה שיוצר אצלם נכות רגשית הפוגמת בתפקוד שלהם מול הזולת. לפי מאירי, לא אחת מדובר באנשים הלוקים בהפרעות אישיות או בהפרעות נפש אחרות, כאשר ברבים מהמקרים ישנן שלוש הפרעות שחוזרות על עצמן: אישיות פסיכופטית, אישיות נרקיסיסטית ואישיות פרנואידית. אחת התכונות המעניינות של המתעמרים למיניהם במקומות העבודה היא הפגנת ביטחון עצמי. היא מעניינת, בעיקר משום שהיא מחפה לפי מאירי דווקא על חוסר ביטחון (עד כדי חוסר ביטחון קיומי) ועל דימוי עצמי בעייתי.

המתעמרים, לפחות לפי הספר, לא בוחרים את הקורבנות שלהם במקרה. כמו הפוגעים, גם לנפגעים יש תכונות משותפות. כך למשל, מעבר לזמינות של הנפגע אל הפוגע, לרוב הוא יהיה במצב של חולשה זמנית או כזה שניחן דווקא בתכונות חיוביות שחסרות אצל המנהל הפוגע (והחסר ביטחון, כאמור).

לפי מאירי, העובד הנפגע בדרך כלל יהיה אדם ישר ואנושי המתקומם לנוכח עוול או אי-צדק לאחרים; בעל תחושת מחויבות ואחריות אישית; בעל נטייה טבעית לשיתוף פעולה ולמשחק קבוצתי; נוטה לרצות את האחר; הוא מתקשה לזהות רוע ומניפולטיביות; יש לו יכולת הכלה גבוהה והוא מתקשה לומר "לא" ולהציב גבולות.

בסוף נותרה השאלה למה שוק התקשורת "מכיל" יותר סביבת עבודה שכוללת השפלות, צעקות והתעמרויות, שעה שאת ההטרדות המיניות הוא מתחיל להוקיע ולהקיא מתוכו. "ארגונים נוטים להתבלבל בין ניהול תובעני לניהול דורסני", מסביר מאירי. "בשוק התקשורת יש קוד התנהגותי יותר משוחרר, יש פחות פורמליות והרבה פחות גבולות, מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בעבודה סביב השעון. אז כשהגבולות פרוצים כתפיסה, יש איזו מקובלות כזו שלאנשים האלה מותר הכל. אם מישהו צורח על עובד אומרים לו 'זה לא אישי, ככה הוא', למרות שזה הכי אישי כשצורחים על מישהו".

אנשי התקשורת עשויים להתנחם אולי בעובדה שלפי משרד הכלכלה, עובדי עמותות המועסקים במגזר השלישי דיווחו כי חוו יותר התעמרויות במקום העבודה ביחס לכל ענף אחר, כאשר עובדי קבלן חוו גם הם יותר התעמרויות מעובדים בהעסקה ישירה.

הטרגדיה של סל התרופות

אם נדמה לכם ששמעתם לאחרונה הרבה יותר מהרגיל על מחלת ה-SMA (ניוון שרירים אצל ילדים), אתם לא טועים. בכל פעם בתקופה הזו של השנה, שעה שוועדת סל התרופות מתכנסת פחות או יותר כדי לדון אנשים לחיים או למוות, מתחיל גם המסע המתוזמר של חברות התרופות. זה מסע ציני ומניפולטיבי שעושה שימוש בחולים, בני משפחה, חברי כנסת וכל מי שיכול לעזור כדי שהתרופה למחלה א' תזכה למימון על פני תרופה למחלה ב'. ככל שהשמיכה התקציבית קצרה, ארוכה זרועם של הלוביסטים ויועצי התקשורת בדרך אל הסל.

אבל לא צריך להתבלבל: על הציניות הגדולה מכולן חתומה מדינת ישראל בכבודה ובעצמה, שממשיכה להפקיר את אזרחיה בשעתם הקשה ביותר, אף ששילמו כל חייהם מס בריאות כחוק. היא הפקירה אותם פעם אחת כשלא התאימה את עלות הסל לקצב הגידול באוכלוסייה ולקצב ההתפתחות הטכנולוגית בשוק התרופות, והיא הפקירה אותם פעם שנייה כשדחפה אותם לרכוש ביטוחים פרטיים נוספים שגם הם (בטח לא תפלו מהכיסא) לא באמת מכסים את כל מה שמחוץ לסל.

נכון, התקציב תמיד מוגבל וספק אם המדינה צריכה לממן כל תרופה חדשה שעושה קצת יותר טוב מתרופה אחרת. אבל מדינה נאורה שעדיין מאמינה בערבות הדדית, צריכה ויכולה לקבוע עיקרון שתרופה מצילת חיים או כזו שמעכבת באופן דרמטי את המחלה, תינתן במימון מלא בכפוף לחוות דעת רפואית.

לא מדובר גם בדרמה כלכלית, בטח לא יותר מעשרות המיליונים שמחלקים מדי שנה לכמה חברי כנסת מהקואליציה רק כדי שיאשרו את תקציב המדינה. הנה עוד מבחן קטן למי שמתיימר להיות שר האוצר החברתי ביותר של ישראל.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988