הכנסות ת"א מקנסות חניה יחצו את הרבע מיליארד שקל ב-2018

כמה סעיפים בחוק ההסדרים חושפים את הפוטנציאל הבא של תעשיית הקנסות ברשויות המקומיות: מספר מקומות החניה יצומצם, רשויות מקומיות יוכלו לאכוף עבירות תעבורה בנת"צים, ואתם יכולים לשכוח מאזור חניה בחינם סמוך לתחנות רכבת

דוחות ח ניה / צילום: תמר מצפי
דוחות ח ניה / צילום: תמר מצפי

"אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה" - הביטוי הזה הפך ברבות השנים לסיסמה הרשמית של אופטימיסטים, שמנסים להוציא את המיטב מסיטואציה עגומה. אלא שבלקסיקון של הממשל הישראלי, הביטוי הנכון הוא "נחלק לציבור לימונים ואז נעשה הון מהלימונדה".

מכת המדינה ששמה "פקקים" היא דוגמה קלאסית לדרך שבה ניתן להפוך מצוקה ציבורית להזרמת הון לקופת המדינה, העיריות והרשויות המקומיות. ואנחנו לא מדברים כאן על קנקן לימונדה אלא על פס ייצור תעשייתי לכל דבר, שיש לו שותפים רבים.

משרד האוצר, לדוגמה, מתרגם ישירות את הגודש בכבישים להכנסות עשירות ממיסוי דלק. גם ב-2017 המשיך האפיק הזה לשגשג והכנסות המדינה מבלו דלק בלבד הסתכמו בשיא של 18.75 מיליארד שקל, לא כולל מע"מ על דלק, עלייה ריאלית נאה של 5.8% לעומת 2016.

תחזית הכנסות עיריית תל אביב מקנסות חניה ל-2018
 תחזית הכנסות עיריית תל אביב מקנסות חניה ל-2018

זו כנראה הסיבה שבגללה אף אחד באוצר לא ממהר לעודד כיום חלופות זולות יותר של דלק לתחבורה, כמו גז טבעי.

גם משרד התחבורה משתמש במצוקת הפקקים כצידוק לגריפת תקציבי עתק למשרדו עבור השקעות בתשתית. עם זאת, הפרויקטים התחבורתיים הקיימים כבר מתוקצבים בנדיבות שנים קדימה ויש גבול למספר הנמלים, הכבישים והמחלפים שלתוכם אפשר לשפוך בטון וכסף, ולכן מכשירים כיום במשרד במרץ את השטח למגה-פרויקטים סהרוריים ועתירי מיליארדים שינטרלו את הפקקים כמו פרישת מערך של רכבל עילי, הקמת אי מלאכותי מול חופי עזה, הקמת קו רכבת BULLET לאילת (סינית, בטח שסינית) ותכנון קו רכבת בין חיפה לסעודיה. באמת.

יש מקל, אין גזר

עד שזה יקרה והשיבר ייפתח, הגו חכמי משרד התחבורה שיטה אסטרטגית חדשה להפחתת הגודש בכבישים: הפחתת מספר מקומות החניה. זו לא טעות הגהה. אנחנו לא מדברים על הגדלת מקומות החניה וזמינותה כדי להקל את המצוקה הבלתי נסבלת של מיליוני עובדים ותושבים, אלא דווקא על שינוי חוק התכנון והבנייה כך שיאפשר ליזמים של פרויקטים בתחום התעסוקה והמסחר להפחית את מקומות החניה שהם מחויבים כיום לספק במסגרת התוספת לתקנות התכנון והבנייה. יד נעלמה אף טרחה וכללה את השינוי הזה בחוק ההסדרים החדש, והנימוק לכך מופיע באתר של משרד התחבורה: "בעשורים הבאים לא יהיה ניתן לספק את הביקוש לתנועה ברכב פרטי... לא מבחינת הכבישים והחניות העומדים לרשות הרכב הפרטי ולא מבחינת העלויות הנדרשות לסלילת הכבישים והמחלפים... המסקנה העיקרית היא שיש לתמוך באמצעי תחבורה שאיננו צורך שטחים בהיקף גדול ולעשותו תחרותי לרכב הפרטי... תחבורה ציבורית תחרותית, יעילה וכלכלית מחייבת, בין השאר, הקטנה של היצע החניה באמצעים פיסיים ובאמצעים של מחירי השימוש".

אז הנה תרגום: במקום להשקיע בשדרוג האיכות הירודה של התחבורה הציבורית בתוך הערים, במקום להנגיש אותה בסופי שבוע ולהשתמש בשיטות מתקדמות של תחבורה שיתופית - שתי שיטות שחוסם משרד התחבורה ביעילות - הבה נאמלל את חייהם של הנהגים באמצעות צמצום של מקומות החניה וייקור התעריפים עד יעברו בלית ברירה לתחבורה ציבורית, על כל תחלואיה. בקיצור שימוש נמרץ ב"שיטת המקל".

נו, ודאי תשאלו, אז אם יש מקל, איפה הגזר? אל דאגה. יש גזר ענק ועסיסי, אלא שהוא לא מיועד לנהגים. מצוקת החניה היא "ביזנס" עצום, שמזרים לקופת מדינה ולרשויות המקומיות הון מקנסות. ככל שהמצוקה תלך ותחמיר כך יגדלו ההכנסות.

"תעשייה" של קנסות

בשבוע שעבר חשפנו לראשונה ב"גלובס" נתונים על היקף הקנסות והדוחות המשטרתיים. נזכיר כי על פי נתוני מרכז המחקר של הכנסת, מספר דוחות החניה המשטרתיים זינק מכ-57 אלף דוחות ב-2012 ליותר מ-130 אלף ב-2016 ותפס כמעט 23% מכלל הדוחות המשטרתיים. אבל עם כל הכבוד למרץ של המשטרה, זוהי רק טיפה בים ומי שסבור שאנו מגזימים מוזמן להצטרף אלינו לסיור קצר בנבכי התקציב השנתי החדש (2018) של עיריית תל-אביב, שפורסם בימים האחרונים.

נתחיל היישר בשורה התחתונה. הצפי של עיריית תל-אביב להכנסות מתחום החניה, כפי שהוא מופיע בתקציב החדש, חוצה לראשונה את הרף של רבע מיליארד שקלים: 256.26 מיליון שקל. מדובר בעלייה נאה מאוד של 18.6% לעומת 2017 ובזינוק מרשים של לא פחות מ-22% לעומת הגבייה בפועל מסעיף החניה ב-2016.

כמו בכל שנה, חלק הארי של ההכנסות מהסעיף - כ-180 מיליון שקל בשנה הנוכחית - יגיע לקופת העירייה מקנסות חניה ולא מתקבולים על חניה חוקית ומוסדרת. אמנם מדובר בצפי עתידי אבל אל דאגה: לאורך השנים יש מתאם מרשים בין הצפי לבין הגבייה בפועל. כיוון שהעיריות מכחישות בתוקף שהן מציבות מכסות דוחות ויעדים לפקחי החניה, אין לנו אלא להתרשם מיכולת החיזוי הכמעט נבואית שלהן.

דוחות
 דוחות

הצמיחה העקבית בהכנסות העירייה מקנסות חניה נובעת מגידול משמעותי בכניסת כלי רכב לתל-אביב ומאובדן מקומות חניה כתוצאה מעבודות הרכבת הקלה, אבל גם מעלייה מתמדת בגובה הקנסות. כך, למשל, בתיקון האחרון לצו התעבורה עלה הקנס לחניה על המדרכה ל-500 שקל, למעט חניה עם שני גלגלים על המדרכה ("רק" 250 שקל). אין זה מפתיע, שהעירייה צופה השנה זינוק של 36% בהכנסות מסעיף קנסות החניה על המדרכה.

מכונת הדוחות המשומנת של אגף הפיקוח בעירייה זוכה לגיבוי ראוי ממחלקת אכיפת הקנסות של העירייה, שב-2018 צפויה להניב לקופה 40 מיליון שקל מאכיפת חובות חניה. ולא לדאוג: יתרת חובות החניה לעירייה עמדה בסוף 2017 על כ-224 מיליון שקל ברוטו. כולל ריבית על פיגורים.

תל-אביב היא רק דוגמה. אף שעיריות אחרות ברחבי הארץ אינן "נהנות" מאותה צפיפות תחבורתית סביב מקומות התעסוקה והמסחר, גם הן גורפות לקופתן מדי שנה עשרות מיליוני שקלים מקנסות חניה וגם הן ייהנו מקטנת היצע החניה בשנים הקרובות.

מכרה הזהב של הנת"צ

חשבנו שחגיגת החניה הזאת תשביע את רעבונן של העיריות לקנסות לשנים הקרובות, אבל אז צד את עינינו עוד סעיף קטן, שהוכנס לחוק ההסדרים החדש. לפי אותו סעיף תתוקן פקודת התעבורה כך ש"סמכות הרשות המקומית לאכוף עבירות תעבורה באמצעות מצלמות תחול על כל דרך בתחום הרשות ותתאפשר באמצעות צילום או רשומה אלקטרונית".

הסעיף הזה מתייחס ספציפית לאכיפת הנסיעה של מכוניות פרטיות בנתיבי התחבורה הציבורית באמצעות מצלמות, וכיוון שאנחנו כבר למודי ניסיון, מיהרנו לחפש את הסעיף הזה בתקציב החדש של עיריית תל-אביב. נזכיר שעיריית תל-אביב הציבה בשנה שעברה, בסיוע משרד התחבורה, כ-25 מצלמות כדיל לצלם ולקנוס אוטומטית את הנהגים המיואשים, שאחרי המתנה של שעות בפקקים מנסים את מזלם בנת"צים הכמעט ריקים רוב הזמן. בשנה שעבר הפטנט הזה הופעל מחודש מארס לתקופת הרצה ולפיכך ההכנסות מהסעיף הזה היו צנועות, כמיליון שקל "בלבד".

השנה, כאשר המערכת פועלת במלואה, צופה תקציב עיריית תל-אביב הכנסות של 20 מיליון שקל מהסעיף הזה בלבד. נחזור שוב: זינוק של פי עשרים. אם מביאים בחשבון שכל דוח נסיעה בנת"צ מניב לקופת העירייה 500 שקל, מדובר על צפי לכ-40 אלף דוחות בשנה, בסביבות 140 דוחות ליום עבודה (לא כולל שבתות). אולי זה רק אנחנו, אבל זה לא נראה כמו "אפקט ההרתעה" שניסו למכור לנו כאשר הוצבו המצלמות. לפיכך אין להתפלא, שכל עירייה ורשות מקומית רוצים כיום להציב מצלמות כאלה בשטחן ושחוק ההסדרים נרתם כדי לעקוף את תהליך הבקרה והסינון של הכנסת.

ומי אחראי לכך? גם כאן, מגלה תקציב עיריית תל-אביב, משרד התחבורה מממן את המצלמות ואת תחזוקתן בהיקף מכובד של 600 אלף שקל בשנה.

"טוב", ודאי תגידו, "נדפוק את השיטה וניסע ברכבת. אלא שנסיעה באוטבוס לתחנות הרכבת, שממוקמות הרחק ממרכזי המגורים, היא עסק ארוך ומתיש, שכרוך בהמתנה ממושכת בתחנות אוטובוס, שחשופות לאיתני הטבע. לפיכך, רבים מעדיפים לקחת את רכבם ולהחנות אותו במרחק של מאות מטרים מהתחנה, כדי לחסוך את דמי החניה הדרקוניים של חניוני הרכבת המוסדרים והעמוסים לעייפה.

גם כאן דאג מישהו "לסגור פינות". בחוק ההסדרים החדש, מופיע סעיף שכותרתו "אזורי חניה סמוכים לאזורי הסעת המונים" ובו מוצע לתקן את פקודת התעבורה כך ש"השטח שבו רשות מקומית תהיה מוסמכת לקבוע תשלום מינימלי, קבוע או משתנה, בעבור חניה יהיה ברדיוס של 350 מטר ממסילת ברזל מקומית או כל מערך אחר שניתנים בו שירותי תחבורה ציבורית". לומר, חסל סדר חניה חינם ליד הרכבות.

אז לפחות אפשר להתנחם בכך שבתקציב החדש קוצר שבוע העבודה במשק בארבע שעות תמימות. עכשיו נוכל להסתובב עוד ארבע שעות בשבוע בחיפוש אחרי חניה, אבל לפחות זה יהיה על חשבון הבוס.

אכיפה
 אכיפה

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988