"אתה לא יודע מה זה לראות את השדה נשרף, ושלא תדע"

בצד שלנו: רחפנים, לווינים, צלפים וכיפת ברזל; בצד שלהם: רוגטקות ועפיפונים • הנזק לחקלאים בעוטף עזה ממש לא מצחיק • סיור על הגבול בין שדות חרוכים לרימוני עשן

מכינים את עפיפון התבערה בעזה / צילום: רויטרס- Ibraheem Abu Mustafa
מכינים את עפיפון התבערה בעזה / צילום: רויטרס- Ibraheem Abu Mustafa

יום ראשון השבוע, עוטף עזה. האוויר אביך והשמיים בגוון צהבהב חיוור, הם נראים כמו עיתון שנשכח בשמש לכמה ימים. שדות החיטה מחכים לקציר. זו לא החיטה הכי יפה שראיתי. בטח לא החיטה מהסרטים, אפילו לא החיטה מהשיר - היא לא כורעה ברוח מעומס גרעינים כי רב. אם כבר, מיעוט הגשמים השנה והפיזור שלהם גורם לחיטה לכרוע ממבוכה.

מה שמביא אותי הפעם לאיזור האהוב עליי בארץ הוא טרור העפיפונים, או עפיפוני התבערה, שהיכו בעוטף בימים האחרונים וכילו כחמשת אלפים דונם, מחציתם שדות חיטה. זה כל-כך קל; עזה ממש פה ולעפיפון לוקח פחות מדקה להמריא, לנחות ולשרוף.

אנחנו מבקרים את דני רחמים מקיבוץ נחל עוז. רחמים, כמו חקלאים אחרים, הפך למרואיין מבוקש (לכל קיבוץ יש לפחות אחד כזה). "בדיוק יצא מפה שי שטרן", הוא אומר ותוך כדי שיחתנו מתקשרים אליו משלושה כלי תקשורת אחרים. לזכותי ייאמר שהכרתי אותו קודם ולא היה לי מושג שהוא כזה כוכב.

אנחנו נוסעים בשדות, עוברים את החמניות, את החוחובה, את הכרוב, עד שמגיעים אל שדה החיטה השרוף. 150 דונם של שדה נשרפו בנחל עוז, מתוך 5,000 דונם של חיטה. ראיתי את זה בטלוויזיה, אבל אין שום דבר שמכין אותך למפגש עם שדה שזה עתה נשרף; הריח והמראה כאילו מתווכחים ביניהם מי יעציב אותך יותר.

התוצאה, סמוך לקיבוץ ניר־עם "פחות משעה, והכול הלך" / צילום: אלעד שניר - שער הנגב
 התוצאה, סמוך לקיבוץ ניר־עם "פחות משעה, והכול הלך" / צילום: אלעד שניר - שער הנגב

מולנו שג'עייה, בינינו לבינה נבנה המכשול בעצלתיים. כל כך הרבה כסף משקיעה ישראל במכשול - והופ, עפיפון עובר אותו בקלות. "ככל שהנשק יותר פרימיטיבי ככה יותר קשה להתמודד מולו", אומר רחמים. איך בכל זאת מתמודדים? כרגע בעיקר בעזרת רחפנים שמנסים לחתוך את החוט של העפיפון, אבל העזתים כבר הורידו שני רחפנים בעזרת רוגטקה. נדמה שהפער בין הצדדים רק הולך ומתרחב ומעמיק וכבר גובל בגרוטסקי: מהצד שלנו מטוסים ולוויינים וחיישנים ורחפנים וצלפים וכיפות ברזל ומכשולים תת קרקעיים ומה לא. בצד שלהם רוגטקות ועפיפונים. זה אומנם עדיף בהרבה על המצב ההפוך, ובכל זאת.

מול השדות של נחל עוז נמצא אחד מהמוקדים העיקריים של הפגנות השישי האחרונות (עוד אחד נמצא מול כפר עזה ואחד צפונית יותר, מול נתיב העשרה), על רכס העפר של המכשול אפשר לראות את עמדות הצלפים המוסוות. הן לא מוסוות משהו.

איך בקיבוץ, אני שואל את רחמים. "החקלאים שעובדים על הגבול מרגישים את המצב הרבה יותר", הוא אומר, "אבל חוץ מהריח של העשן ושל הגז המדמיע והרעש של היריות, בתוך הקיבוץ משתדלים להתנהג נורמלי". כן, אני עונה, זה מאוד נורמלי. "כקהילה אנחנו מתמודדים", אומר רחמים ומספר לי על עפיפון עזתי (לא תבערה, סתם עפיפון) שנחת מעדנות על כיסא נוח באחת החצרות בקיבוץ. ועכשיו, תתנהגו נורמלי.

איך אתה מרגיש? לא נפגשנו מזמן.

"יש תסכול וכאב שרק חקלאי יכול להבין. לראות את כל העבודה הקשה שלך, עבודה סיזיפית ויומיומית, נמחקת ככה ברגע. הקציר זה דבר שאתה מחכה לו במתח רב, ואז לראות השקעה של חודשים יורדת לטמיון בשניות. פשוט לראות ולבכות בכי פנימי. זה כאב עמוק, קשה לי לתאר אותו". והוא גם לא צריך, אפשר לראות את זה על פניו המיוסרות: "זו הקלות הבלתי נסבלת של ההרס", הוא אומר.

"מצד אחד המכשול נותן תחושת ביטחון, כל הזמן רק מתגלות עוד מנהרות, מצד שני - כל פעם יש משהו אחר. יש לנו פה גם לא מעט תושבים חדשים שקיבלו את טבילת האש שלהם. אין מה לעשות". קול מואזין נשמע מרחוק. "אתה יודע מה הכי מצחיק?", שואל רחמים, "שחלק מהחיטה אמור היה להיכנס לעזה". כך גם הדלקים במסוף שהוצת בכרם שלום. אני מבין שפה לא משתמשים במילים 'מצחיק' ו'נורמלי' כמו שאנחנו משתמשים בהן.

פה ושם ניצחו קבוצות של שיבולים והן עומדות חרוכות בתוך השחור. לא רחוק מאיתנו ארע אחד המקרים הקשים בצוק איתן. ביום ה-21 למלחמה (28 ביולי 2014) חדרו מחבלים דרך מנהרה לישראל. חמישה חיילים נהרגו. הכול פה דם וכאב.

"יש תסכול וכאב שרק חקלאי יכול להבין", אומר דני רחמים מקיבוץ נחל עוז / צילום: רפי קוץ
 "יש תסכול וכאב שרק חקלאי יכול להבין", אומר דני רחמים מקיבוץ נחל עוז / צילום: רפי קוץ

ראית את השריפה?

"בטח. הרעש של הגרעינים המתפצחים היה נורא", אומר רחמים. אני משפיל מבטי, השיבולים החרוכות על האדמה נראות כמו רימות. "שדה כזה יבש נשרף במהירות אדירה", הוא מספר, "פחות משעה, והכול הלך". לא רחוק מהמקום שבו אנחנו עומדים נפל עוד עפיפון תבערה, אבל למרבה המזל הוא נחת בחלקת מלונים ירוקים, שם לא הצליח להתלקח.

נוסעים לכפר עזה, פוגשים את שחר אביאני, הרבש"צ של הקיבוץ. בין כפר עזה לעזה יש בקעה רחבה מלאה בשדות. אנחנו עומדים על גבעה ומשקיפים על בסיסי חמאס ועל מוקד הפגנות שישי מול הגדר. השדות מעובדים, יפים, לבד מכתמים שחורים ושרופים פה ושם, מאחורי שדה האננס. כ-700 דונמים של חיטה עלו פה באש, מתוך כ-4,000. אחד מהעפיפונים הגיע למזבלה ושרף גם אותה. "זו עליית מדרגה, אין ספק", אומר אביאני, "זה מטרד, מציק בשעות לא שעות. אבל בוא נזכור דבר אחד חשוב - זה כולה עפיפון. הוא לא מדויק, הוא לא חזק, הוא לא יכול לעוף רחוק - העפיפון הכי רחוק שהגיע היה 1.8 ק"מ".

מדובר בעפיפון.

"אכן. מדובר בעפיפון. עוד דבר שכדאי לזכור זה שממש עוד מעט תיגמר החיטה, ואז כבר לא יהיה להם מה לשרוף. האננס, התפוח אדמה, האבטיח, הגזר, החומוס - לא נשרפים. אולי החומוס קצת".

ואז יבוא משהו אחר.

"מה שיבוא נתמודד איתו. בינתיים הראש שלנו בחגיגות השישים לקיבוץ שיתקיימו השבוע. אנחנו ממשיכים לחיות, לגדול, להתרחב".

אביאני מראה לי סרטון קצר שצילם בעזרת רחפן של עפיפון תבערה עזתי מעל כפר עזה. "העפיפון הזה לא נחת ולא נשרף בסוף, הוא בבית של חמי וחמותי, רוצים לראות?".

אביאני לא צריך לשאול פעמיים, ברור שאנחנו רוצים. נוסעים לבית של בתיה ושולמן - שמות יותר קיבוצניקים מאלה, וקיבוצניקים ראויים יותר לשמות כאלה, לא תמצא - יושבים במרפסת, שותים קפה, אוכלים עוגיות ואביאני מציג בפנינו את העפיפון. אחלה עפיפון, האמת. משושה, כל צלע באורך 50 ס"מ. אומנם סטנדרטי, אבל רואים שמי שעשה אותו לא רק יודע לעשות עפיפון - ניכר בו שהוא נעשה באהבה; הבונה השקיע בפרנזים מצויצים, בזנב ארוך ויפה. אפשר היה להמשיך ולהתפעל, לו רק לא היה מחובר לעפיפון מעין מתלה מחוטי ברזל שבתוכו שכבו גחלים רוחשות על מצע של בד יוטה ספוג בדלק שמטרתם היא להבעיר אש ולזרוע הרס. איזה ניגוד בין העפיפון הילדותי והמקסים לבין פוטנציאל ההרס. הניגוד הזה מדכא אותנו.

האירוניה היא (או כמו שפה אומרים, "מה שמצחיק זה...") שתושבי כפר עזה אלופים בעפיפונים. כל שנה בחגי תשרי מתקיימת פה עפיפוניאדה מפוארת. לא מן הנמנע שכמה מעפיפוני הקיבוץ מצאו את דרכם לעזה ולימדו את המקומיים כמה סודות מקצועיים.

"השאלה היחידה שמעניינת אותי", כך בתיה, "היא מה יהיה הדבר הבא". אל תדאגי, אומר לה חתנה, הדבר הבא כבר פה. יום אחרי הביקור שלנו כבר נרשמה התקדמות לבלוני הליום הקשורים לחומר בעירה, אחד מהם נחת וגרם לשריפה עצומה בשדות של קיבוץ ניר עם. מה יבוא הלאה, קשתים היורים חיצים בוערים? אנשים פה כבר התחילו להאמין אפילו שהעפיפונים עצמם מרוחים ברעל ואסור לגעת בהם. בתיה מכריחה אותנו לשטוף ידיים. העפיפון ספוג כולו דלק. עוד מעט, ב-15 בחודש יחול יום הנכבה, אומרים פה, נראה מה יכינו לנו.

למרפסת של בתיה ושולמן מגיע גם אופיר ליבשטיין, 44, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, חבר קיבוץ כפר עזה וככל הנראה ראש מועצת שער הנגב הבא. ליבשטיין מנצל את הבמה כדי לשים על השולחן את הנושאים שחשובים לתושבים פה; המלחמה שהכריזה המדינה על החקלאות, התרחבות הקיבוץ והעוטף כולו וכמובן - הקהילה המגובשת. "פה חיים לצד, בצל, במקביל וליד הסכסוך - אבל בעיקר חיים".

ממשיכים לקיבוץ מפלסים, שם כילו עפיפוני התבערה כ-200 דונם של חיטה. אנחנו פוגשים את ראובן ניר, מנכ"ל שכ"מ (שותפות כפר עזה-מפלסים); שני הקיבוצים שותפים בגידולי השדה. "ארבעים שנה אני כבר בגד"ש מאז השחרור מהצבא", אומר ניר בגאווה (גד"ש זה גידולי שדה), "ואתה לא יודע מה זה לראות את השדה שלך נשרף, מאחל לך שגם לא תדע".

אנחנו נוסעים בשדות, השמיים והחיטה בדיוק באותו הצבע, אבל החמניות, האבטיח ותפוחי האדמה ירוקים. הם לא יידלקו משום עפיפון. שחפים סועדים את ליבם ולהקה די גדולה של כלבי בר מביטה עלינו במבט מאיים - אלה כלבים שברחו מעזה. ניר מספר שהם גורמים לנזקים חמורים לציוד, מכרסמים צינורות, חופרים, "וככל הנראה יש להם גם כלבת".

אנחנו עומדים בלב 30 דונם שרופים, ממש ליד אנדרטת "חץ שחור". הם נשרפו רק יום קודם, וריח השריפה וגרעיני החיטה הקלויים עומד חזק באוויר. השעה ארבע אחה"צ, זו בדיוק השעה שמתחילה רוח מערבית מעזה, זו שעת העפיפונים, אבל היום האוויר עומד. קולות ירי רמים נשמעים ממטווח ניר עם הסמוך. הכול מאוד סוריאליסטי; השריפה, הריח, הכלבים, השמיים.

"זה המזל שלנו", צוחק ניר במרירות: "כשהמחיר של החיטה טוב - אין לנו מים ואין יבול גדול. כשהמחיר נמוך - היבול שיא". מה הנזק הכלכלי של השריפות, אני שואל אותו; "טון חיטה זה 300 דולר, מדונם מוציאים 400 ק"ג חיטה, תעשה את החשבון". אז אני עושה. לפי הערכות, בכל עוטף עזה נשרפו (נכון לתחילת השבוע) כ-2,500 דונמים של חיטה (מתוך כ-5,000 דונמים שנשרפו סה"כ). זה כאלף טון, כלומר 300 אלף דולר. לא מעט בכלל, אם כי ביחס לטרור החקלאי בכלל זה לא הרבה: הנזק הכולל מטרור חקלאי ברחבי הארץ ב-2017, על-פי הערכות שהוגשו בשבוע שעבר לוועדת הפנים של הכנסת, מוערך בכ-1.2 מיליארד שקל. בנוסף, 2,500 דונם שרופים נשמע המון, וזה באמת המון, אבל יש יותר ממיליון דונמים של שדות חיטה בישראל. "מצד שני", אומר ניר, "הם כל הזמן משתפרים ומשנים; עכשיו הגיעו העפיפונים, עוד מעט יתחיל גם עניין ההליום (מה שרה יום אחר כך, ד' פ'). אני באמת לא רוצה לחשוב מה עוד אפשר להצמיד לעפיפונים האלה".

"זה המזל שלנו", צוחק במרירות ראובן ניר מקיבוץ מפלסים / צילום: רפי קוץ
 "זה המזל שלנו", צוחק במרירות ראובן ניר מקיבוץ מפלסים / צילום: רפי קוץ

מה אפשר לעשות? לא הרבה, בינתיים. עלו שלל רעיונות, העברת החיטה לקו אחורי יותר, מתיחת ממטרות בכל הקו הקדמי, שימוש ברחפנים כמובן, אפילו חשבו על מטוסי כיבוי, אבל באזור הזה זה מסוכן מדי. העפיפון לא נקלט כמובן על-ידי חיישנים וגם תצפיתנים יתקשו מאוד למצוא ניילון שקוף בשמיים. לפי ניר, אביאני ורחמים הדבר העיקרי שעושים זה להסתכל לשמיים, לחפש, לקוות, ואם רואים משהו, לרדוף אחריו לפני שהוא שורף הכול. עוד דבר שעושים בשדות זה ליצור איזורי חיץ באמצע השדות על-ידי טרקטור דיסקוס, להפריע לאש להתפשט.

בשדה החיטה חורש קומביין, כמו מתוך גלויה. זה עוד לא הזמן, החיטה עדיין לא מוכנה לקציר. היא בשלה רק ב-80%, אבל ניר מספר שכדי למזער את הנזק, קוצרים אותה מוקדם, ואז מייבשים במקום אחר. הקציר המוקדם פוגע קצת בחיטה, אבל לא נורא (וממילא רוב החיטה בישראל מיובאת). מהצד השני של הגדר, בעזה, אנחנו יכולים לראות כלי רכב נוסעים משם לשם וכמו תמיד, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה טוב יכול היה להיות פה אלמלא כל הרע שיש פה.

צרו איתנו קשר *5988