השופט כבוב חייב תובע בהוצאות משפט בסכום של כ-400 א' ש'

לואיס דגן הגיש תביעה נגד שותפיו בסכום עתק של כ-93 מיליון שקל, אלא שהוא לא שיער לתוך מה הוא מכניס את עצמו • לאחר שדגן חזר בו מהתביעה בשלב מוקדם של ההליך - השופט כבוב הנחית עליו מהלומה כואבת בדמות הוצאות ריאליות של מאות אלפי שקלים לטובת הנתבעים

השופט חאלד כבוב / צילום: תמר מצפי
השופט חאלד כבוב / צילום: תמר מצפי

שופט ביהמ"ש הכלכלי, חאלד כבוב, חייב לאחרונה תובע שחזר בו מתביעתו בשלב מוקדם של ההליך, בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורכי-דינם של הנתבעים בסך כ-400 אלך שקל. למה? כי התובע "נטל על עצמו את הסיכון" שזה יקרה כשבחר להגיש תביעה בסכום עתק של כ-93 מיליון שקל נגד הנתבעים.

כבוב נדרש לשאלה האם יש לפסוק הוצאות בהיקף מאות-אלפי שקלים שהוציאו הנתבעים תוך זמן קצר, לאחר שהתובע הודיע על מחיקת תביעתו נגדם.

התביעה הוגשה בחודש אוקטובר 2015 על ידי לואיס דגן, נגד שותפיו לשעבר רם שפיר ושי נוביק, כתביעה כספית, חוזית ונזיקית על-סך יותר מ-93 מיליון שקל, מתוכם כ-1.5 מיליון שקל בגין נזקי גוף. במסגרת התביעה העלה התובע דגן טענות שונות נגד הנתבעים, בין היתר בנוגע לאופן ניצול השקעתו בשותפות עימם, תוך הפרת הסכמי המייסדים והשותפות.

במהלך ניהול התיק ביקשו, שני הצדדים, ארכות ודחיות, הן בנוגע למועדי דיון שנקבעו, דיון הקדם ודיוני ההוכחות, והן בנוגע למועדי הגשת הראיות. לבסוף התקיימו בתיק שני דיונים, דיון קדם-משפט וכן דיון שנקבע מלכתחילה כדיון הוכחות. אולם עקב בקשת התובע, בוטלו חקירות העדים. במסגרת הדיון הורה השופט כבוב לבא-כוח התובע לעדכן בדבר עמדתו בנוגע להמשך ההליכים בתיק.

זמן קצר לאחר מכן הגיש התובע, דגן, בקשה למחיקת התביעה. מנגד, הגישו הנתבעים, באמצעות עוה"ד אודי שניידר וליאת בלומברגר-לוי ממשרד עוה"ד צמח שניידר, בקשה לפסיקת הוצאות. לטענתם מדובר בתביעה בסכום גבוה ביותר, שמלכתחילה לא היה בה דבר, ובעקבותיה הם נגררו להתדיינות בתביעת סרק. בבקשתם לפסיקת שכר-טרחת עו"ד והוצאות משפטיות, פירטו התובעים את הוצאותיהם שהגיעו לטענתם ל-432,989 שקל.

עו"ד ליאת בלומברגר-לוי / צילום: ארתור פורר
 עו"ד ליאת בלומברגר-לוי / צילום: ארתור פורר

מאות שעות בהתגוננות

עוד לטענת הנתבעים - באמצעות משרד צמח שניידר שייצגם בתיק - בין היתר הם נדרשו להגשת כתב הגנה, לבקשות ביניים ובקשות שונות בכתב, להליכים מקדמיים בעלי נפח רב, הופעה בשני דיונים, הכנת תצהירי עדות ראשית, ליווי הכנת חוות-דעת של מומחית מארצות-הברית (לרבות איתור מומחית מתאימה והתקשרות עימה), הכנות לדיוני ההוכחות (שאמנם לא התקיימו בפועל, אך דחייתם התבקשה פחות משלושה שבועות לפני מועד הדיון הראשון).

לדבריהם, סכום שכר-הטרחה וההוצאות המשפטיות של הנתבעים, בהתאם להסכם שכר-טרחה בינם לבין באי-כוחם הוא בסך כולל של 341,089 שקל, כולל מע"מ.

תשלום שכר-הטרחה למומחית לדיני ניירות-ערך אמריקאיים היה 32,500 דולר ארה"ב, שהם 116,900 שקל. מסכום זה, ציינו הנתבעים, יש להפחית סכום ששילם התובע לנתבעים, בהתאם להחלטות בית-המשפט, ולפיכך הסכום הסופי הוא 91,900 שקל.

עוד טענו הנתבעים, כי נוכח סכום התביעה הגבוה, כמו גם אופיין והיקפן של הטענות שהועלו בתביעה, היה על בא-כוחם להשקיע מאות שעות בהתגוננות מפניה. סכום ההוצאות הנדרש מהווה כ-0.4% משווי התביעה ולפיכך הוא פרופורציונלי.

הנתבעים התייחסו גם לשיקולים אחרים בפסיקת ההוצאות, ביניהם מורכבות התביעה, חשיבות העניין עבור בעלי-הדין ודרך ניהול התביעה על-ידי הצדדים. בעניין התנהלות הצדדים הם טענו, כי התובע זלזל בהליך, בהוראות הדין, בהחלטות בית-המשפט ובהם; וכי יש לתת להתנהלות זו ביטוי בפסיקת ההוצאות.

עו"ד אודי שניידר / צילום: ארתור פורר
 עו"ד אודי שניידר / צילום: ארתור פורר

סכום תביעה לא שגרתי

בתגובת התובע לבקשה לפסיקת הוצאות הוא הבהיר כי בקשתו להפסיק את התובענה נובעת אך ורק ממצבו הבריאותי וממצבה הבריאותי של רעייתו, אשר אינם מאפשרים לו את המשאבים הנפשיים והפיזיים הכרוכים בהמשך ניהול ההליך.

לטענתו, ההוצאות הנדרשות אינן ריאליות, מדובר בסכום מופרז וכן לא צורף לבקשה פירוט שעות עבודה שהושקעו בתיק; כמו כן, התיק אינו סבוך כפי שמנסים הנתבעים להציג זאת. עוד טען התובע, כי סכום שכר-הטרחה המבוקש מגלם בתוכו גם עבודה על תיק נוסף שהתנהל בין הצדדים, שעניינו פירוק השותף-המנהל בשותפות נשוא התובענה; ושחלק גדול משכר-הטרחה שולם על-ידי חברות שאינן צד להליך, ולא ברור כיצד הנתבעים דורשים החזר על מה ששולם על-ידי צד שלישי.

ולבסוף טוען התובע, שאף הסכום שסוכם בין הנתבעים לבין המומחית הוא מופרז - המומחית לא נדרשה להעיד, ומדובר בשכר-טרחה מופרז ביחס לעבודה שנעשתה על-ידה.

השופט חאלד כבוב ציין בהחלטתו, כי על בעל-דין המבקש כי יושבו לידיו הוצאות משפט להוכיח כי ההוצאות הנטענות אכן הוצאו על-ידו בפועל, אך אין בכך די - ובשלב השני, על ביהמ"ש לבחון גם את סבירותן של הוצאות המשפט הריאליות.

כבוב הבהיר, כי "בבחינת סבירותן של הוצאות המשפט הריאליות, מתחשב בית-המשפט במספר גורמים, ביניהם: התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהול ההליך; הסעד המבוקש/סכום התביעה; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו, וכן חשיבות העניין עבור בעלי-הדין, כאשר כפי שנקבע בעניין תנובה, ככל שמדובר בעניין שחשיבותו האובייקטיבית עבור בעל-הדין היא עליונה יותר, כך טבעי הוא כי יבקש להשקיע יותר משאבים בהתדיינות, והשקעה זו תהא סבירה יותר".

מבחנים אלה הובילו במקרה שעמד בפני השופט למסקנה, כי הנתבעים הוכיחו כי סכום ההוצאות הנדרש על-ידם אכן הוצא בפועל, וכי מדובר בהוצאות סבירות בנסיבות התיק. "התובע הגיש נגד הנתבעים, באופן אישי, תביעה בסך של כ-93 מיליון שקל, מדובר בסכום תביעה לא שגרתי, תביעה שכרוך בה סיכון עצום לנתבעים. לא ניתן להתעלם מן ההשפעה הדרמטית שעשויה להיות לתביעה בסכום כזה על הנתבעים, ולפיכך מקובלת עליי הטענה שהנתבעים ובאי-כוחם אכן נדרשו להשקיע שעות מרובות על-מנת להתגונן מפניה", כתב כבוב בהחלטה. והוסיף, כי מדובר בתביעה שהגיעה לשלב מתקדם יחסית במובן שהנתבעים נדרשו כבר להגיש כתב-הגנה, להכין את ראיותיהם, להגיש תצהירי עדות ראשית לרבות חוות-דעת מומחית.

כבוב אמנם התייחס לנטל הכבד שיוטל על כתפי הנתבע; אך ציין כי הוא לקח על עצמו את הסיכון לכך. "ער אני לכך שמדובר בסכום גבוה ביותר, ואף חריג של הוצאות, מדובר בסך של כמה מאות-אלפי שקלים שישולם על-ידי התובע שהינו אדם פרטי. יחד עם זאת, מדובר בסיכון שהתובע נטל על עצמו שעה שהגיש את התביעה נגד הנתבעים בסכום של כ-93 מיליון שקל, כאשר אך מתקבל על הדעת שהנתבעים יוציאו מאות-אלפי שקלים בניסיונותיהם להתגונן מפני תביעה בסכום כזה".

השופט כבוב אף דחה את טענת התובע, כי ההוצאות שהוציאו הנתבעים הן מוגזמות או בלתי סבירות. "קביעה זו תקפה הן ביחס לשכר-הטרחה של באי-כוח הנתבעים, והן ביחס לשכרה של המומחית. שכרה של המומחית נקבע (ושולם בחלקו) בטרם הוגשה הבקשה להפסקת התובענה, תוך שהמשיבים לוקחים את 'הסיכון' שהוצאות אלה לא יוחזרו להם על-ידי המבקש.

"כך הם פני הדברים אף ביחס לשכר-הטרחה של באי-הכוח שעה שחלק ניכר ומשמעותי משכר-הטרחה כבר נפרע על-ידי הנתבעים בטרם הוגשה הבקשה להפסקת התובענה. גם מכך ניתן ללמוד על סבירות שכר-טרחת המומחית ובאי-כוח הנתבעים".

סוגיית ההוצאות הריאליות - הליך משפטי: מסלול ממושך של הוצאות

החלטתו של כבוב מחזירה אל קדמת הבמה את אחד הדיונים הבוערים של עולם המשפט סביב השאלה: האם בתי-המשפט צריכים לפסוק הוצאות ריאליות לנתבעים שזכו במשפט.

הסיטואציה שבמסגרתה מתעוררת השאלה הזו מוכרת לרבים: בוקר אחד הם מוצאים בתיבת-הדואר כתב תביעה שמדווח להם, כי הם נתבעים, ובכותרת המסמך מתנוסס גם בגאון סכום העתק הנתבע מהם. עבור אחד זה יכול להיות 100 אלף שקל; עבור אחרים ייתכן שגם מיליונים, עשרות-מיליונים או מאות-מיליונים.

האינסטינקט הראשוני אחרי ההלם - וגם הצעד ההגיוני והמתבקש - יהיה לרוץ לעורך-דין. הרגע הזה מהווה את נקודת הזינוק למסלול ממושך של הוצאות כספיות, שמתחיל בשעת הייעוץ של עורך-הדין, עובר דרך שכר-טרחתו בהליך, וחוות-דעת של מומחה (ככל שנדרשת), הוצאות על צילומי מסמכים ואיסוף ראיות, ועוד-ועוד שלל עניינים שגורמים לנתבעים לשלוח יד עמוק לכיסעד תום ההליך המשפטי. עבור חלק מהנתבעים ההליך יסתיים בהפסד, אבל חלק מהם יוצאים כשידם על העליונה, או שההליך מסתיים בכך שהתובע יחזור בו מתביעתו או בניצחון בבית-המשפט.

ומי מחזיר לנתבעים את כל ההוצאות שהוציאו בתקופה מאז שהתביעה נחתה בביתם? ובכן, בתי-המשפט אמורים לפסוק לכאורה לטובת הנתבעים המנצחים, סכומי הוצאות משפט ושכר-טרחת עורכי-דין שישפו אותם. למה לכאורה? כי לא תמיד - בלשון המעטה - הסכומים הנפסקים קרובים לסכומים שהוצאו בפועל. אף שבתי-המשפט אמורים לפסוק הוצאות "ריאליות", בהתאם לסכומים שהוצאו לצורך המשפט, הפערים בפסיקות ההוצאות מלמדים כי רוב השופטים לא עושים זאת. והסיבה לכך במקרים רבים היא, שההוצאות הריאליות גבוהות מדי.

בבתי המשפט נרשמת אי אחידות בפסיקת ההוצאות. הגם שההלכה המנחה שיצאה מהעליון בעניין זה לפני מספר שנים הנה פסיקת הוצאות ריאליות, שופטים רבים נמנעים מכך.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988