העליון: בן-דב יוכל לנסות למחוק התביעה בגין 'הדיבידנד האסור'

העליון קיבל חלקית את ערעורם של אילן בן-דב, לשעבר בעל השליטה בסקיילקס, ושל נושאי משרה בחברה וקבע כי הם יוכלו לנסות להוכיח שוב כי תביעת הענק שהגיש נגדם המנהל המיוחד בהיקף של 250 מיליון שקל התיישנה

אילן בן-דב / צילום: יחצ
אילן בן-דב / צילום: יחצ

האם איש העסקים אילן בן-דב יצליח לחמוק מהתביעה בהיקף 250 מיליון שקל שהוגשה נגדו בפרשת חלוקת הדיבידנדים האסורים לכאורה בחברת סקיילקס קורפוריישן (כיום סאני תקשורת), שהייתה בעבר בשליטתו?

בהחלטה שניתנה השבוע העניק בית המשפט העליון לבן-דב הזדמנות נוספת להוכיח מדוע יש לדחות את תביעת-העתק שהוגשה נגדו בגין חלוקת הדיבידנדים האסורה לכאורה בסקיילקס בשנים 2010-2011. השופטת יעל וילנר קבעה כי על בית המשפט המחוזי לדון שוב בטענותיהם של בן-דב ושל נושאי משרה נוספים בחברה, שלפיהן התביעה נגדם התיישנה.

לפני 8 שנים, באפריל ובמאי 2010, החליטה חברת סקיילקס לחלק לבעלי מניותיה דיבידנדים בסכום של כ-65 מיליון שקל וכ-85 מיליון שקל, בהתאמה. במארס 2011 נעשתה חלוקה נוספת בסך של כ-100 מיליון שקל.

ביוני 2017, כ-7 שנים לאחר החלטות החלוקה הראשונות, בשעה שהחברה מצויה בעיצומו של הליך חדלות פירעון, הגיש המנהל המיוחד שמונה לחברה, עו"ד אופיר נאור, תביעה נגזרת בשם החברה, בסך 250 מיליון שקל, נגד בעל השליטה לשעבר בחברת סאני, אילן בן-דב, ונגד שורת נושאי משרה בה. זאת, בטענה כי החלוקות היו "חלוקות אסורות", מאחר שלא עמדו במבחן יכולת הפירעון.

סיפור חלוקת הדיבידנדים האסורים הגיע אל שולחנם של שופטי בית המשפט העליון במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש בן-דב - באמצעות עורכי הדין ד"ר גיל אוריון, עודד רביבו ורועי שטינמץ ממשרד פישר-בכר-חן-וול-אוריון ושות' - על החלטתו של שופט בית המשפט הכלכלי בתל-אביב, חאלד כבוב, מפברואר השנה. במסגרת ההחלטה דחה השופט את בקשתם של בן-דב ושל נושאי המשרה הנתבעים בסקלייקס לסלק את התביעה על הסף מטעמי התיישנות ואיחור בהגשת התביעה. בהחלטה התקדימית "הכשיר" כבוב את הגשת התביעה, וקבע כי עילת התביעה בעניין חלוקות הדיבידנד משנת 2010 לא התיישנה. 

השתלשלות הפרשה
 השתלשלות הפרשה

הערכות שווי מנופחות

את התביעה לבית המשפט הכלכלי הגיש המנהל המיוחד, עו"ד נאור, בשם החברה ובשם מחזיקי האג"ח של החברה, בטענה להתרשלות והפרת חובת זהירות בעת ביצוע שתי הערכות שווי לזיכיון סמסונג בשנים 2013 ו-2014 וכן באישורן של 3 חלוקות דיבידנדים בשנים 2010-2011.

בתביעה נטען כי הערכות השווי של החברה "התגלו כמנופחות וככאלה אשר לא משקפות את מצבה הכלכלי של החברה באותה התקופה", וכי נושאי המשרה התרשלו במסגרת תפקידם בהקשר זה, מאחר שמסרו למעריכת השווי, משרד רואי החשבון ארנסט אנד יאנג ישראל (EY), מצג חלקי וספקולטיבי. בנוסף, נטען כי EY התרשלה בעת הכנת הערכות השווי. בקשר ל-3 חלוקות הדיבידנדים, ועוד נטען כי מדובר בחלוקות אסורות, משום שהחלוקות לא עמדו כביכול במבחן יכולת הפירעון העתידית של החברה.

על בסיס טענה זו, עתרו החברה ונושיה לחייב את הדירקטורים לשעבר ואת נושאי המשרה לשעבר בחברה - בעל השליטה בן-דב, מנכ"ל החברה והסמנכ"לית, ביחד ולחוד - בתשלום הסכום המצטבר של שלוש חלוקות הדיבידנד - כ-250 מיליון שקל.

שאלת מרוץ ההתיישנות

בתגובה לתביעה הנגזרת נגדם, הגישו בן-דב ויתר הנתבעים שתי בקשות לסילוק על הסף של התביעה מטעמי התיישנות, ובמקביל פירמת רואי החשבון EY (ארנסט אנד יאנג) הגישה בקשת סילוק מטעמים אחרים. שופט המחוזי כבוב דחה בקשות אלה, תוך שהוא קובע כי "לא השתכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק את סילוק עילת התביעה השנייה נגד נושאי המשרה כבר בשלב זה מבלי לברר את הסוגיה לגופה". על החלטה זו הגישו EY ובן-דב בקשת רשות ערעור לעליון.

בקשת רשות הערעור שהגיש בן-דב לבית המשפט העליון התבססה על פרשנות "מוסד ההתיישנות" במשפט, והעלתה שתי שאלות: הראשונה היא - האם מירוץ ההתיישנות נעצר רק כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט (כטענתו של בן-דב ונושאי המשרה הנתבעים) - או שמירוץ ההתיישנות נעצר מוקדם יותר, במועד בו בעל התפקיד (מפרק, נאמן לביצוע הסדר נושים, נאמן וכדומה) מגיש לבית המשפט של פירוק במעמד צד אחד "בקשה למתן הוראות", ומבקש במסגרתה לתת לו רשות להגיש את התביעה (כפי שקבע בית המשפט המחוזי).

השאלה השנייה שהעלה בן-דב היא - האם בתביעה אזרחית שעניינה חלוקת דיבידנד - מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו החליט דירקטוריון החברה על חלוקת הדיבידנד (כטענת בן-דב ונושאי המשרה הנתבעים), או שמא מירוץ ההתיישנות מתחיל רק מאוחר יותר, בעת חלוקת הדיבידנד בפועל (כפי שקבע בית המשפט המחוזי).

אשר לעצירת מירוץ ההתיישנות, טוען בן-דב כי "בקשה למתן הוראות", היא במהותה בקשה מקדימה, שבמסגרתה מבקש המנהל המיוחד את רשותו של בית המשפט לפתוח בהליכים משפטיים נגד צדדים שלישיים. במסגרת הליך זה, נטען, בית משפט של פירוק אינו מוסמך לדון בסכסוך לגופו. "על כן, לא יעלה על הדעת לומר שהמועד שבו הוגשה על-ידי המנהל המיוחד בקשת רשות להגיש תביעה, ייחשב באופן רטרואקטיבי כמועד הגשת התביעה עצמה", נטען.

עוד תוקף בן-דב את החלטת כבוב בנוגע לתחילת מירוץ ההתיישנות: "לא יכול להיות חולק כי המועד הרלוונטי לעניין זה - הוא יום 'הולדת העילה' - היינו מועד ההחלטה על חלוקת הדיבידנדים (יום ההכרזה) ולא מועד החלוקה בפועל".

מתי התגבש הנזק?

שופטת העליון יעל וילנר קיבלה באופן חלקי את ערעורם של בן-דב ושל נושאי המשרה הנוספים בחברה, וקבעה כי על המחוזי לדון מחדש בשאלה מתי התגבש הנזק בגין רשלנותם לכאורה של נושאי המשרה שאישרו את חלוקות הדיבידנדים האסורות. הכרעה זו, נקבע, תלויה במענה לשאלה מהו היום בו נוצרה עילת התביעה - יום אישור חלוקת הדיבידנד או יום חלוקתו בפועל.

השופטת וילנר ציינה כי שני התנאים הראשונים לתחילתו של מרוץ ההתיישנות הם: היווצרותה של עילת תביעה וידיעתו של התובע אודותיה. הכלל הוא כי עילת תביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו, והיה מוכיח את העובדות ואת טענותיו העיקריות, היה הוא זוכה בפסק הדין.

לאור קביעתו של השופט כבוב כי גם אם ההחלטה על חלוקת הדיבידנד התקבלה שלא כדין או באופן רשלני, הרי שבעת אישורה טרם נגרם לחברה הנזק הנטען בכתב התביעה - התעוררה השאלה מתי התגבש הנזק הנטען בגין רשלנותם לכאורה של נושאי המשרה.

לדברי וילנר, יש לדון מחדש בשאלה זו. "נכון יהיה להשיב את המחלוקת המתוחמת הזו למחוזי, על-מנת שידון בטענות נושאי המשרה בדבר הנזקים שנגרמו לחברה ולנושיה כבר בעת ההחלטה על אישור החלוקה, ויבחן אם נזקים אלה חופפים לנזקים הנטענים בכתב התביעה נגדם. "בהחלטתו, ייתן המחוזי דעתו, בין יתר שיקוליו, גם לכלל, שלפיו תקופת ההתיישנות אינה מתחילה כל עוד לא נתגלה הנזק, אך 'משנתגלה הנזק שוב, אין להמתין לגיבושו במלוא היקפו', וכן לכך שמועד גילוי של נזק 'שאינו עניין של מה בכך', אשר אדם סביר היה מגיש תובענה בגינו, ייחשב כמועד תחילת ההתיישנות".

עוד נקבע כי ככל שיתברר כי אכן הנזק הנטען בכתב התביעה (או אף תחילתו של נזק שאינו בגדר "עניין של מה בכך") נגרם והתגלה כבר ביום ההחלטה על חלוקת הדיבידנד, יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות החלה כבר במועד ההחלטה. לעומת זאת, ככל שיתברר כי הנזקים הנטענים אשר נגרמו לחברה ולנושיה אירעו או התגלו רק במועד חלוקת הדיבידנד בפועל, יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות החלה רק במועד זה. 

הפסד לארנסט אנד יאנג: העליון דחה בקשתה למחוק את תביעת הרשלנות נגדה 

בעוד שאיש העסקים אילן בן-דב קיבל מענה חלקי לבקשותיו מבית המשפט העליון, פירמת רואי החשבון ארנסט אנד יאנג ישראל (EY) קיבלה דחייה, כשהעליון סירב למחוק את תביעת המנהל המיוחד של סקיילקס נגדה. בתביעה נטען כי EY התרשלה והפרה את חובת זהירות בעת ביצוע הערכות שווי עבור סקיילקס, והמחוזי סירב למחוק את התביעה נגדה.

בבקשת הערעור לעליון טענה EY כי החלטת המחוזי בעניינה עלולה להוביל לניהול דיון סרק ארוך ומיותר נגדה, ויש להכריע כבר בשלב המקדמי בטענותיה, שלפיהן הסמכות לדון בעניינה נתונה לבית משפט השלום. וזאת, לפי סעיף הגבלת אחריות שקיים בהסכם ההתקשרות שבינה לבין סקיילקס בעניין הערכת השווי. בסעיף נקבע כי חברת סקיילקס לא תהיה זכאית לקבל מ-EY פיצוי העולה על שכר-הטרחה ששולם ל-EY בפועל עבור שירותיה - שעמד במצטבר על סך של 170 אלף שקל.

עוד הפנתה EY גם לתניית השיפוי בהסכם, הקובעת כי החברה תשפה את EY בגין כל תביעה של צד שלישי, חבויות, נזקים, עלויות והוצאות שינבעו מהערכות השווי.

EY הוסיפה כי על-פי הסדר הנושים שנקבע בין הצדדים, עוד בטרם יחולקו בין הנושים סכומים שיתקבלו כתוצאה מתביעה משפטית, ינוכו מסכומים אלה הוצאות, לרבות סכומי שיפוי, שבהן תחויב החברה. משכך, נטען כי אין תוחלת בקיום הליך התביעה שבסופו לא יזכו נושי החברה ולו בשקל אחד.

שופטת העליון יעל וילנר דחתה את בקשת הערעור של EY, תוך שהיא קובעת, בין היתר, כי אמנם ייתכן שאם תתקבל עמדתה של EY באשר לתוקפה של תניית השיפוי, הדיון בעניינה לא יוביל להגדלת קופת הפירוק, אולם "הסיכון שבסופו של הליך משפטי יתברר כי ניהולו היה מיותר קיים בהליכים רבים, והוא אינו מהווה עילה, לכשעצמו, לבירור מיידי ומקדמי של כל טענות הנתבע במסגרת בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף". 

צרו איתנו קשר *5988