"המנהיגים שלנו מבועתים, הרי מה כבר יכולה לעשות הצגה?"

אחרי ההתערבות הפוליטית והחרם בשנה שעברה, שלום שמואלוב מנסה להחזיר את פסטיבל עכו למסלול • הצגות על הכיבוש? לא הפעם • ראיון

שלום שמואלוב / צילום: כפיר זיו
שלום שמואלוב / צילום: כפיר זיו

שלום שמואלוב, המנהל האמנותי החדש של פסטיבל עכו, ידע היטב לאן הוא נכנס. אחרי פארסת ההתערבות הפוליטית בתוכני הפסטיבל של השנה שעברה, התפטרות מנהלו האמנותי אבי גיבסון בר-אל, וחרם האמנים עליו שבא לאחר מכן, היה לשמואלוב ברור שיותר מאשר מנהל אמנותי, הפסטיבל, שאוטוטו סוגר ארבעה עשורים שברוב שנותיו הוא שימש מגדלור לעשייה תיאטרלית פורצת דרך, זקוק לרופא. "אם הייתי רופא", הוא צולל אל תוך הדימוי בקול רגוע, משרה ביטחון, "הייתי בטח מבלה כמה שנים טובות באפריקה, או מתנדב ב'רופאים ללא גבולות', כי אם אתה מסודר והכול אצלך טוב, צריך לראות איפה אחרים סובלים. יש לי יכולת הכלה, סבלנות וסובלנות לדעות שונות, מחלוקות לא מערערות את הביטחון העצמי שלי. אני חושב שזקוקים לי בעכו ולכן נבחרתי. זקוקים לאיש מקצוע, אחד שיכול לעשות שלום".

שמואלוב, שהיה בין אלה שסירבו לנהל אותו לפני שנה בשיא המשבר (לתפקיד נכנס בזמנו מוני יוסף), החליט השנה להגיש את מועמדותו לתפקיד. עם קריירת משחק יציבה, רזומה של הקמת וניהול "הפסטיבל לתיאטרון קצר" בצוותא במשך 13 שנים, וסדנאות משחק מבוקשות, לא ממש ברור מה בער לו להכניס את ראשו הבריא לפסטיבל חולה. "האחריות שלקחתי על עצמי כבדה", הוא שולף את הסטטוסקופ המטאפורי שלו, "כי היא לא רק האחריות להמשכיות הפסטיבל, אלא גם לקריירות של שחקנים שהפסטיבל יכול לקדם".

בשנה שעברה לא רצית להיכנס לזה.

"לא הסכמתי לקחת אז את הניהול, כי עברו גבול, אבל אף אחד לא רצה שהפסטיבל ייסגר, כי אנחנו לא מוכנים לוותר על המקום הזה, שהוא מקום של חופש. מה גם שבאופן אישי, גדלתי איתו. הפעם הראשונה שהופעתי בו הייתה בפסטיבל השני. אחד מתפקידי התיאטרון הוא לרפא, על-ידי העלאת דברים לתודעה והאפשרות להתמודד איתם - אם בקומדיה, בדרמה, בכל דרך שהיא, להסתכל עליהם מזווית שונה. תיאטרון מבקש לגלות אמפתיה לאחר, מה שקשה היום למצוא אצלנו. המשבר בעכו הוא דימוי למשבר שעובר על המדינה. גילויי ההסתה, הגזענות, ההפרדה, שטיפת מוח של מגזרים שלמים, שבטיות, אלה פעולות אלימות".

ואיך אפשר לתקן את זה?

"אני אומר, מה יש לפחד? המנהיגים שלנו חיים בחוסר ביטחון, הם מבועתים. הרי, מה כבר יכולה לעשות הצגה, מה כבר יקרה?".

מעיון ברפרטואר של הפסטיבל השנה, נדמה לי שמשהו קרה. אין אף הצגה על כיבוש, אף הצגה עם אמירה שעלולה להיות פרובוקטיבית או שנויה במחלוקת. רק שתי הצגות של יוצרים ערבים, אחת מהן בלי מילים. מישהו הכתיב לך במה לבחור, או שהפנמת את המסרים הסמויים ועשית צנזורה עצמית?

"יש שתי הצגות של יוצרים פלסטינים, אחת מהן בדואית של יוצרים בדואים מרהט בתנועה. היו שנים, והרבה, שהיו יותר 'שמאלנים' בהנהלה ולא היו הצגות ערביות בכלל. הבחירות שלי לא באו ממקום של פחד או ריצוי, או חשש מלעורר מהומות. אני רוצה לעשות פסטיבל חברתי-פוליטי. לפני שנכנסתי לתפקיד הגיעו 40 הצעות מיוצרים. הוצאתי קול קורא נוסף והגיעו עוד 140, מתוכן בחרנו את המעניינות ביותר".

ואם הייתה למשל הצגה שכתב אסיר פלסטיני?

"קודם כול שהייתה מגיעה אלינו הצעה כזאת. לא קיבלנו הצגות כאלה השנה. בכלל. צריך לברור את הטקסטים לפי איכותם. אין לי עניין בפרובוקציה לשם פרובוקציה".

איזה נושאים חזרו על עצמם?

"המון הצגות על פליטים, אריתראים, סורים, יהודים באירופה. זה נושא חם בעולם ואצלנו והצעירים, שרואים את האדם כאדם, לא מבינים את היחס של הישראלים לפליטים האריתראים. מה שריגש אותי, שהיו המון הצגות ששאבו השראה ממקורות יהודיים. אני מזהה שיש שחרור של חילונים מהכבלים של האורתודוקסיה, חופש. גם העניין הכלכלי, השיטה הקפיטליסטית כאויבת האדם.

"יש הצגה בשם 'רעב', עיבוד חופשי של הסרט 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהבת', שמתרחשת במסעדה יוקרתית ועוסקת בדימויים של אוכל ככלי לשליטה, מנצלים ומנוצלים, מאבקי כוח. הגנב בראש הפירמידה ותחתיו כולם. המאהב ניצב מולו כאלטרנטיבה רוחנית. או 'עטלפים ללא כנפיים', שם הגיבורים חסרי כול, חיים מתחת לגרם המדרגות בשיפוע, כשהאכזריות שנובעת מהם באה מתוך החוסר הנורא".

ועדיין, הצגה על הכיבוש, כמו "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן - לא תהיה. לא בא לך להסתבך.

"אין הצגה על כיבוש. אני חושב שזאת בהחלט שאלה למה אין הצגה כזאת, נצטרך פרספקטיבה כדי לבחון את זה. הגיעו מעט מאוד הצגות שעוסקות בכיבוש, והן לא היו מספיק טובות לטעמה של הוועדה. ציפיתי ליותר. הייתי שמח אם הנושא היה עולה ומעניין שזה לא קרה. יכולתי להתעקש על משהו פחות טוב רק בשביל שלא ישאלו שאלות כמו ששאלת, אבל כתופעה, לא הגיעו מספיק הצעות כדי שאעשה את זה. אני זוכר את השנים שלי בפסטיבל התיאטרון הקצר, כשאוטובוסים התפוצצו, קרו דברים איומים, וכמעט כל ההצגות שקיבלנו היו על יחסים ורומנטיקה".

אסקפיזם?

"אולי. לא אחראי לתת תשובה מוחלטת על זה, שנה זה ככה ושנה זה אחרת. אבל המבט על החברה דרך האמנות הוא מאוד עמוק. אמנים מייצגים את הלב הפועם. בפסטיבל התיאטרון הקצר העלינו דברים שעניינו את החברה הישראלית שנה ושנתיים אחר כך".

אתה לא חושש שאחרי הטראומה של השנה שעברה אנשים לא יבואו לעכו?

"אי אפשר להתעלם מהטראומה שהוא עבר, אבל אני מקווה שהאמון של הקהל והיוצרים יחזור. עדיין יש הרבה אמנים שיושבים על הגדר ומחכים לראות מה יהיה ועדיין חושבים שהמערכת מקולקלת. אני חושב שלא חושדים בי שאני משת"פ של השלטון".

דרשת הבטחה משרת התרבות ומראש העיר שלא יתערבו?

"האיגודים והנהלת הפסטיבל ישבו יחד ושינו את תקנון הפסטיבל".

בשיתוף מירי רגב?

"היא לא הייתה מעורבת אז בפסילת ההצגה ולא הייתה מעורבת גם עכשיו. התקנון שהיה איפשר לצוות ההיגוי לפסול חלקים מהתוכנית האמנותית. לא האמנתי עד שראיתי את זה במו עיניי. אני מחויב להציג את התוכנית בפני הוועד המנהל, אבל אני לא מקבל מהם אישור, למעט אישור לעמידה בתקציב".

אז לא נתנו לך ערבות שרגב או שמעון לנקרי, ראש העיר, לא יתערבו לך.

"עם רגב אין לי קשר ואין לה סמכות להתערב ולנקרי נתן התחייבות מפורשת".

לרגב יש סמכות לשלול מכם תקציב. זה מספיק.

"בזה אני לא יכול לשלוט".

שווה לך לוותר על האמנות שלך, על הביטוי האישי, בשביל ניהול הפסטיבל הזה?

"אני משתדל לעבוד תוך כדי. בחודשים האחרונים אין עם מי לדבר, זה נכון, אבל אני עדיין ב'סלאח שבתי', וב'אהבה וכסף' בתיאטרון תמונע, שזה בגלל הנשמה ופחות בשביל הכסף, ואני מקווה שפרויקט שביימתי עם קבוצת שחקנים רוסים יתחיל לרוץ בקרוב. אבל יש בי את המקום הציבורי, הערכי. החברים של הילדים שלי גרים בברלין, בניו זילנד - האפשרויות בעולם פתוחות ואני רוצה שיהיה להם טוב פה".

מה עושים?

"מקשיבים, מדברים, לא מטאטאים דברים, לא אומרים, לא נורא, יהיה בסדר. מנסים לקרב. חלק מהריפוי הוא להכיר שלאחר כואב. לא לזלזל בזה, להבין ולכבד".

שלום שמואלוב | אישי: 58, נשוי 2, מתגורר ברמת גן | אקטואלי: משמש המנהל האמנותי של פסטיבל עכו, שייערך בחול המועד סוכות, בין ה-24.9 ל-27.9

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988