קולנוע | "אי הכלבים" הוא תענוג ויזואלי יוצא דופן

סרטו החדש של ווס אנדרסון מספק את הסחורה הן למעריציו המושבעים כבמאי והן למבקריו החריפים

אי הכלבים / צילום באדיבות פורום פילם
אי הכלבים / צילום באדיבות פורום פילם

מאז שפרץ לתודעה עם סרטו השני, "המירוץ לצמרת של מקס פישר", אותו ביים כאשר היה בן 29, נכתבו אין ספור מילים על ווס אנדרסון. בסרטו שיצר לאחר מכן - "משפחת טננבאום", שהעניק לו מועמדות ראשונה לאוסקר - כבר התקבעו סימני ההיכר שלו, אלו שצברו לו אוהדים רבים, אבל גם מתנגדים, שבעיניהם היופי הוויזואלי הפדנטי והעמוס, כמו גם הדמויות הקריקטוריסטיות שלו, שוללים מסרטיו אנושיות ורגש. כך או כך, אחרי תשעה סרטים (ביניהם "מלון גרנד בודפשט" ו"ממלכת אור הירח") ושש מועמדויות לאוסקר, אנדרסון כבר הגיע למעמד שבו לסרטיו החדשים כבר אין שם. הם פשוט מכונים "החדש של ווס אנדרסון", כי נדמה שזה כבר אומר כל מה שצריך לדעת.

"החדש של ווס אנדרסון" לשנת 2018 הוא מעט יוצא דופן, כיוון שבו חזר בפעם השנייה הבמאי לעולם האנימציה: אחרי "מר שועל המהולל" מ-2009, שהתבסס על ספרו של רואלד דאל, הפעם אנדרסון מגיש תסריט מקורי משלו, "אי הכלבים" שמו, גם הוא באנימציית סטופ-מושן, וגם הוא עוסק בעיקר בבעלי חיים.

"אי הכלבים", שפתח את פסטיבל ברלין האחרון וסגר את זה של ירושלים, מתרחש ביפן העתידנית, בה ראש העיר מגסקי מחליט לגרש את הכלבים אל אי מבודד, הרחק מבני האדם. אבל ילד קטן, אחיינו של ראש העיר, מחליט להסתנן אל האי ולמצוא את כלבו האהוב ספוטס. שם מצטרפים אליו קבוצת כלבים שרוצה לעזור לו במשימתו, והחבורה המוזרה יוצאת להרפתקה.

חשוב קודם כל לציין שעל אף שמדובר בסרט אנימציה, הוא לא מיועד לילדים קטנים במיוחד. זה לא שהוא מפחיד או אלים, למעשה הוא צפייה די בטוחה, אבל ההומור האנדרסוני היבשושי והמעבר בין אנגלית ויפנית יכול קצת להקשות על אלו הרגילים לדיבוב ולקצב מהיר. זה הופך את "אי הכלבים" לסרט שכמעט מיועד אך ורק לאוהדיו האדוקים של הבמאי, שיודעים למה לצפות.

הם בהחלט יקבלו את מבוקשם: "אי הכלבים" הוא תענוג ויזואלי יוצא דופן, עם פסקול נפלא והופעות מעולות של המדובבים, ביניהם בריאן קרנסטון ("שובר שורות"), סקרלט ג'והנסון, גרטה גרוויג, ביל מארי, ג'ף גולדבלום ואדוארד נורטון, אם למנות כמה. לעומת זאת, גם מתנגדיו של אנדרסון ימצאו פה מספיק סיבות לדבוק בדעתם, מכיוון שעל אף שמדובר בסרט על כלבים נטושים, בני האדם שמתגעגעים אליהם ודרמה שיכולה לתדלק עונה שלמה של "החיים עצמם", הסרט נותר משולל רגש לחלוטין. גם כאשר אנדרסון מנסה לפנות אל הצד הסנטימנטלי, זה יוצא לו מוזר ומגושם, כמו חייזר שמנסה לחקות התנהגות אנושית אבל לא לגמרי מצליח.

היתרונות של הסרט גורמים ל"אי הכלבים" להישאר בגדר המלצה גם לאלו שאינם בקיאים בפילמוגרפיה האנדרסונית, בטח בהתחשב באוגוסט הקולנועי השחון שתקף אותנו, וחוץ מזה שלבלות בחברתם של כלבים זה אף פעם לא רעיון רע.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988