"הקרב על ירושלים": הציבור החרדי מגיע לבחירות לעיריית ירושלים מפולג ומסוכסך מאי פעם

6 מועמדים מתמודדים על ראשות העיר ירושלים, לשניים מהם אין סיכוי, ושניים מהם יעלו כנראה לסיבוב השני • כולם תלויים בקול החרדי • כמו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, החרדים בירושלים מפוצלים: דגל התורה (הליטאים) ואגודת ישראל (החסידים) רצות בנפרד, וביניהן זורם נהר רחב של דם רע ומשקעים עכורים • איך תיגמר מערכת הבחירות? דרור פויר התהלך בין עסקנים מדופלמים

מאוד ירושלמית, מערכת הבחירות בירושלים. מלוכלכת, מסובכת, תקועה ומפולגת, אבל גם מרתקת, מגוונת ופתוחה (בדרכה). מצד אחד תוססת, מצד שני רקובה. מצד אחד חגיגה של דמוקרטיה, מצד שני כולה עסקאות אפלות בחדרים צדדיים. מצד אחד פריפריאלית ומנותקת, ומצד שני מנבאת מגמות שישטפו את ישראל כולה. מערכת בחירות שמנסה להתנהל כאילו שהיא בעיר רגילה ולא באחד מהמקומות המסובכים ביותר שיש. מצד אחד סוערת, עם שלטים שהושחתו ותלונות במשטרה, ומצד שני אדישה כאבן - רק כשליש מבעלי הבחירה בירושלים הטריחו את עצמם להצביע בבחירות הקודמות וגם בסקרים הכי עדכניים, השיעור הכי גדול הוא של אלה שלא החליטו ושלא אכפת להם. הסוקרים, אגב, במצוקה: לך תמפה את כל הקבוצות והפלגים בירושלים.

לא פחות משישה מועמדים רצים לראשות העיר. לשניים מהם, חיים אפשטיין שמייצג את "הפלג הירושלמי" החרדי הקיצוני ואבי סלמן, לשעבר בכיר בעירייה שלא ברור את מי הוא מייצג, אין שום סיכוי. ארבעת המובילים הם משה ליאון, האיש של דרעי וליברמן, השר זאב אלקין מהליכוד, המועמד החילוני העצמאי עופר ברקוביץ' והמועמד החרדי יוסי דייטש. ניצחון בסיבוב הראשון נראה לגמרי לא סביר, ושניים מתוכם יעלו לסיבוב שני. מי יהיה הצמד? לכל ירושלמי יש שלוש תשובות וחמישה תרחישים לפחות - וזה אולי המאפיין הכי ירושלמי של הבחירות בירושלים: כל אחד יכול להסביר לך את הדרך הכי ארוכה ומפותלת להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.

ירושלים במספרים
 ירושלים במספרים

בגדול, כל המועמדים בבעיה רצינית. אלקין נהנה מתמיכת הבית היהודי, אבל סניף הליכוד מתנער ממנו ואין לו אף שותף חרדי. חוץ מזה, הוא לא באמת ירושלמי (הוא עבר עם משפחתו לפסגת זאב מההתנחלות כפר אלדד לאחר שהחליט להתמודד) והתמיכה של נתניהו בו רפה במיוחד. משה ליאון גם בבעיה. הוא אומנם גייס, או שגייסו עבורו, את ש"ס ודגל התורה, אבל גם הוא נתפס כנטע זר, זה שבא מגבעתיים, עושה דברם של ליברמן ודרעי. רבים דיברו עליו כמי שיביא עוד עשרה הולילנדים לירושלים - אף שהוא לא הורשע בדבר, ונחשב למנכ"ל משרד ראש הממשלה מצוין ולאיש עם רקורד מרשים. עוד דבר שאוהבים לשכוח לגבי ליאון הוא שלמרות ההפסד לברקת לפני חמש שנים, האיש נשאר בעיר ותפקד כחבר מועצה פעיל.

סגן ראש העיר וראש תנועת התעוררות עופר ברקוביץ' יעלה לסיבוב השני כמעט בוודאות, אבל היתרון שלו הוא גם החיסרון: כמי שמייצג במובהק את הקול החילוני, בסיס התמיכה שלו צר למדי. בנוסף, הוא צעיר וחסר ניסיון ואין לו תמיכה ארצית. יוסי דייטש, המועמד החרדי, מדדה אחרון בסקרים נכון לעכשיו - אבל הקול החרדי בירושלים זה הסיפור של הבחירות האלה. כי מה שמתחיל כאן, כאמור, יגיע בקרוב לכל הארץ.

עופר ברקוביץ  / צילום: איל יצהר
 עופר ברקוביץ / צילום: איל יצהר

בחרדית מדברים הפוך

החרדים האשכנזים מתפצלים. דגל התורה (הליטאים) ואגודת ישראל (החסידים) רצים בירושלים בנפרד, כשביניהם זורם נהר רחב של דם רע ומשקעים עכורים. זה סיפור ארצי, לא רק ירושלמי; הציבור החרדי (והפוליטיקאים שלו) נמצא בטלטלה עמוקה כבר עשור. המנהיגים הגדולים, המוסכמים, הלכו זה אחר זה לעולמם וכל מוות כזה שבר עוד חתיכה במארג החרדי ופתח מלחמות ירושה ויוקרה. כמו הפיצול בש"ס אחרי מותו של הרב עובדיה יוסף, רק תכפילו בארבע את מספר הפלגים והחסידויות. יהדות התורה עומדת בפני פיצול כי הליטאים לא מוכנים יותר: הם הרוב בציבור החרדי, אבל מיעוט ברשימה לכנסת. נשבר להם.

בירושלים זו מערכת הבחירות השלישית בעיר שהחרדים רצים בה בנפרד. בעיר עדיין מדברים על הפיצוץ הגדול של תשס"ט (2008), עת מאיר פרוש (חסיד, אגודת ישראל) ניסה לשבור את הכלים ולרוץ לבדו. ליצמן (נציג חסידות גור במפלגה) הכשיל את המהלך ופרוש הובס. הזעזוע במפלגה היה אדיר. הנקמה של פרוש הוגשה מבעבעת: השליטה בחינוך העצמאי עברה לליטאים והוקם עיתון חדש, "המבשר", שיצא נגד "המודיע" שבשליטת גור. העשור שחלף מאז רק העמיק את הפצעים. כשמדברים על התככים במחנה הציוני אני תמיד צוחק; לכו לגפני וליצמן, עצלים, ותלמדו איך עושים את זה.

הפיצול הזה קורה גם בערים חרדיות אחרות, כמו אלעד ובית שמש ומקדים ככל הנראה את מה שיקרה בבחירות הארציות (אלא אם כן המהלך יוכח ככישלון מהדהד), אבל המאבק בין החרדים בירושלים הוא לא רק תמונת מראה של היריבות הארצית בין החסידים לליטאים אלא בעל מאפיינים ירושלמיים נוספים, וזה העיקרי שבהם: בעוד החסידים (המיעוט אצל החרדים) גרים ברובם המכריע בשכונות חרדיות, הרי שהליטאים נאלצים לצאת אל השכונות החילוניות שהופכות למעורבות, מה שגורם למגוון רחב של בעיות לכל הצדדים. החילונים חשים במצור, אבל מבחינת הליטאים, הבעיה היא שאין לילדים החרדים בשכונות המעורבות (קריית יובל, רמות, גילה ונווה יעקב) מספיק כיתות וגנים בגלל ברקת, ומי תמך בברקת? החסידים של אגודת ישראל. מבחינת הליטאים, החסידים בגדו בהם. ברגע שיא נוסף השבוע, יצא "המבשר" בקריאת קודש להצביע לדייטש ולמועמדי אגודת ישראל בכל עיר שבה הם מתמודדים.

בחירות  / צילום: איל יצהר
 בחירות / צילום: איל יצהר

אלא שלא כמו במלחמת ההשמצות בין ליאון לברקוביץ' ובין ברקוביץ' לאלקין, החרדים לא מדברים ככה. בחרדית מדוברת אומרים הכול הפוך, או לכל הפחות במרומז. כשאומרים "האיש הזה", כולם יודעים במי מדובר וכשאומרים את המילה "אחדות", כולם יודעים שהכוונה היא למחלוקת וכשאומרים "זו לא דרכנו", הכוונה היא להסתער. והכי אתה יודע על מה מדברים כשמחייכים ולא עונים לך.

"עם החרדים אתה תמיד באמצע הסיפור", אומר לי שמעון בריטקופף, סגן עורך העיתון "משפחה" ופרשן פוליטי מושחז כשאני שואל איפה הכול התחיל. "מלחמת העולם הראשונה של העולם החרדי הייתה בתשמ"ט (1989-1988), עם הקמת דגל התורה, ובתשס"ט, 2008, הייתה מלחמת העולם השנייה עם פרוש. זו מלחמת העולם השלישית. את הרביעית כבר נילחם במקלות ואבנים".

"סלע המחלוקת זו השאלה שמלווה אותנו כבר 30 שנה: מה יחסי הכוחות במגזר החרדי? אותן מלחמות היהודים שמלוות אותנו מימות עולם, והסוגיה הזו מתפרצת בסבבים. לפני 30 שנה זה היה שיא, ונולדה דגל התורה. הייתה אחדות, אבל מאולצת, וזה לא עולה יפה. היא מתפוררת במקומיות. אבל לדעתי, בסוף, למרות המורסה שמתפוצצת, זה יביא לרוגע".

יותר קל להביא את המשיח

זה יום ראשון שמשי ואני פוגש את המועמד החסידי יוסי דייטש בכיכר העירייה. העיר פקוקה ודי מלוכלכת, ודייטש מנסה עליי את רפרטואר השטיקים הירושלמיים: "אחחח, איזה אוויר יש בירושלים!". "תאמין לי", הוא אומר, "יש יפות ממנה, אבל יפה כמוה אין". מאוחר יותר הוא ייתן את הקטע של "אווירת יום שישי אחר הצהריים". ירושלמים עוד חושבים שזה עובד על מישהו. כאילו שלא רואים את העוני, את ערימות הזבל, את דירות הרפאים ואת הכבישים הפקוקים.

יוסי דייטש/ צילום: איל יצהר
 יוסי דייטש/ צילום: איל יצהר

אבל דייטש זה משהו-משהו. לפני כמה שבועות הופיע ב"פגוש את העיתונות" וכבש בקסמיו עיתונאים חילונים כמו רזי ברקאי ורינה מצליח. אפשר להבין למה: הוא צעיר יחסית (50), כריזמטי, רהוט ונאה, מבטו ישר ובהיר, בת צחוק מרצדת דרך קבע באישוניו, דיבורו (יעני) דוגרי ואין לו שום גינונים חרדיים סטריאוטיפיים; הוא פשוט נראה כמו אחלה בנאדם שמנסה לשחק אותה קצת יותר מדי עממיקו. "אני מתפלל לבורא עולם שאשאר כמו שאני, רק לא להשתנות", הוא אומר לי. בדיוק הטיפוס שיכול להדליק אנשים כמו מצליח וברקאי שהפעם האחרונה שיצאו מהאולפנים ופגשו אנשים אמיתיים הייתה אי-שם באמצע האלף הקודם.

אנחנו יושבים בקפה קדוש הוותיק ברחוב שלומציון המלכה, מקום נחמד שמציע את הערבוביה הירושלמית המוכרת, ספקטרום רחב של חילונים ודתיים מכל הסוגים. דייטש מתעקש שנטעם את עוגת הגבינה עם הפירורים, רץ למטבח וממלצר אותנו. מדי פעם אנשים ניגשים לשולחן, מאחלים בהצלחה, אם הם חילונים או סרוגים, וברוכה והצלוחה (בסגול) אם הם חרדים. יש לו את זה.

חילונים אוהבים אותך, זה כן, אבל החרדים דפקו לך חתיכת ברז.
"עשיתי הכול בשביל ללכת באחדות, חשבתי שאצליח להכריע את המערכה בעזרת איחוד חרדי, אבל לא הצלחתי. אנחנו מאמינים בביאת המשיח, אבל כנראה שיותר קל להביא את המשיח מאשר אחדות חרדית".

ועדיין, ואף שהסקרים מציבים אותך אחרון, אתה ממשיך לשדר ולהפגין ביטחון שזה יקרה.
"כי אני באמת מאמין בזה שיש לי את היכולת להביא לא רק את הציבור החרדי אלא גם את הכללי, אני מקבל שיעור גבוה של תמיכה מפתיעה אצל החילונים. יש לפני 'פגוש את העיתונות' ויש אחרי. קיבלנו המון הזמנות לחוגי בית מחילונים. אבל אני לא אוהב להתבשם מעצמי, יש לי ביקורת קשה על עצמי".

דייטש מתגאה בוותק שלו במועצת העיר, 12 שנים. "זו לא חוכמה להגיע מבחוץ ולהגיד 'אני אנהל'. זו עיר מורכבת וענקית ומסובכת. העיר היהודית, העיר הערבית והעיר החרדית הגדולות ביותר, וגם העיר הענייה ביותר, והמורכבת ביותר ביטחונית. אבל מה שדרוש לירושלמים זה שיעשו הפרדה בין הסוגיות המדיניות והביטחוניות לסוגיות עירוניות. ראש העיר הוא לא שר החוץ או השר לביטחון פנים. מה שדרוש זה לנקות את העיר, שהרחובות יהיו נעימים לעין, שהעיר לא תהיה מסריחה ומזוהמת. אנחנו אחרונים במדדי הניקיון. תשעת הקבין של היופי ברחו מירושלים והשאירו אותנו עם הלכלוך. ברקת לא עשה את זה. הוא רצה דברים אחרים, היה חשוב לו להביא תרבות ולהשקיע את הזמן שלו בליכוד. יש לי ידידות מופלאה איתו. אם היה רץ, לא הייתי רץ מולו".

בוא נחזור לפוליטיקה החרדית. אפשר לפתור את הקונפליקט?
"אתה רוצה לעשות אחדות?".

לא. אני איש של פילוג ומחלוקת, אבל אתה רוצה.
"זה ניתן. עד הבחירות הכול ניתן. אנשים רוצים אחדות חרדית - וזו הפעם הראשונה שיש מועמד חרדי שיביא את הניצחון, מישהו שעובר מסך אצל החרדים ואצל הדתיים-לאומיים. כנראה להנהגה הפוליטית זה עוד לא חלחל".

להבנתי זה לא ניתן, אבל בהצלחה. איך אתה רואה את הפילוג מהצד שלך?
"זה מתחיל מהליטאים בירושלים, יש להם השפעה על הליטאים של בני ברק. הרב שטיינמן זכרו לברכה הקים ועדת רבנים לענייני ירושלים, שלהם האחריות להובלת הנושא. ניהלתי איתם משא ומתן. אני מהמקורבים ביותר לרב סולובייצ'יק. הייתי השליח של דגל התורה, במועצה. הנציג הרביעי שלהם, שליח לכל דבר ועניין. עשיתי הכול. לצערי, גברו כוחות בני ברק על פני השיקול של כוחות ירושלים וקיבלו את ההכרעה. אם אצליח להוכיח שאני מביא המונים מהציבור החילוני והדתי-לאומי - זה יהיה המפתח ללב הבוחר החרדי".

מעניין.
"הצבתי לעצמי יעד: להוריד את מפלס החרדה בציבור החילוני. אנשים אומרים שהם יעזבו את ירושלים אם ייבחר חרדי. הייתי צריך להסביר להם שאני סוג חדש של ירושלמי, דור שביעי, הולך לעשות לכם טוב למרות שיש לי חזות חרדית".

מה הקשר חזות? זו לא תחרות תחפושות. אתה חרדי, אתה נענה להוראות רבנים כמו חרדי.
"יש סטטוס קוו בירושלים, שעליו חתום גם ברקוביץ'. הסטטוס קוו אומר הקפאת המצב הקיים. מה אפשר לפתוח? מסעדות - יש החלטה של בג"ץ. זה חורה לי, בטח בירושלים. צריך לשמור על ירושלים, היא לא תל אביב, גם לא ניו יורק. על מצעד הגאווה אין לי מה לומר - יש החלטה של בית המשפט שמאפשרת לקיים אותו. אני נפגש עם החילונים והחשש היחיד שלהם היה שאני לא יודע לנהל. הם לא חוששים מיחסי חילונים-חרדים, עולה נושא העצים בירושלים, קיימות, ניקיון, התחדשות עירונית - זה מה שמעניין אותם".

את אלה שלא עזבו או ברחו, אתה מתכוון.
"רוב העוזבים את העיר עוזבים בגלל תעסוקה, כי אין דיור בר השגה לזוגות צעירים, חינוך. אם דברים היו משתפרים, אם היה פה נקי - הם היו נשארים. הם לא עוזבים בגלל חרדים, זה מיתוס".

אני מרים טלפון למועמד המוביל כרגע, עופר ברקוביץ', לשמוע זווית חילונית לסכסוך החרדי. "ברוך השם", הוא עונה כשאני שואל לשלומו.

מתחזק לקראת הבחירות?
"בירושלים זה תמיד חזק".

ברקוביץ' מגדיר את עצמו כמועמד "הממלכתי". "אני לא מייצג רק את החילונים, אני בא מבית מסורתי. מייצג את החרדים העובדים, הלומדים והמתגייסים ומכיל את כולם", הוא אומר. "יש הרבה חרדים במיינסטרים שמרגישים לא מיוצגים ונמאס להם מהקומבינות והעסקונה החרדית. החרדים הצעירים מבינים בדיוק באיזה עולם הם חיים. בפוליטיקה הם אלופים. הם יצביעו לי".

עופר ברקוביץ' / צילום: איל יצהר
 עופר ברקוביץ' / צילום: איל יצהר

אתה בונה על זה שהם לא יקשיבו לרבנים שלהם?
"לא יודע, אני בעיקר עובד בשטח. זה ציבור רציני, חכם, שבודק את הדברים ויש שם שינויים, אבל אני לא בונה על זה".

האנשים לא רוצים פסיפס

בחזרה בקפה עם דייטש, הוא נותן נדבה לקבצן ומבטיח שהוא חותם עם אריה קינג, נציג הציבור החרד"לי, אבל בסוף זה לא קרה.

הבעיה של החילונים היא שבסוף אתה לא מחליט. זה אדמו"ר או מועצת רבנים שהם לא מכירים, שהם לא בחרו. זה החשש שלהם.
"אף אחד מהרבנים ששלחו אותי לא הטיל עליי משימה להפוך את ירושלים לאלעד או לבני ברק או לביתר עילית. שיהיה לך ברור, יקירי: כשהייתי אצל האדמו"ר מגור, אתה יודע מה המסר שהוא העביר לי? שחשוב לדאוג לרוחניות של ירושלים ובאותה מידה גם לגשמיות של ירושלים".

בדיוק מה שלא נשמע מרגיע לחילוני.
"מה שקרה בירושלים - השכונות המעורבות, ליבת הסכסוך - איך זה נוצר? אתה חושב שהחרדים החליטו בוקר אחד להשתלט על קריית יובל?".

נטישה מצד אחד והתרבות מצד שני.
"תהליך שהחל בכך שפרנסי העיר לא דאגו שכל אחד יוכל לגור בסביבה הטבעית שלו. כשאתה לא בונה במקומות האלה, ולא בונה בכלל מגורים בירושלים, זה כמו מים - מחלחל. אם פרנס העיר היה אומר 'אני דואג שישווקו עשרת אלפים יחידות דיור, לחילונים שכונה ברכס לבן, ללאומיים בגבעת המטוס, לחרדים ברמות' - כל החיים היו משתנים והשיח היה משתנה".

זו העיר שאתה רואה בחזונך? נפרדת ומחולקת?
"מה אני אעשה. היופי של ירושלים זה הערבוב והפסיפס האנושי שלה, אבל הירושלמים לא רוצים את זה. כולם רוצים לגור עם אנשים כמוהם, לא במשותף. כולם מהגרים מפה, החרדים והחילונים כאחד. אם נחזק את ירושלים, כולם יישארו פה. צריך לשנות את המאזן הדמוגרפי. מתוך 960 אלף נפש, קרוב ל-350 אלף הם ערבים, שבחלקם לא נוגעים ולא נכנסים לפנות להם זבל, כולנו בחרדה שיום אחד זה יתפוצץ עלינו. צריך לחזק את האחיזה היהודית בעיר".

הקול הערבי הוא אכן תעלומה בבחירות האלה. עד היום, הערבים בקושי הצביעו, והשנה לראשונה יש רשימה משותפת יהודית-ערבית מסקרנת שמפאת קוצר היריעה לא נעסוק בה.

"הממשלה מתייחסת לירושלים כאל בן חורג", אומר דייטש, "לא יכול להיות שרוממות ירושלים בגרונם, אבל אנחנו צריכים להתחנן אליהם כעני בפתח ל-800 מיליון שקל. דורשים מהאמריקאים ומכל העולם שיעבירו שגרירויות לירושלים, ובאותו זמן מזניחים אותה".

עזוב אותי מזה, בוא נחזור לעירייה. אולי היית פזיז מדי עם ההתמודדות הזאת? קפצת להכריז בלי ברית משמעותית והרגזת את כולם.
"כל מה שעשיתי היה בתיאום עם דגל התורה. דרעי שלח אותי למשימה, אמר לי 'תביא לי לשולחן את גפני, ליצמן ופרוש ואני איתך'. יכול להיות שהייתי תמים. חשבתי שדרעי ייתן לי לבצע את המשימה ולא יציב לי מכשולים, אבל גיליתי שלא".

בהשתייכותו, דייטש הוא מחסידות סלונים, חסידות ירושלמית קטנה, פחות מ-2,000 בתי אב, שמשתייכת לפלג "שומרי אמונים" באגודת ישראל, שנציגם בכנסת הוא פרוש. הפלג מכיל את החסידויות הקטנות יותר אחרי גור, ויז'ניץ ובעלזא: צאנז, סלונים, בויאן וקרלין.

יש דיבור שגפני לא אוהב אותך.
"תשאל אותו".

הוא לא עונה. אז עכשיו ליצמן צריך להתמודד איתו.
"ליצמן עושה הכול כדי לעזור לי".

מה עם החרדים הצעירים שפחות נשמעים לרבנים? יש דיבור על הדור הזה.
"אני לא אגיד לאף אחד לעשות משהו שהרבנים לא אומרים. אני בטח לא הולך לפנות נגד הרבנים".

מביקור לביקור נראה שהעיר הולכת ודועכת.
"נפש האדם מטבעה נמשכת אחרי העצבות. הכי טוב והכי קשה זה להיות שמח. החוכמה היא לנסות להיות שמח, אדם אופטימי, לקום כל בוקר עם שמחה. צריך להיות יהודי מאמין עם אנרגיות חיוביות. אני רואה את העיר כברת שיקום, אפשר להביא אופק לתושבים. בוא נדבר בעוד שנתיים-שלוש".

תנופה בסיעתא דשמיא

השעה שתיים בצהריים, ואנחנו מגיעים לפתיחת הקמפיין של דגל התורה. אנחנו מגיעים בזמן, אבל מקדימים בהרבה. המקום הומה עיתונאים ועסקנים שמביעים תמיהה על נוכחות הראשונים, אבל העונג גובר על התמיהה כי חרדים מטורפים על פוליטיקה ותקשורת. כל אחד פה יכול לערוך את וואלה ברנז'ה לפני ארוחת בוקר.

וכולם פרשנים. בגמרא אומנם כתוב (סנהדרין) ש"תיפח רוחם של מחשבי קיצים", אבל כנראה שלחשב מנדטים מחיה את הנפש. אין אחד שלא מחשב לי, בניגון: 30 אלף ליטאים ועוד 30 אלף מש"ס ועשרת אלפים חילונים - וליאון בסיבוב השני. 25 אלף חילונים - והנה ברקוביץ', 20 אלף חסידים ועוד 20 סרוגים פחות החרד"לים חלקי הרפורמים בסיבוב שני שווה אלקין וכך הלאה.

הכול מתרחש בחדר קטן וצנוע, מחופה פוסטרים של המפלגה. הכיבוד נשמר מאחורי דלתות זכוכית. "מחכים, ככה זה", אומר לי עסקן צעיר. תפילת מנחה מתארגנת. אני עומד לקדושה, אבל שאר העיתונאים ממשיכים לדבר ולהציב את הציוד במה שנראה לי כמו חוסר הבנה יותר מאשר זלזול. "זה מורכב מאוד", מפרשנים פה כולם, וחצי מהאנשים מכוונים אנשים אחרים בטלפונים שאין להם ווייז. "אישור הבנייה שלך אושר והודפס", מבשר מישהו בטלפון מאחוריי.

שלא במפתיע, פה שוררת הסכמה שגם העיתונאים סומכים עליה את ידיהם: אין הרבה סיכוי לדייטש להעביר אליו את הקול החרדי.

ב-14:35 נכנס חבר הכנסת אורי מקלב. על השולחן יושבים יושב ראש המטה שבתאי מרקוביץ' וכמה רבנים וחברי מועצה. מחכים לגפני. בינתיים, נותן ראש המטה שיחת מוטיבציה: התנופה ניכרת בסיעתא דשמיא, צריך לחלץ את החושים, לעזור, להשפיע. אורי מקלב נזכר בימים היפים של הקמת דגל התורה - אלה אותן האנרגיות, הוא אומר. אבל העבודה הפעם, לוחש לי פעיל, קשה יותר.

מקלב נושא נאום שמתחיל, כמו תמיד, בדבר תורה - אנחנו בפרשת נוח. "צריך להתעלם מרעשי הרקע", הוא אומר, "אנחנו הולכים לבד. לא רוצה להגיד למה הולכים לבד, זה גם עניינים מספריים וגם 'קו מסוים', אנחנו נתעלם מהאמירות של אלה שפערו את פיהם", ומתכוון מן הסתם לדייטש. מאחוריי, מפרשן לי הפעיל את הנאמר: "אין שום מחלוקת" - כלומר, יש מחלוקת. "אנחנו נגד מחלוקת" - אנחנו יצרנו את המחלוקת. "לא ניגרר למחלוקת" - נשרוף את המועדון. נחמד דווקא.

"לא יטיפו לנו מוסר", צולף מקלב אל עבר דייטש, "אנחנו לא התנגדנו - זה הם מנעו. אנחנו יודעים לא פחות מאחרים וגם לנו יש אחד שעובר מסך", הוא מפטיר בזלזול. "היום הם מחבקים את החרדי, אבל אנחנו יודעים מה יקרה. אין. לזה. סיכוי. ויש הרבה סיכון - עצם ההתמודדות גורמת לרפיון בציבור שלנו, מכניסה מרמור ותהיות".

מאחורי הזכוכית אני רואה שניים שהצליחו לעבור אל מתחם הבצקים. ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה נושא גם הוא דבר תורה לפרשת נוח, מקביל את דגל התורה לנוח - "הם ראו אותנו בונים את התיבה, עד שהמבול התחיל לרדת ומים כבר נכנסו לתיבה עוד עשינו מאמצים כבירים!". אבל, הוא מרגיע ומוריד את הטון, לא תמיד לא ללכת יחד זו מחלוקת, הרי אחרי הבחירות נעבוד כולנו יחד, מה השאלה? אז איפה המחלוקת?".

את השואו המרכזי נותן, כמו תמיד, יושב-ראש דגל התורה משה גפני. אני אוהב אותו. הוא מזכיר שזו לא הפעם הראשונה שדגל התורה הלכה לבד. "דגל קמה בתשמ"ט, הלכה לבחירות המקומיות בירושלים בנפרד בהוראת הרב שך והרב אליישיב. הלכנו לבד, לא יצרנו מחלוקת. מאז זרמו הרבה מים בירדן, או בשילוח, או בגיחון, אני יודע מה זה פה... ואנחנו הולכים יחד וכאילו שזה דבר ברור".

גפני מחמם מנועים. "אני לא ירושלמי, אבל באתי לפה מספר פעמים. יש לי טראומה, אני לא יכול לשכוח - כאילו אנחנו במדינה אחרת עם שלטון אחר - צריכים לרדת 4.5 קומות בקריית יובל כדי להגיע לגן ילדים. אבנים, לכלוך. יש בשכונה גנים ובתי ספר, אבל הילדים שלנו לא מקבלים! והם צריכים לנסוע לשכונה אחרת. הכול נקי שם, אבל כמה מטרים משם בקריית שאול, איפה שחרדים, הכול מלוכלך. מה זאת האפליה הזאת?!".

"היו חרדים שהצביעו לראש העיר ברקת", הוא מתיז, "אולי יצא להם משהו, אבל לא חשבו מה יקרה בשכונות שבהם גרים גם חילונים וגם חרדים? יש הרבה בעיות, למה זה קורה? למה? אם זה לא ישתנה, אנחנו נמצאים בצרות גדולות! מעצם זה שאנחנו לא מציעים שום פתרון לציבור שלנו. לא אשכח את הסיור ברמות. למה? מה חטאה ירושלים שעושה אפליה כזאת? מה ההסבר לזה? ילדים קטנים, ילדות, למה הם צריכים לסבול - כי הם לא חילונים?".

החרדים אנשים פרקטיים

משם אני נוסע לבקר במערכת העיתון "משפחה", השבועון החרדי ועיתון סוף השבוע החרדי הנפוץ בישראל. שלא כמו עיתונים חרדיים אחרים, "משפחה" אינו מפלגתי כלל ועיקר, מה שמאפשר לו לחבוט בכולם. בגלל שאין מנהיג רוחני מוסכם לעיתון, שבו עובדים זה לצד זה ליטאי, חב"דניק וחסיד גור, יש ועדה רוחנית בראשות הרב מנחם כהן. אני מבקר בחדר הוועדה הרוחנית ומתקבל באותה צורה שבה אני מתקבל בכל העיתון: בחיוכים ובאהבה. הלוואי שעיתונאים חרדים שהיו נכנסים למערכת עיתון חילוני היו מתקבלים באותה אהבה שהתקבלנו אנו. באמת, כולם היו על הכיפאק.

אני משוחח עם סגן העורך שמעון בריטקופף על סגנון הדיבור באסיפה של דגל התורה. מודה שאהבתי את המשלים ואת הדיבור המרומז. "נכון", הוא אומר, "אבל דבר חשוב להבין: החרדים הם האנשים הכי פרקטיים. תן להם, לנו, לחיות, ותוכל לעשות מה שתרצה, בערך, אבל אם לא תיתן לי, המלחמה תהיה על שבת, על גיוס, על מה לא. החרדים לא יילחמו על גנים וכיתות, אבל בסוף הכול מתחיל וגם מתנקז לשם".

שמעון בריטקופף / צילום: איל יצהר
 שמעון בריטקופף / צילום: איל יצהר

מה אתה חושב על הדיבור על כך שהרבנים נחלשו אצל הצעירים?
"זו השאלה האמיתית, הדרמטית. האם כל אחד לרבותיו. לא פרוש או דייטש - כולם אנשים טובים וראויים. השאלה היא אם הציבור יציית לגדולי התורה או יעדיף ללכת אחרי כל מיני דברים אחרים, מרכילות ועד נטיית לב - וזו השאלה הכי גדולה והמבחן הכי גדול. אני מעריך שבסופו של דבר יישמעו לרבנים יותר מ-90%. תמיד יש שוליים".

אחרי עיתון "משפחה", אני ממשיך להסתובב בירושלים. למרות האופטימיות של דייטש, יש קונצנזוס שאין לו הרבה סיכוי. יש כאלה שמרחיקים לכת עד "לא יהיה פתק דייטש בקלפי". ברגע האחרון, גורסים, הוא יחבור לאחד מהמועמדים וינסה לקחת דיבידנד. אנשים אוהבים את דייטש, כולם, אבל כולם אומרים שהוא תמים מדי.

על הבר של קזינו דה פריס אני פוגש את דב אייכלר, עיתונאי ב"כאן מורשת". "זה לא פיצול מלמטה", הוא אומר, "זה פיצול מלמעלה, מהרבנים. בדגל התורה יש פיצול בין מחנה אדלשטיין למחנה קנייבסקי והדבר היחיד שמאחד את הליטאים זה המאבק מול החסידים. הכול יצא נגד דייטש; הסכסוך בדגל התורה, משה ליאון ודרעי וכמו כן מה שקרה בערים חרדיות אחרות, כמו אלעד ובית שמש - שם הפיצול בין אגודה ודגל סוער הרבה יותר. לפני שלושה חודשים כבר היה אמור לגבש את כולם, אבל דגל התורה ודרעי סגרו עליו. הרבה אופטימיות, מעט פוליטיקה". לדייטש היה סיכוי, אומר אייכלר. הוא היה יכול להיבחר בהליכה, אבל בגלל החרדים אין לו סיכוי.

כשאני חוזר לדייטש אחרי הסיבוב שלי הוא דבק בתמימותו. "אני מעדיף להישאר עם התמימות מלקבל את התחמנות, והמחיר שווה את זה", הוא חוזר ואומר. "לא אהפוך להיות חיה שנושכת אנשים. אני לא בטוח שהתמימות תעלה לי בתפקיד. הדור של היום רוצה פוליטיקה כזאת, לא מלוכלכת".

אבל בסוף, וזה קצת עגום, נדמה שאף אחד מהמועמדים לא יכול לנצח בזכות עצמו אלא בזכות השנאה והפחד ממועמדים אחרים. זו ירושלים.

צרו איתנו קשר *5988