50 נגד כל העולם: מרוץ שליחים של חברי ילדות שכבר מזמן אינם ילדים

מסע "50 זה לא ק(שישים)" יצא לדרך: מרוץ שליחים של חברי ילדות שכבר מזמן אינם ילדים, שכלל 65 ק"מ ריצה, 9 ק"מ שחייה וכ-430 ק"מ באופניים • אל תשאלו מה קרה בדרך • הטור של ליאור טומשין

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

שבועיים לפני המסע של חברי הילדות לרגל חגיגות הגיל, שיצא לדרך תחת הסלוגן: "50 זה לא ק(שישים)", אספתי בביתי את החברים שלי מתנועת הנוער לתדריך אחרון. המסלול החל במטולה בחמישי בשש בבוקר, סמוך לגדר הטובה, וכלל ריצת שליחים עד טבריה (65 ק"מ), משחה שליחים מטבריה לעין גב (כ-9 ק"מ) בליווי סירת מנוע ורכיבת שליחים (כ-430 ק"מ) מעין גב לאילת.

המפגש הזה היה חשוב, שכן בפרק זמן קצר קשה ללמד אנשים לרכוב או לשחות למרחק, אבל ניתן אולי ללמד אותם לראות ולדמיין את ההישג, ולפעמים זה מספיק. העברתי את התדריך האחרון כדי לבדוק אם הם סומכים עליי שאני סומך עליהם שהם סומכים עליי, והיה מרגש. למפגש הזה הגיעו גם כל בני ובנות הזוג, כדי להבין מה נגזר עליהם. חלק מבנות הזוג, שהתלבטו קצת אם לסמוך עליי, לקחו אותי הצדה, כל אחת בתורה, להזכיר לי שבינתיים הן לא רוצות להיות אלמנות וביקשו שאשמור להן על החברים שלי.

הצלחה של מבצע תלויה רבות בבחירת האנשים הנכונה. מאחר שחברי ילדות חדשים קשה לבחור בגיל 50, לפחות השכלתי לצוות מביניהם מפיקה נכונה (לימור המתקתקת), גזבר נכון (אייל המאיים) ולפחות חבר אחד שלא יודע איך נשברים (גל העקשן), שיהיה צמוד אליי ברכיבה, כשהמסלול כבר יהיה כמעט גדול עלינו.

נפגשנו ברביעי בערב בצימר בשדה אליעזר (אמצע הדרך בין מטולה לטבריה), כדי לגלות שהם לא הבינו כמעט כלום. הייתה שם כמות בשר שלא מביישת את מנהגי עדות יום העצמאות וכמות אלכוהול שלא התיישבה עם זה שבשבע בבוקר, אחרי שאסיים את קטע הריצה שלי, מישהו מהם יהיה שם להחליף אותי, ואז נזכרתי שבסוף זה רק בילוי, לקחתי אחריות והלכתי לישון.

החברים רצו זה אחרי זה בדבקות. אחד רץ וחברי המקצה שלו שומרים עליו מאחורה ברכב ליווי עד ההחלפה, ואם במקרה יש עלייה קשה, יוצאים לרוץ לידו שלא יהיה לבד, כדי לגלות שעבודת צוות אומנם מחלקת את העבודה, אבל מכפילה את ההצלחה. בשעה אחת עלינו לסירה. החברים חששו מהכינרת, שידועה בגליה המפחידים החל מהשעה שלוש. סידרתי אותם לפי סדר המיומנות, כדי להשאיר את השחיינים הקשוחים יותר לחצי השני של המשחה, תחת הכותרת "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים". הכינרת מצדה ויתרה על מנהגה הגלי והייתה חלקה עד נקודת הסיום. במאות המטרים האחרונים לסיום כל החברים הצטרפו לשוחה האחרון ועלינו לחוף יד ביד, כמו שהמורה ביסודי לימדה אותנו, כשאנחנו מקדימים את הלו"ז בשעה, לא מבינים שזה היה השקט שלפני הסערה.

החברים החלו לרכוב בחושך איש-איש בתורו, עד צמח ומשם לאורך כביש הבקעה, באומץ ובדבקות מעוררים גאווה, כשכל אחד מהם נותן קצת יותר ממה שהוא יכול. גל ואני חיכינו לדבוקה בגילגל (יש מקום כזה) ומשם היה עלינו לרכוב החל בעשר בלילה כ-80 ק"מ עד עין גדי, שם הייתה אמורה להחליף אותנו הדבוקה שנשלחה למקום מיד בתום המשחה.

רכבנו בטירוף בעליות שזימן המסלול ושלחנו הודעה שבאחת בלילה ימתינו לנו בכיכר של עין גדי להחלפה. בשעה אחת, הגענו מאושרים ליעד כדי לגלות שאיש לא ממתין לנו. התקשרנו אליהם לוודא שהם בדרך, והחבר'ה הודיעו לנו שתם הטקס. הכביש נחסם 15 ק"מ דרומה, בשל שיטפון בנחל צאלים. עלינו לחדר, שהייתי אמור לישון בו קצת אחרי יום ריצה, שחייה ורכיבה, כדי לפגוש חברים שהתגבשו ביניהם, בעיקר נגדי, עם החלטה שפה סיימנו.

לעיתים בחורה וחלום נותנים לך לרדוף אחריהם רק כדי לסייע להעצים את תחושת הסיפוק שלך בסיום. מאחר שלא משנה על מה אנחנו מסתכלים, אלא משנה מה אנחנו רואים, ומאחר שהסוד בחיים הוא לא להמתין עד שהסערה תעבור, אלא ללמוד איך לרקוד בגשם, הסברתי להם שהחסימה זה כלום, שפשוט נצא ברכב חזרה לירושלים, משם לכיוון תל-אביב, נחתוך בכביש 6 לדרום עד צומת הערבה, ונגיע, פשוט מהצד השני, סך הכול כמעט שלוש שעות נסיעה ומשם נמשיך לרכוב לפי התוכנית.

בשלב הזה, גם יעלי, שעד אז ליוותה אותי בדבקות, ניתקה איתי כל קשר, בעוד האחרים פשוט סירבו. נשארתי ער וכל חצי שעה התקשרתי למשטרת ערד, שאחראית על חסימת הכביש, כדי לקבל תשובה שתוך יום-יומיים הכביש ייפתח. בשעה חמש בבוקר, נזכרתי שבחבורת המורדים לא נכללו דודי והילה, מאחר שהם נרדמו מוקדם ולא היו ערים להתפתחות.

הערתי אותם בשקט, ניצלתי את אפיפותם וביקשתי שיסעו לצומת הערבה במסלול הארוך, ירכבו משם שעתיים ואז החוליה הבאה תחליף אותם. הם ביקשו שאעיר את דורון שהיה אמור להיות איתם בחוליה, אמרתי להם שיוותרו עליו, דחפתי את החובש לרכב שלהם והם יצאו. כששאלתי מי יחליף אותם, חוץ ממני, רק גל הודיע שיצטרף והבנתי שצפוי יום קשה.

בשש בבוקר נסעתי עם דורון לבדוק את החסימה בכביש. נתקלנו בשיירת רכבים של יותר מק"מ, הלכנו ברגל עד חזית השיטפון וגילינו שלולית בגובה נעל ומאות אנשים אובדי עצות. מאחר שהרכבים הראשונים בתור היו נהוגים על-ידי כמה נהגים ערבים, החלטתי לנצל את רוב הידע שלי בערבית, ובחוסר אחריות נטלתי אחריות והתחלתי לסמן להם ביד לעבור והתחלתי לצעוק "אימשי, אימשי". הנהגים נכנסו לרכב והחלו לנסוע וכך, ברגע, נגמרה החסימה והודעתי ליתר המורדים מעין גדי שיצאו לדרך.

החום היה כבד, אנשים נתנו מעל ומעבר ונגמרו לי בק"מ ה-120. משם נשאר לגל ולי לחלוק בינינו את המסלול. בפונדק של כושי רמון בק"מ ה-101 גל החליף אותי וישבתי לאכול גלידה ולנוח, קצת מיואש, ואז הגיעו אליי שני עובדים שלי שחזרו מטריאתלון אילת, נתנו לי כדורי מלח לחיזוק וסיפרו לי שבהמשך יש לי רוח גבית ואני אמור לטוס ברכיבה עד אילת (ביום ראשון הם התנצלו ששיקרו לי והסבירו שעשו זאת רק כדי לעודד אותי להמשיך).

כתבתי פוסט בקבוצה לראות אם יש מישהו שיתרום עוד קצת, ומשום מקום דודי והילה התנדבו לעוד 25 ק"מ וגל ואני חלקנו בשאר המסלול. ביום שישי בארבע, לפי התוכנית, נכנסנו לאילת כשבק"מ האחרונים מצטרפים, בכוחות אחרונים, רונן, רונן ולימור כדי לסיים, כמו חברים, ביחד, ולגלות שכשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על הדברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים, וגם כדי ללמוד, ממרומי הגיל, שזה לא נעשה קל יותר, אלא שאנחנו פשוט נעשים טובים יותר.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988