למה תינוקות מחפשים את קרבתם של אנשים מוסריים

פרופ' ז'אן דסטי, מהחוקרים המובילים בעולם בתחום של התפתחות מנגנון המוסר במוח, מסביר מדוע התנהגות מוסרית היא בעיקר עניין נלמד ותלוי תרבות, מנתח את הכשל המוסרי בנפוטיזם של טראמפ ומפריך את הטענה שאדם אמפתי הוא בהכרח מוסרי יותר

תינוק/ צילום:  Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
תינוק/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב

תינוקות שעוד לא יודעים לומר אפילו מילה אחת כבר יודעים עד כמה אתם מוסריים. פניתם לנחם תינוק אחר שבכה? קיבלתם אצלו נקודת זכות. חילקתם שלל באופן הוגן? הוא יחפוץ בחברתכם. תינוקות, כך מגלים מחקרים מהשנים האחרונות, לא רק יודעים לשפוט התנהגות מוסרית, הם מצפים לה ממבוגרים ונמשכים יותר אל מי שמתנהג בהתאם. האם זה הופך אותם עצמם למוסריים? לא ממש, טוען פרופ' ז'אן דסטי, אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האמפתיה, הקוגניציה החברתית והמוסר, מבית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת שיקגו, ארה"ב. לאחרונה ביקר דסטי בישראל, במסגרת כנס שקיים המרכז לחקר המוח והתפתחות האדם בבית הספר לפסיכולוגיה בבינתחומי הרצליה.

פרופ' ז'אן דסטי
 פרופ' ז'אן דסטי

"יש אנשים שאומרים, 'הו, תינוקות, הם כל-כך טובי-לב, הם כל-כך מוסריים", הוא אומר בראיון ל"גלובס", "אולם האמת היא שתינוקות הם לא מוסריים כל-כך. לפעמים הם מרגיעים זה את זה, אבל לפעמים הם חוטפים צעצועים זה לזה, מכים זה את זה ללא סיבה או פשוט מתעלמים זה מזה. הם לא באמת רואים פגיעה שלהם באחר כהתנהגות בעייתית בהכרח, ואין להם רגשות אשם".

מבחינת דסטי, הדבר הנכון לומר הוא שתינוקות יודעים לזהות מוסר, וזה דבר אחר לגמרי מלהיות מוסרי. "מבחינה אבולוציונית, מאוד נכון לתינוק לזהות אנשים טובים בסביבתו ולדבוק בהם ככל יכולתו, אבל לא כל-כך משתלם לתינוק להיות מוסרי. זה לא יעזור להישרדות שלו בשלב הראשון של חייו".

מתי כן כדאי לו להיות מוסרי? כשהוא גדל והופך לאדם שעליו לחיות בחברה. אז אנשים זוכרים אם התנהג כלפיהם באופן הוגן או לא הוגן ומחזירים לו באותו מטבע.

ייתכן שהמסקנה הזאת נשמעת כיום ברורה מאליה, אולם לאורך שנים חוקרים רבים לא עשו את ההבחנה הזאת. הם ראו שלתינוקות יש יכולת שיפוט מוסרית והסיקו מכך שמוסר הוא מולד, ובהתאם לכך, גם התנהגות מוסרית היא מולדת ולא נלמדת, ולפיכך היא אינה תלוית תרבות. לפי המחקרים של דסטי ושל חוקרים אחרים, משהו מהבסיס המוסרי שלנו הוא אכן מולד, אולם ההתנהגות המוסרית היא הרבה יותר מורכבת, נלמדת ותלוית חברה.

אחד המחקרים של דסטי שהראו זאת בחן את הקשר בין הרגש שאנחנו מפגינים ביחס לסיטואציה לא הוגנת לבין האופן שבו אנחנו שופטים את הסיטואציה הזאת. דסטי בחן נבדקים בני 4 עד 37, ולדבריו, סקירה מוחית הצביעה אצל כל הנבדקים על אי-נוחות רגשית למראה פגיעה מכוונת של אדם אחד באחר. עם זאת, עם הגיל ניכרו הבדלים באופן שבו הסיטואציה הוסברה ובעונש שהם חשבו שמגיע לפוגע.

נראה שהרגש הוא אחד האמצעים המוקדמים שבהם אנחנו שופטים חוסר מוסריות, והוא אכן קשור לאותה מערכת מולדת שנועדה לאפשר לתינוקות לזהות ולהיקשר לאנשים מוסריים ולהתרחק מהיתר. המחשבה על מערכת שכר ועונש חברתית, ועל ההסבר האפשרי להתנהגותו של אותו אדם, מתפתחת בשלב מאוחר יותר והיא כבר תלוית תרבות במידה רבה. לכן ישנם גם הבדלים גדולים יותר בין הנבדקים בשלב זה.

עד כמה אנחנו מודעים לחישוביות המוסרית שלנו ועד כמה אנחנו מרגישים שהיא אוטומטית?

"יש תיאוריות שונות. נראה שזה תלוי ברמת המורכבות של המצב, החידוש שבו והמחיר שצריך לשלם כדי להתנהג באופן מוסרי. יש לכל אחד מאיתנו יוריסטיקות, כלומר, כללים ברורים שבעזרתם אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה לא מוסרי במהירות רבה, אבל כל אחד גם נתקל במצבים שבהם הוא מרגיש מעין מאבק פנימי בין כמה קולות, והוא צריך להפעיל שיקול דעת ולגייס את כל ההיסטוריה הפרטית שלו ואת ההיסטוריה הציבורית ואת כל מה שלמד וחווה לאורך חייו כדי לקבל את ההחלטה הנכונה".

"אמפתיה לא מנבאת מוסריות"

"כאשר תינוקות ופעוטות נתקלים בסיטואציה שמצריכה שיפוט מוסרי, המידע מועבר בתוך פחות משנייה לאזור ההערכה המרכזי במוח", אומר דסטי, "וככל שהפעוט שולט בעצמו יותר, הוא מתנהג באופן מוסרי יותר. נראה שמה שקובע את מידת ההתנהגות המוסרית הוא שליטה עצמית, יותר מאשר היכולת 'לקרוא' את הסיטואציה. כלומר, התנהגות פרו-חברתית אינה עניין אימפולסיבי. קריאת הסיטואציה והבנת כללי המוסר חשובות להתנהגות המוסרית, אולם השליטה העצמית חשובה יותר".

דסטי חוקר תינוקות באמצעות קסדת EEG (מכשיר הדומה לכובע ים עם אלקטרודות). התינוקת הראשונה שחקר באופן הזה הייתה ישראלית, הוא מספר.

"גילינו שככל שהאימהות מעידות על עצמן בשאלונים כמי שמחשיבות הוגנות וצדק, ילדיהן יידעו לשפוט התנהגות כמוסרית או כלא-מוסרית מהר יותר ומוקדם יותר בחייהם. אנחנו עדיין לא יודעים אם מדובר בהבדל גנטי או נלמד. גם עדיין לא הצלחנו להראות שההבדל הזה מתבטא בהבדלים בהתנהגות מוסרית.

"אנחנו גם לומדים שהמוסר אינו עשוי מקשה אחת. לדוגמה, ילד אחד יהיה מוכן לחלוק את חפציו אך לא בהכרח יהיה אמפתי, ואצל אחר יתגלה הדפוס ההפוך בדיוק".

כפי שדסטי צפה, באמצעות ההסבר האבולוציוני שלו, ככל שתינוקות מתבגרים, הם חולקים יותר. רוב התינוקות לא חולקים. "כדי להבין מה אתה מרוויח מכך, אתה צריך זיכרון לטווח ארוך", הוא אומר.

אילו הסברים ניתנו בעבר למקור המוסר שלנו?

"קיימות כמה אסכולות: האסכולה הרציונלית גורסת שאנחנו חושבים על מוסר באופן רציונלי, כעל אוסף של משוואות, ומתוך כך אנחנו מבינים מה ראוי לעשות. לאחר שהבנו מה ראוי, אנחנו פועלים בהתאם, בתנאי שהמחיר לא גבוה מדי מבחינתנו.

"הגישה הפיזיולוגית אומרת שיש לנו רתיעה גופנית מולדת מהתנהגות לא-מוסרית, שלנו ושל אחרים, ואנחנו מרגישים אותה במעיים ממש. התחושה הזאת היא שמונעת מאיתנו לחטוא למוסר רוב הזמן.

"הגישה השלישית היא גישת האמפתיה, שלפיה לעתים אנחנו מאמצים את נקודת מבטו של זה שאנחנו עומדים לחטוא לו ומרגישים כאילו ההתנהגות הלא מוסרית הופנתה כלפינו. זה נוטע בנו רצון להתנהג באופן מוסרי".

אחד הממצאים המעניינים של דסטי, שהתקבל דווקא במחקר במבוגרים, שוללים את גישת האמפתיה. לדבריו, אמפתיה רגשית, כלומר הנטייה להגיב ברגש דומה לרגש שמפגין אדם אחר, דווקא אינה מנבאת לא שיפוט מוסרי ולא התנהגות מוסרית. לעומת זאת, היכולת להבין ברמה השכלית את מצבו של האחר ולצפות את הרגשות ואת ההתנהגות שלו בהמשך (יכולת שנקראת Theory of Mind) כן נמצאה במתאם עם שיפוט מוסרי. אנשים עם יכולות גבוהות יותר במישור הזה נטו יותר לתמוך בחוקים המעודדים שוויון וצדק.

"הממצאים שלנו אינם תומכים בתיאוריה שלפיה המוסר יושב על המערכת של האמפתיה הרגשית והפנמת הרגש של האחר מונעת מאיתנו לפגוע בו", מסביר דסטי. "מדובר במערכות אחרות, כמו מערכת הקשב. אמפתיה מיידית היא מערכת שנועדה לדאוג שנהיה טובים לקרובים לנו. אנחנו מרגישים ביתר שאת את הכאב של מי שדומה לנו. לעומת זאת, שיפוט מוסרי מאפשר לנו להיות מוסריים לכולם. זאת יכולת יותר מורכבת, המושפעת מתרבות ודורשת התפתחות מוחית וכושר שיפוט".

דסטי הוא מהחוקרים שגילו את אחד הממצאים המשמעותיים להבנת האמפתיה, ולפיו כאשר אנחנו צופים או מדמיינים אדם אחר בתנועה, המנגנונים המוחיים האחראים לאותה תנועה אצלנו מופעלים גם הם. דסטי וחוקרים אחרים טענו שהממצא הזה מחזק את עובדת קיומה של אמפתיה ראשונית, ובעקבות מחקריו בנושא הזה זכה דסטי לפרסום רב כחוקר אמפתיה. לכן טענתו שאמפתיה מיידית אינה מספיקה כדי לעורר התנהגות מוסרית ולעתים אף מפריעה לה הם מעניינים במיוחד.

לפי הגישה שלך, יכול להיות אדם שהוא מצוין בשיפוט מוסרי, מבחין היטב בין טוב לרע ואפילו יש לו אמפתיה רגשית חזקה, אבל הוא לא אדם טוב כי מבחינתו ה"מחיר" שהוא משלם על התנהגות מוסרית גבוה מדי.

"אפשר לקרוא לאדם כזה רמאי. הוא מנסה לנצח את השיטה. אבל העונש החברתי גם הוא חלק ממערכת המוסר. אם אתה רואה מישהו עושה משהו רע למישהו אחר ואתה מעניש אותו על כך, זה מוסר. אם אתה מעניש אותו על מה שעשה לך - זו נקמה, וזה כבר סיפור אחר. העונש החברתי הוא חלק ממנגנון המוסר, והנטייה לפעול כך מתפתחת בילדים יחד עם ההתנהגות המוסרית שלהם. אתה יכול להעניש גברת מסוימת על כך שעשתה משהו לגברת אחרת, בלי להכיר אף אחת מהן, כי יש חוקים. ילדים עושים זאת לעתים קרובות, באופן אינטואיטיבי. אדם שמבין את החוקים, ויש לו זיכרון סביר לטווח רחוק ורמה סבירה של שליטה עצמית, לרוב יבין שכדאי לו להיענות לחוקי החברה כדי לא להיענש, גם אם לא באמת אכפת לו".

הכדאיות אינה רק חברתית, היא גם פיזית ממש. למעשה, המוח מתגמל אותנו על עמידה בערכי המוסר שקבענו לעצמנו ועל השליטה העצמית שהפגנו, כפי שהוא מתגמל אותנו כשאנחנו עומדים באתגר אחר שהצבנו לעצמנו. הפעלת מרכז התגמול של המוח גורם לנו להרגיש טוב.

"מבין את טראמפ"

במחקר MRI שערך דסטי בפסיכופתים מאובחנים, הוא גילה שכשהם חשופים לסיטואציה שבה מוצגת התנהגות לא מוסרית או סבל פיזי או רגשי של אדם אחר, מתרחשת אצלם פעילות פחותה באזור במוח המזוהה עם קוגניציה חברתית, עם שיפוט ועם שליטה ברגש. לא רק שהם לא מתנהגים לפי הצו המוסרי, הם גם יותר אדישים אליו ולא טורחים לעבד אותו. נראה שהרכיב החסר אצלם אינו רכיב השליטה בהכרח, אלא הרכיב המולד.

אם מוסר הוא התנהגות תלוית קשב ושליטה עצמית, כיצד החברה שלנו, מאותגרת הקשב, מתמודדת איתו?

"אנשים עם יכולת רגולציה עצמית גדולה יותר לרוב יתנהגו באופן פרו-חברתי יותר, בניגוד למה שקורה עכשיו בארה"ב. שם יושב לנו בשלטון דונלד טראמפ, איש מאוד אימפולסיבי, וכל הזמן הוא אומר משהו. אם אתה לא יכול לשלוט בהתנהגות שלך, יש יותר סיכוי שתנהג באגרסיביות".

טראמפ עם בתו איוונקה / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque
 טראמפ עם בתו איוונקה / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque

דסטי קושר בין האימפולסיביות של טראמפ לנפוטיזם של נשיא ארה"ב. "הנטייה לדאוג לקרובים לך היא נטייה מאוד חזקה ואימפולסיבית. אין צורך לשלוט בעצמך כדי לרצות לדאוג למשפחתך. אבל הבחירה שלא לנקוט נפוטיזם - זו בחירה מוסרית שכרוכה בהבנה עמוקה יותר של מערכת המוסר הרחבה של החברה שבה אתה חי. הימנעות מנפוטיזם אל מול הרצון לדאוג לקרוביך היא מהלך שדורש שליטה. והנה טראמפ האימפולסיבי שלנו - בתו והחתן שלו, שניהם בבית הלבן. אני מבין אותו, כי גם אני, שלומד מוסר ומדבר על נפוטיזם, העסקתי את הילד שלי במעבדה שלי כסטודנט, והיה לי קשה מאוד להתייחס אליו כמו לכל סטודנט אחר. נדרשה שליטה עצמית גדולה כדי להגיע למצב שבו אני באמת נותן לו אותו יחס שאני נותן לכולם. הדחף לתת לו יחס טוב יותר היה מיידי וקדם לתהליך שבו הבנתי שזה לא מוסרי ונהגתי על פי החוקים החברתיים. זה מה שאנחנו רואים גם ב-MRI.

"המחקר ההתפתחותי מראה שאת הפרה-דספוזיציה לוויסות עצמי אפשר לזהות בשלב מוקדם יותר בחיים, וזה כישרון יותר מולד מאשר נלמד".

"לפעמים תרבות היא דבר גרוע"

האם יש הבדלי מוסר בסיסיים בין תרבויות?

"לכולנו יש נטייה בסיסית להירתע ממצב שבו מישהו מכאיב למישהו אחר או גורם לו סבל. אז איך מסבירים את העובדה שבספרד מלחמות שוורים הן מקובלות ונחוות כבידור טוב ואילו במדינות אחרות הן ייחשבו אכזריות מאוד לשור? נראה שלעתים התרבות מכשירה התנהגויות מסוימות, והפערים יכולים להיות גדולים בין תרבויות. לדוגמה, המוסר של חברי כנופיה בשיקגו הוא אחר, החוקים שלהם אחרים: אסור להלשין, או לא עוזבים חבר בצרה ומזיקים למי שמציק לו ככל שרק אפשר".

לדברי דסטי, בעוד שכולנו מתפתחים עם אותם ערכים מוסריים בסיסיים, הרי שאלה יכולים להתנגש ואז תרבויות שונות בוחרות איזה ערך להדגיש על חשבון ערך אחר. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא חלוקת משאבים שוויונית אל מול חלוקה שמתבססת על ערכים אחרים.

"ילדים צעירים אוהבים שהכול מתחלק שווה בשווה", אומר דסטי. "כשהם מתבגרים, הם מוכנים לשקול חלוקה אחרת, למשל לתת יותר למי שעבד קשה יותר או לתת יותר למי שצריך יותר. אדם מבוגר כנראה יחשוב שלא הוגן לחלק ארוחה באופן שווה למי שרעב ולמי ששבע. ילד צעיר כן יחשוב כך".

הפערים הם גם תרבותיים. "תרבויות קולקטיביסטיות מדגישות יותר את החלוקה השווה ובהתאם לצורך, ואילו חברות אינדבידואליסטיות מחלקות את המשאבים לפי תמורה למאמץ".

דסטי עצמו קצת סקפטי לגבי הממצאים הללו. "אני חושב שלפעמים אנשים אומרים שהם רוצים שוויון ולא חלוקה על פי הצורך, כי זה מה שהממשלה שלהם לימדה אותם, ואילו אם היית מקלף שכבה, ושואל אותם 'האם אתם מאמינים בזה באמת?', יכול להיות שהתשובה הייתה משתנה. בגלל זה המדינות הקומוניסטיות לא שרדו. אפשר ללמד שוויון מוחלט בגיל צעיר, אבל עם ההתפתחות אני מאמין שאנשים שואלים את עצמם שאלות ותוהים אם שוויון מלא הוא באמת המוסרי ביותר, או שצריך לחלק את המשאבים לפי מאמץ וצורך. לפעמים תרבות יכולה להיות דבר מאוד גרוע".

צרו איתנו קשר *5988