ההחלטה האם לקצור חיטה בקיבוץ ניר עם מתקבלת אצל השכנים, בעזה

ישראל איבדה את ההרתעה שלה והתוצאה - החמאס מנהל אותנו • כמדינה, ישראל לא התייחסה מלכתחילה ברצינות לאיום העפיפונים, שבהמשך התפתח לאיום של בלונים שנושאים רימונים ומטענים קטנים • איך עושים ככה חקלאות? • "גלובס" מביא את קולות תושבי הדרום

שריפות יער באזור מאגר ניר עם / צילום: אייל פישר
שריפות יער באזור מאגר ניר עם / צילום: אייל פישר

אתמול בלילה חיכיתי עד שעה מאוחרת כדי שתתקבל החלטה אם אני יכול לצאת עם העובדים שלי לזרוע שדה חיטה, גם אם הוא נמצא בשטח מרוחק יחסית מגדר הגבול עם עזה. בחודשים האחרונים, טרור העפיפונים והבלונים מעזה חרך לנו, כאן בקיבוץ ניר עם, כ-850 דונם של גידולי חיטה ועוד יותר מ-2,000 דונם של שטחי מרעה לבקר. לימדו אותנו שהחיטה צומחת שוב ואנחנו חושבים על הטווח הארוך. גם לגבי האיסוף של המכולות הרבות שאליהן נקטפו הפומליות בפרדסי המשק התקבלה ברגע האחרון.

"דעות גלובס" מארח את אנשי עוטף עזה:

התיכוניסט: "ללמוד בבית הספר הכי ממוגן בעולם זה נורמלי?"

האמא: "אפילו הציניקנים מפסיקים לצחוק"

התעשיין: "מקו הייצור למרחב המוגן וחוזר חלילה"

איך עושים ככה חקלאות? נדרשתי לשאלה הזאת בהרצאה שביקשתי להעביר לא מזמן באחד הקורסים בלימודי התואר הראשון בניהול חקלאי במכללת ספיר הסמוכה. קורס על חקלאות במצב חירום: דיברתי עלי, כמנהל ענף החקלאות של ניר עם מאז שנת 2000, סיפרתי על זה שאני מתעסק בעולם תוכן שונה לחלוטין מזה שמעסיק מנהל ענף החקלאות של קיבוץ אחר, שנמצא במרחק של 20 קילומטר מניר עם. דיברתי על המרדף היום-יומי שלי אחר פעולות תיאום עם רשויות הצבא, על הצורך התכוף לתעד נזקים, על ההתמודדות עם שדות חקלאיים, שנהרסו בגלל תנועת הטנקים והנגמ"שים באזור או על אלה שנחרכו במשך חודשים ארוכים של בלונים ועפיפונים שנושאים גחלים לוחשות.

כמדינה, ישראל לא התייחסה מלכתחילה ברצינות לאיום העפיפונים, שבהמשך התפתח לאיום של בלונים שנושאים רימונים ומטענים קטנים. ישראל חשבה שזה לא נורא, שהמדינה לא תיהרס מזה, שאין כאן איום אסטרטגי. שטחים חקלאיים נרחבים עלו בזה אחר זה באש, באו ההפגנות ההמוניות לאורך הגדר, הגדר בכלל הפכה להיות 'עבירה' בצורה בלתי נסבלת: מי שרוצה, כמו שקרה בסוף השבוע בנתיב העשרה, מצליח לחצות אותה מכיוון עזה, להעלות באש חממה.

ואחרי כל אלה, בא הירי המסיבי מכיוון הרצועה. כאן, בניר עם יש לנו 15 שניות להיכנס למרחב המוגן. לפעמים אנחנו שומעים את ה'בום' של כיפת ברזל - במקביל לצבע האדום.

הטעות הראשונה שעשינו היתה ההכלה של איום העפיפונים, כבר בימים הראשונים. זה מה שהביא אותנו עד הלום: איבדנו את כושר ההרתעה, ועם כל הכבוד לדובר צה"ל ולשרי ממשלת ישראל, כשלפני כשבועיים, אני שומע את הג'יהאד האסלאמי מודיע לתושבי מדינת ישראל שהוא החליט לנצור את האש - האש באמת נפסקה. את ההודעה הזאת לא קיבלנו מצה"ל או מי מטעם ממשלת ישראל.

השכנים בעזה מנהלים אותנו, וזה אבסורד: הם מחליטים בשבילי אם אקצור את החיטה לקראת הקיץ, אם אזרע אותה לקראת החורף, אם אקטוף את הפומליות שבפרדסי הקיבוץ. זאת הזיה.

אתמול הם ירו טיל נגד טנקים על אוטובוס, חיכו שהוא יהיה ריק, כי אם רצו היו יכולים להנחיל לנו אבדות רבות.

שלא יתפרש מדברי שאני רוצה שחיילי צה"ל ייכנסו לעזה. אני לא רוצה מעגל דמים. כשאנחנו, התושבים מתלוננים לפני רשויות הצבא ומספרים על ההזיה הזאת, אומרים לנו כל הזמן שכאן יש פצועים קל או הרוג אחד, ושם יש מאות הרוגים. אבל אותי זה לא מעניין. אנחנו לא עסוקים בספירת גופות, לא אוספים גולגולות. רק שמישהו יקום וישקם את ההרתעה שהתפוגגה לחלוטין. אני רוצה שימצאו את ראשי חמאס, שיטמיעו בקרב בכירי הארגון הזה את הפחד מישראל.

הבת שלי, תלמידה בכיתה י"ב נולדה לתוך המציאות הזאת, והיא בין בני הנוער שצועדים במסגרת צעדת נערי עוטף לירושלים. הם קוראים לממשלה "תנו לגדול בשקט", ואנחנו, ההורים שלהם קוראים לממשלה "תנו לחיות בשקט".

■ הכותב הוא מנהל ענפי החקלאות בקיבוץ ניר עם

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988