מגמת ההתנערות מישראל צוברת תנופה מסוכנת

החרם שהטילה השבוע Airbnb על ההתנחלויות מבשר התרחבות והאצה של תהליך המחאה באמצעות החרמה של ישראל. אין עוד מנוס מלהודות שמן ההתרחבות הזו בוקעים צלילי המאבק נגד האפרטהייד לפני 30 שנה ויותר • הטור של יואב קרני

הפגנת הזדהות עם עזה בניו יורק / צילום: Gettyimages ישראל
הפגנת הזדהות עם עזה בניו יורק / צילום: Gettyimages ישראל

האיתות מ-Airbnb ראוי לקצת יותר מיריב-לויניזם. בשעה שישראל מתכוננת לפריימריז של מפלגות הימין (מה שמכונה "בחירות כלליות לכנסת"), מגמת ההתנערות מישראל צוברת תנופה מסוכנת. תנועת ההחרמה ומשיכת ההשקעות (BDS) מתקרבת לאיטה אל המיינסטרים.

התשובות המוכנות של ישראל לא יצלחו. אי אפשר עוד לפטור את ה-BDS באמירה "האנטישמים ההם". אין זאת אומרת שאין ביניהם אנטישמים; וחוד החנית של התנועה הזו מוסיף להיות מכוון אל ליבה של ישראל, לא אל מותניה ולא אל ברכיה ולא אל התנחלויותיה. אבל שורותיה מתרחבות והולכות, ומתחילה לעלות יפה מזימתו של הנער עומר ברגותי להביס את מדינת היהודים בשיטות המאבק נגד האפרטהייד.

מותר להתנחם בידיעה שישראל בקווי 67' היא, עדיין, דמוקרטיה פלורליסטית. מוטב לזכור שדרום אפריקה של האפרטהייד דיכאה גם דיסידנטים לבנים ביד ברזל.

אבל הניחומים אינם תחליף להכרה פרגמטית בשינוי ההדרגתי, המתרחש בדעת הקהל של הדמוקרטיות המערביות כלפי ישראל. אפשר לטעון במידה של רצינות שיש דמיון גובר בין המאבק נגד ישראל, בייחוד בקמפוסים של ארצות הברית, לבין התנועה הציבורית נגד האפרטהייד בארצות הברית באמצע שנות ה-80.

קרעו את המסכה

האפרטהייד נכנס אל תודעת העולם כניסה של ממש רק בשנות ה-60, לאחר משפט נלסון מנדלה וחבריו, ולאחר שממשלת המיעוט הלבן גורשה מחבר העמים הבריטי, ושלטונה בדרום מערב אפריקה (כיום נמיביה) הוכרז לא חוקי בעצרת האו"ם. סופרים ומשוררים מבני המיעוט הלבן קרעו את המסכה מעל פרצופו של האפרטהייד. מעברות הענק השחורות שליד ערי הלבנים התלקחו באמצע שנות ה-70, והעולם התוודע אל סווטו בעקבות המהומות.

ב-1977, מועצת הביטחון של האו"ם הטילה אמברגו צבאי על דרום אפריקה (שישראל הייתה המפירה הבולטת ביותר שלו). הלחץ להטיל עיצומים כלכליים גבר והלך. ממשלי רייגן ותאצ'ר התמהמהו, אבל תנועה לטובת סנקציות התפתחה במישור המקומי. בארצות הברית, ערים ואחר כך מדינות שלמות הצביעו לטובת חרם, משיכת השקעות וסנקציות. אוניברסיטאות גדולות וקטנות הצטרפו בזו אחר זו.

אוניברסיטאות אמריקאיות הן עסקים מסחריים לכל דבר. ביסוד כל אחת מהן עומדת קרן הקדשה: 38 מיליארד דולר בהרווארד, 26 מיליארד דולר בייל, 22 מיליארד דולר בפרינסטון ובסטנפורד (נתוני 2015). ההון הזה מושקע בהחזקות, המעניקות לאוניברסיטאות השפעה ניכרת על כיוונם של תאגידים מסחריים. לגדולי התאגידים לא הייתה ברירה אלא ליישר קו.

ממשל רייגן דחה מלכתחילה כל הצעה להטיל סנקציות. כשעלה לשלטון ב-1981, רייגן יזם היפוך דיפלומטי: מהלחץ הגובר של ימי ממשל קרטר אל מדיניות של "מעורבות בונה" (constructive engagement) עם משטר המיעוט הלבן.

לא היה שום דבר בונה במעורבות ההיא. הימים היו ימי השיא של המלחמה הקרה עם ברית המועצות, ודרום אפריקה נחשבה חיונית בהגנה על נתיבי השיט של המערב. למרבה העניין, מפלגתו של הנשיא פנתה נגדו. הסנאט היה אז בידי הרפובליקאים, וב-1986 נמצא בסנאט רוב עצום (89 נגד 4) לטובת חקיקה מקיפה נגד האפרטהייד.

הסנקציות הפיננסיות של ארצות הברית החישו את קץ האפרטהייד. לא עברו שלוש שנים, ומשטר המיעוט הלבן שחרר את אסיריו הפוליטיים, התיר את פעולתם של ארגוני האופוזיציה, והתחיל משא ומתן על התפרקותו. עשר שנים לאחר שתנועת ההחרמה בקמפוסים של ארצות הברית הגיעה אל שיאה, האפרטהייד הפוליטי נפח את נשמתו. מדינת הלאום האפריקנרית מתה.

בלי סנטימנטים ובלי נוסטלגיה

אין צורך להוציא גזרה שווה בין מהות האפרטהייד למהות הציונות כדי להכיר בדמיון הגובר בין הדינמיקות של בידוד דרום אפריקה בדמוקרטיות המערביות לבידוד ישראל. "איזה בידוד?", יקרא מר נתניהו, מה עם מסע הניצחון שלו באפריקה, ובהודו? מה עם ידידיו בהונגריה, בצ'כיה ובפולין? ומה עם טראמפ? ובכן, גם דרום אפריקה הצליחה להבקיע את המצור הדיפלומטי באמצעות בניית גשרים אל אפריקה. הם לא היו תחליף לדעת הקהל המערבית.

בחודש ינואר עומדות להצטרף חברות צעירות חדשות לבית הנבחרים. משותפת להן השקפת עולם רדיקלית בענייני מדינה וחברה. הן מבטאות שינוי היסטורי במפלגה הדמוקרטית, המייצגת פסיפס חסר תקדים של צבעים ושל זהויות. הן תומכות ב-BDS, או תמכו בו בזמן מן הזמנים, או ביקרו את ישראל בחריפות, או אפילו נטו לרעיון המדינה הדו-לאומית.

אין צורך להיבהל או להבהיל. הקרקע אינה נשמטת מתחת לרגליה של ישראל. אבל מוטב להבין שהרוח אינה נושבת בגבה. דור חדש קם והולך בפוליטיקה האמריקאית, שלחבריו אין סנטימנטים ואין נוסטלגיה לישראל הישנה. חוץ מזה, בעיניהם מחאות והחרמות הן כלי מאבק לגיטימיים של חברה אזרחית. בשבוע שעבר ראינו את אחת מחברות הקונגרס החדשות מארגנת מחאה לא חוקית בתוך לשכתה של מנהיגת מפלגתה בבית הנבחרים. היא הייתה מוכנה להשבית את המשרד כולו. ממילא, הפעלת הנשק הזה נגד ישראל היא עניין טבעי בשבילה ובשביל דורה.

צירוף מקרים הסמיך את הסנקציה של Airbnb להודעת ראש הממשלה, בנאום שהשאיר את בנט ושקד בממשלתו, כי "חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאוד". שיטות הפעולה של ממשלת ישראל כיום מזכירות את אלה של ממשלת דרום אפריקה בסוף שנות ה-70. במקום להאזין לביקורת, היא רקעה ברגלה והחשידה את מניעי מבקריה. אבל רקיעת הרגל אינה תחליף לדיפלומטיה של ניואנסים. לרוע המזל, ניואנסים אינם עוברים לבוחר בפריימריז של מפלגות הימין.

צרו איתנו קשר *5988