הנקראות ביותר

נשות המופת של ליידי גלובס: הכירו את הנשים שעושות את ישראל מקום טוב יותר

המשבר או האובדן שחוו, העוולה החברתית שטלטלה את עולמן, יצרו אצלן תחושת אחריות כלפי סביבתן והפכו גנרטור לפעילות למען אידיאל גבוה ● "ליידי גלובס" קיבץ את 30 הנשים המופתיות, שהופכות את המדינה למקום טוב יותר ● פרויקט מיוחד, חלק ראשון

נשות המופת / צילום: יונתן בלום
נשות המופת / צילום: יונתן בלום

● לחלק השני בפרויקט נשות המופת של "ליידי גלובס" 

לראשונה בפרויקט נרחב, מקבץ 'ליידי גלובס' את 30 הנשים המופתיות של ישראל, שהופכות בפעילותן החברתית את המדינה למקום טוב יותר. פרויקט זה מציג את הנשים שמאחוריהן פעילות רבת שנים ששינתה חייהם של רבים, לצד כוחות עולים בתחום. המשותף: כל הנשים בפרויקט מונעות מתוך בעירה פנימית לתיקון עולם. לפעמים מתוך נסיבות חיים קשות, הן מחליטות לפעול למען האחרים, ובוחרות להסתכל על היש. גם אם חיו ברחוב, איבדו את היכולת ללכת, חוו אובדן קשה בגיל צעיר - הן הצליחו להפוך את הסיטואציה המשברית להובלה שמביאה מזור והקלה לאחרים, ובדרך מביאה להן גאולה אישית. סיפוריהן מטלטלים לא פעם, ומעוררים רצון עז לפעול כדי לתקן את העיוותים החברתיים בישראל, מתוך הבנה שיש לנו את היכולת והאחריות להיות חלק מהתיקון.

מרים פרץ / צילום: רפי קוץ

מרים פרץ

אשת חינוך, מסייעת למשפחות שכולות

הפעילות. פרץ פועלת שנים רבות בחברה הישראלית כדי לחזק ערכי אחווה ואחדות. היא מקדישה את חייה לתמיכה וסיוע למשפחות שכולות, פצועי צה"ל ולעשייה חינוכית, לאחר ששכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז ז"ל, בשירותם הצבאי.

הטריגר. "נולדתי במרוקו, למשפחה מאוד ענייה ואנאלפבתית. כל כך התרגשתי ביום שבו המורה בבית הספר הזמינה אותי לביתה, רק אותי, לבד, מכל הילדים. כשהגעתי לביתה נרגשת, היא ביקשה ממני לנקות לה את הבית. ניקיתי, וראיתי ספרייה לראשונה בחיי. וכשניקיתי פסל של פיל, ראיתי פיל. כשניקיתי את האמבטיה, ראיתי מים זורמים לראשונה. אנשים ששומעים את זה אומרים שהייתי מסכנה, אבל הייתי המאושרת באדם - למדתי. למדתי מזה, בגיל 8, להקנות למציאות משמעות חיובית.

"כשאוריאל נפל, נתתי לחיילים שלו מחברת לכתוב בה את הזיכרונות שלהם עליו, ולא פתחתי אותה. כעבור שנה, בני אלירז היה בקורס קצינים. המרצה שהיה צריך להגיע אליהם ולדבר לקראת יום הזיכרון, לא הגיע. הוא התקשר אליי, וביקש ממני לבוא לדבר. 'כפרה, אלירז, על מה אני אדבר?', אמרתי לו. זו הייתה הפתעה גמורה, לא תכננתי ולא רציתי לעשות את זה. הוא אמר לי לפתוח את המחברת ולקרוא מה כתבו החיילים של אוריאל. פתחתי ונדהמתי. הייתה שם שפת הלב. הם כתבו, בשפה פשוטה, מה זה להנהיג.

"הגעתי ליחידה של אלירז ודיברתי על מה זה להיות מנהיג: להיות אדם, להיות רגיש, לדעת מה כואב לאלו שמשרתים תחתיך. השיעור שנתתי עבר מפה לאוזן. מאז, ביום החופשי שלי, הייתי נוסעת לכל בסיסי צה"ל, ונפגשת עם חיילים לשיחה על מנהיגות".

העשייה הזו הפכה להשראה עבור רבים.
"יש אנשים שבוחרים להתפרסם. אני הייתי מעדיפה שאף אחד לא יכיר אותי. אבל נפילת הבנים ופטירת בעלי הובילו אותי לבחירה של דרך אישית. לא ידעתי שהדרך הזאת תדביק לבבות, שהמסרים שלי ייגעו באנשים. בחרתי איך לחיות, לפי הערכים שתמיד האמנתי בהם: דבקות בחיים, עשיית חסד, אהבת אדם, להיות משמעותית בכל מקום שאני נמצאת בו.

"ראיתי לאורך הדרך שאנשים, בעיקר בישראל, זקוקים לתקווה. אנחנו ארץ של כאב, ארץ של מלחמות, וזה לא מפסיק. אדם רוצה בתוך כל הכאוס הזה מישהו שייטע בו תקווה, שיסתכל על הדברים הטובים. הבית שלנו הוא בית מורכב. יכולים להיות בו חילוקי דעות פוליטיים, אנשים שונים. ההבנה שזה הבית ושכל מי שנמצא בו הוא אח שלי, נטועה בי עמוק מאוד.

"אני לא רוצה שהמחויבות שלנו אחד לשני תתקיים רק בזמן מלחמה, כשמתים לנו. אני רוצה שאת מה שמכנים בגולני 'אחי', יהיה גם ביום יום. אני עושה השתדלות להפוך את ה'אחי' הזה למשהו שנמצא ונוכח בחיים שלנו. 'אחי' זו גם היכולת למחול, ולחבק דעות שונות. אנשים מימין ומשמאל מפחדים היום להביע דעה, הם מפחדים ליפול".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "עכשיו זה התור שלי, וזו המחויבות שלי לבנות את התשתית לדור הבא. יש לי אחריות לגבי אלו שינהיגו את הנכדים שלי, את הילדים של אלירז. אני רוצה להיות שותפה בלקיחת האחריות הזאת.

"השיחות שלי עם חיילים לא עוסקות במוות של הילדים שלי. אני אומרת להם: 'לא טוב למות בעד ארצנו. טוב לחיות'".

תובנה מהדרך. "היה לי קשה עם החשיפה הזאת. בשנים הראשונות, כשאנשים היו מזהים אותי ברחוב, הייתי אומרת שזו לא אני. עברתי תהליך. היום אני אומרת 'כן, זאת אני', ומחבקת את האנשים האלו.

"מהאנשים שעזרתי להם למדתי שכשאדם נמצא במשבר - אל תבואו להפיל אותו. אל תגידו 'כמה קשה לך', אל תורידו אותו תהומה. אדם זקוק לתקווה, לנקודות אור, לרוח. למדתי מהמון אנשים לאורך הדרך.

"אם יש משהו שקרה מאז נפילת הבנים, זה שהתפתחה אצלי תודעת הזמניות של החיים. כתוצאה מהתודעה הזאת יש לי הערכה לכל רגע - לא לבזבז אותו, לתת לו משמעות. אחרי שאתה חווה את האובדן, זה מוליד בך תובנות מהותיות על המשמעות של החיים. רגעי המשבר מלמדים אותנו על הכוחות שלנו.

"ללב שלי יש גם רגעי נפילה. יש גם דאון. זה לא נורמלי, הרי, להיות כל הזמן רק בשמחה. אלו רגעים שאני מזהה, והכנתי לי ארסנל להתמודדות איתם. משבר מחייב שינוי. שינוי תודעה או סיטואציה. השינויים שאני עושה כשהנשמה שלי עצובה הם קטנים. בין אם זה לקנות לי גלידה בלי לספור קלוריות, לפתוח מוזיקה ולמצוא בה את עצמי - רגל מתנועעת, הכתפיים זזות - לאט לאט אני מאפשרת ללב להכניס לתוכו שמחות קטנות. אין אושר טוטאלי, אנחנו אוספים רגעי אושר, וכך הנשמה מתמלאת. צריך לפתוח את הנשמה, להדליק את הנשמה. זאת עבודה. כל אחד צריך למצוא את הדבר שמעורר את נשמתו. כמו זריחה של שמש, העולה באיטיות".

הפעילות הרבה הזו, לא מרוקנת אותך?
"כשהתחלתי לספר על אוריאל, לא ידעתי שאגיע גם ליום הזה של אלירז. לדבר עליהם קורע את ליבי בכל פעם מחדש. אני אומרת לשניהם, בסוף היום - תסלחו לי אם דיברתי פחות מדי על אחד מכם ויותר על השני. אבל הפעילות שלי יוצרת אצלי אנרגיה להמשיך. במקום שבו אתה נותן, אתה לעולם לא מחסיר. בנתינה יש נס גדול. ככל שאתה נותן, הלב שלך מתרחב ומתמלא יותר. אתה מרגיש ששימחת אדם".

יש קריאות למנות אותך לנשיאת ישראל הבאה. חשבת לנסות להיכנס לפוליטיקה?
"בבחירות שעברו ראש הממשלה פנה אליי, וכל הזמן פונים אליי מכל מפלגה. כל אדם צריך לדעת מה המקום שהוא מצליח הכי הרבה להשפיע דרכו. אני מרגישה שהמפגש שלי עם עם ישראל, בערך 1,000 איש בשבוע. המפגשים עם האדם הפשוט, בכביש, ברחוב, בהרצאות - שם אני נוגעת בלבבות יותר. כל אחד צריך לדעת מהי הפלטפורמה שבה הוא יכול לממש את הדבר הזה שנקרא 'לחיות חיים משמעותיים'. אני לא זקוקה לכיסא, אני אדם שהולך".

עירית אורן גונדרס / צילום: יונתן בלום

עירית אורן גונדרס

"אור למשפחות", סיוע למשפחות שכולות

המיזם. גונדס הקימה את עמותת 'אור' כדי לחזק הורים שאיבדו את ילדיהם במערכות ישראל, באמצעות חוויות מקרבות ומעצימות. לעמותה מאות מתנדבים והיא פועלת בכל הארץ.

הטריגר. "זה הדבר הכי לא מתוכנן שקרה לי. שירתי בצבא כראש ענף כוח אדם בהנדסה קרבית. במהלך השירות שלחתי לתפקיד חיילים שלא חזרו הביתה. כשסרן המנהרות בעזה עזב את תפקידו, נכנס אליי למשרד סרן משה טרנטו והתעקש לקבל את התפקיד הזה. אמרתי לו - 'לך הביתה, תתייעץ עם המשפחה, זה תפקיד מסוכן'. אחרי שמונה חודשים בתפקיד, הוא נהרג בפיצוץ המנהרות בעזה. ראיתי את זה כשהייתי בשליחות בסינגפור, והשתתקתי. התקשרתי לאמא שלו אחרי 48 שעות, כשאזרתי אומץ, ובמשך זמן רב ניהלנו שיח שבו אנחנו בוכות ומעודדות אחת את השנייה.

"בהמשך הזמנתי אליי הביתה חמש משפחות של הרוגים מחיל ההנדסה. זה היה מפגש טעון וכואב והפך למפגש מעצים ומחזק, שבו כל אחד סיפר איך הוא מנציח את הילד שלו. זה היה ערב ראשון מזה זמן רב שהאנשים האלו יצאו מהבית. מאז המפגש ההוא, הקמנו עמותה, והיום אנחנו 1,500 משפחות מכלל חילות צה"ל, 3,500 אחים, ומסר אחד: 'בוחרים בחיים'. אנחנו זוכרים, ואנחנו מחבקים את ההורים כל השנה בפעילויות שגורמות להם לצאת מבתי הקברות לרגעים של שמחה ורווחה. אנחנו מחלקים מלגות לאחים שכולים, ועושים לכבודם אירוע מיוחד שמעצים את החיים וחוגג אותם. הקמנו גם את 'חבורת הזמר' להורים השכולים. פעם הם היו הולכים בכל שבוע לבית הקברות, ועכשיו הם בכל שבוע נפגשים ושרים עם קורין אלאל וקובי אושרת. נוצרה כאן משפחה.

"אין דבר יותר ציוני מבחינתי מהעמותה הזו, שמממשת ערבות הדדית. ברגע שהילד נפל הוא הילד של כולם. וכל עוד אנחנו זוכרים, הילד חי. רופאים אומרים לנו שפעילות מעצימה כמו שלנו מאריכה חיים ומשפרת את הבריאות עבור ההורים והמשפחה. כשהנשמה חולה, אין לנו יכולת להתגונן מול וירוס הכי פשוט, והעמותה מאפשרת, בזכות מעגל השיתוף, להתרומם. אני חיה בתוך זה, אני נושמת את העמותה. זה מפעל החיים שלי, 24 שעות ביום".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "שלוש משפחות של חיל ההנדסה: אביטן, טרנטו ועיני, אמרו לי שיש צורך בעמותה כזו וסייעו לי בהקמתה. הלכתי אחריהן. סגרתי את העסק שלי, שהיה חלום עבורי, ושיניתי את החלום שלי. ומאז אני כל יום מקבלת שיעור לחיים, ואני מתחזקת מהידיעה שאני מצליחה לחולל שינוי בהורים האלו. יש הורים שאומרים לי - '13 שנים לא פתחנו את התריסים בבית'. או 'עירית, בזכותך התחלתי לשיר, בזכותך אני מדברת עם הילדים שלי'. זו תמצית החיים שלי, זה הילד הנוסף שלי".

תובנה מהדרך. "היום אני יודעת שהכול אפשרי בחיים, ואם אתה מאמין ונחוש, תצליח להעביר את המסר גם לאנשים אחרים בצורה הכי כנה ונוגעת. וגם לא להתייאש, גם אם כולם חושבים אחרת. אסור לפחד, אסור להיחלש, צריך להאמין בכל הכוח. כשיש לך ייעוד בחיים, זה מה שמנצח. הייעוד מחשל, ומראה לך שאתה מסוגל לעמוד מול כל אתגר. למדתי שאם יש משהו שאתה מאמין בו וחיזק אותך - לך עם זה ותחזק גם אחרים. לא צריך סתם להעביר את החיים, אלא לחיות אותם בקול רם. וגם לא להסתכל רק על הצלחת שלך; אם למי שלידך חסר משהו, אתה צריך להעביר גם לו משהו. ותמיד לחשוב, להתרכז ולהאמין במה שיש בחיים ואיך אפשר, עם מה שיש, לנצח".

הדר קס / צילום: יונתן בלום

הדר קס

עמותת "חמניות" לילדים יתומים

המיזם. הקימה את עמותת "חמניות", המספקת מענה רגשי וחברתי לילדים יתומים. לכל יתום יש חונך המהווה אח בוגר, ויחד הם עוברים פעילויות טיפוליות באמצעות ריקוד, שירה, משחק ועוד. העמותה מפעילה גם קבוצות הורים הנותנות מענה להורה הנותר.

הטריגר. "כשהייתי בת 14 אבי נהרג בתאונת דרכים. אני זוכרת את הימים האפורים והארוכים, אותי מנסה להתמודד ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי, כל המסגרת המשפחתית משתנה, הרגשתי שהחברה לא יודעת להיות שם עבורי. חיכיתי כל הזמן למישהו שיעזור לי, מישהו שעבר את זה כבר ויוכל להגיד לי 'יהיה בסדר', האדם הזה לא הגיע. בכיתה י"א הצטרפתי לארגון Lead לפיתוח מנהיגות בישראל, שם קיבלתי סיוע והקמתי את חמניות. מתוך הקושי, הבנתי שהאובדן שלי יכול להיות הזדמנות עבור עשרות אלפי יתומים בישראל שזקוקים לתמיכה כמוני".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "חמניות בא מתוך הכאב שלי, הרגשתי שאני זקוקה לקבוצה כזאת עבורי, והמיזם באמת עזר ועוזר לי להתמודד עם האובדן האישי. עכשיו אני מרגישה שיש לי עוד עורף בעולם. זו הזכות הכי גדולה שיכולה להיות לי, לסגור מעגל עם הנערה שהייתי מדי יום. לתת יד לילדים כמוני וגם לעצמי. אני צומחת ומתפתחת מכל משפט שילד אומר לי, אני חווה תהליך בדיוק כמותם".

תובנה מהדרך. "באחת הפעילויות אמרה לי אחת הילדות: 'אני יודעת שאבא שלי מת, וזה דבר שמסב לי עצב, ולפעמים אני לא רוצה להתעסק בזה, אבל אבא שלי תמיד יהיה איתי'. באותה דקה הרגשתי שהיא הסבירה את כל מהות חמניות, והגישה לי בפשטות את כל מה שאנחנו מנסים לייצר. להבין את האין, לחיות את היש. היא לימדה אותי להעריך את האושר ולהיות אופטימית".

רחלי טדסה מלכאי / צילום: יונתן בלום

רחלי טדסה מלכאי

"נשים אתיופיות מעצימות זו את זו"

המיזם. מלכאי הקימה קבוצת פייסבוק עם כ-14 אלף נשים מהמגזר האתיופי, ובהמשך הפכה אותה לקבוצה תומכת ומקדמת של יוצאי הקהילה, לרבות סיוע במציאת תעסוקה והעצמה בשלל תחומים.

הטריגר. "בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה הבנתי שאנחנו כקהילה חייבים להתאחד ולהילחם באפליה בעצמנו. ראיתי את חברותיי נכנסות לשוק העבודה וצריכות להוכיח את עצמן פי כמה מבחורה לבנה, והחלטתי להקים את הקבוצה כדי לעודד נשים לעסוק במה שהן אוהבות, לעודד ולפרנס אחת את השנייה, וגם כדי לעודד נשים כמוני לצאת ללימודי תואר, כי רק עם השכלה ומעמד אפשר לנצח גזענות. דמיינתי שכך נצליח להשפיע על החברה, הכלכלה והחינוך, כי כולנו חיים יחד בבית, והבית הזה הוא המדינה שלנו". 

מרוה זהר / צילום: יונתן בלום

מרוה זוהר

אמ"ן, כפר מרפא לנשים בפוסט טראומה

המיזם. הקימה את אמ"ן (אדמת מרפא נשית) - כפר אקולוגי המספק בית לנשים שמתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת, בעקבות אלימות מינית, ומאפשר להן לעבור ריפוי בסביבה מותאמת ומיטיבה.

הטריגר. "זו שאלה מעניינת - האם זו החלטה או גורל. מגיל צעיר אני עוסקת בריפוי נשי. עשיתי קורס דולות בגיל 17, עבדתי כמיילדת באפריקה וחייתי שם במרכז לידה שהיה מעין כפר אקולוגי קטן שמוקדש לריפוי נשי. הבנתי כמה כוח יש לנשים ללדת כשמאמינים בהן. זה היה הטריגר החיובי. ואז הטראומה שלי נפתחה: פגיעה מינית קשה שחוויתי בילדות. וזה היה הטריגר מהכיוון השלילי.

"הייתי בשוק כשחוויתי על בשרי איך המדינה והחברה שלנו לא ערוכות לאפשר ולתמוך בתהליך הזה של פוסט טראומה, והוצאה של הכאב העצום הזה החוצה. למרות שיש תנועה בכיוון הנכון, המענה במדינה שלנו לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוא במצב מזעזע. המחלקות הפסיכיאטריות לא מתאימות, כי מדובר במקומות אלימים שאינם מיודעי טראומה.

"האלימות וההתעללות שחוויתי על בשרי במחלקות הפסיכיאטריות גרמו לי לנסות להתאבד. ואז, תוך זמן קצר, איבדתי שבע חברות קרובות להתאבדות. כולן רק היו צריכות מקום שיאפשר להן לבחור בחיים ולעבור טיפול מיטיב ומותאם. המיילדת שבי כל הזמן השוותה את זה ללידה, ואמרתי לעצמי איך יכול להיות שאין מקום כזה? שמאמין בנו ובתהליך שלנו במקום להתייחס אלינו כאל חולות ומשוגעות.

"אחת החברות שלי שהתאבדה, מאי, כתבה טקסט וביקשה שיקראו אותו בלוויה שלה. היא אמרה: 'כולכן יודעות שהאחריות למוות שלי היא של הגורמים הרלוונטיים, שלא דאגו שיהיה לי מקום, כולכן יודעות איזה מקום חלמתי שיהיה. בבקשה תדברו על זה אחת עם השנייה ותגרמו לזה לקרות'. ברגע הזה הרגשתי שהיא מדברת אליי מעולם המתים, שהיא מסתכלת לי בעיניים, שאני חייבת לעשות את זה. ימים ספורים אחר כך התחלתי לפעול להקמת אמ"ן".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "עזבתי בית, קליניקה, בית ספר שהקמתי. שמתי הכול בארגזים, ויצאתי למסע. אני כל כולי, כל הזמן, בשירות של הדבר הזה, וזה דיאלוג תמידי להרגיש שאני בוחרת בשליחות הזאת, ושאני נשארת אני, למרות הכאוס שתהליך בריאת עולם מביא לחיי האישיים. אני בלמידה אקספוננציאלית, עושה אלף טעויות ביום. אי אפשר לעשות דבר כזה לבד, וזה מכריח אותי ללמוד לבטוח בבני אדם".

תובנה מהדרך. "אישה שאני מאוד אוהבת, שעברה זוועות עולם, הייתה בנקודת שבר ללא מוצא. יצרנו עבורה מעין אמ"ן עוד לפני שאמ"ן קמה. לכאורה זה היה לא אחראי, כי היא הייתה אובדנית ובתת משקל, ואחרי נפילה טרייה לסמים וזנות שעוד לא יצאו לה מהמערכת. יצאנו למדבר, בישלנו על מדורה, יצרנו ביחד מוזיקה, נתנו אין סוף מקום וזמן לכאב ולביחד. שם הבנתי שאמ"ן חייבת להיות מקום שמאפשר לכוח המרפא של הטבע לעשות את שלו.

"ראיתי שם שאין שום זוועה או אכזריות אנושית, איומה ככל שתהיה, שאי אפשר לעבור דרכה. ראיתי במו עיניי את הנס הזה - שבתנאים הנכונים, גם כאב שיכול בקלות להוביל למוות, מוביל לבחירה בחיים. לא צריך איזו מכונה משוכללת, או לפצח איזה גנום של חיידק עמיד לאנטיביוטיקה, אלא פשוט להקשיב לחוכמה של הגוף והנפש בסביבה מתאימה. אנחנו מאמינות לאישה שהיא עברה את מה שהיא עברה, ואנחנו מאמינות באישה שהיא יודעת לרפא את עצמה".

מריומה בן יוסף / צילום: יונתן בלום

מריומה בן יוסף

'בית השנטי', סיוע לנוער בסיכון

המיזם. בית השנטי, העמותה שהקימה בן יוסף, מסייעת לבני נוער בסיכון ובסכנה בגילאי 14-21, המצויים ללא קורת גג, ומעניקה להם תמיכה והכוונה המאפשרות את חזרתם למסלול חיים תקין.

הטריגר. "הייתי ילדה בדיוק כמו ילדי בית השנטי, ללא בית. חייתי ברחוב. המיזם 'התגלגל' להיות מיזם. בגיל 20 לא חשבתי שזה יגיע לממדים האלו, פשוט התחלתי. העשייה בפועל בנתה את המיזם".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "המיזם הציל ומציל לי את החיים בכל יום. אני רואה איך הנערים והנערות שמגיעים לפה, עם סיפור חיים של נטישה והרס, ללא שום מקור של תקווה וחלומות, בוחרים בחיים, ויוצרים לעצמם חיים חדשים מלאים בתקווה ותשוקה להיות אנשים טובים יותר".

לילך צור בן משה / צילום: יונתן בלום

לילך צור בן משה

"הופכות את היוצרות", סיוע ליציאה מזנות

המיזם. הקימה את "הופכות את היוצרות", עמותה המסייעת לנשים לצאת ממעגל הזנות באמצעות תוכנית שיקום מקיפה, שכוללת הכשרה מקצועית בתחומי דיגיטל ואופנה, הדרכה כלכלית, סיוע פסיכו-סוציאלי ותמיכה רגשית. לעמותה יש גם עסק חברתי בשם "יוצרות" - מתפרה ומותג אופנה, המספק פרנסה ראשונה מחוץ למעגל הזנות, התנסות בסביבת עבודה וחממה ליזמות אישית.

הטריגר. "גרתי בשכונת שפירא ועבדתי במעריב, כשבאמצע ניצבת התחנה המרכזית. הזנות ממש עמדה בדרכי ולא זזה. בכל יום, בדרך לעבודה וחזרה, באופן הכי ברור ואכזרי. כשזה הפך להיות חלק מהיום שלי, התחלתי לבעור מבפנים. זה הפך דחוף וחשוב לי ברבדים הכי עמוקים".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "השתחררו אצלי הרבה עכבות ופחדים שהיו קשורים ברובם למה שתפסתי וחוויתי כמקומי הנשי בעולם. הייתי צריכה, כנראה, משהו גדול ממני כדי שאלמד על החשיבות שלי".

תובנה מהדרך. "ליאור פנתה אליי לעזרה בתחילת דרכי, פצועה גופנית ונפשית מחיי ההישרדות בזנות. בדרך שעשתה מאז, היא לימדה אותי שליכולת של אדם לעשות שינוי אין גבול אמיתי, ושהתפקיד שלי הוא לכוון לשם בדיוק. כל אישה שנמצאת בתהליך של יציאה מזנות מלמדת אותי עוד, שנשיות היא השתחררות מכבלים. לא מספיק למצוא עוצמות וחוזקות, צריך לשחרר כל הזמן תפיסות שיש לנו על מקומנו כנשים".

מוריה בן עמי
שמ"ים, חינוך נוער ליזמות

המיזם. העמותה שהקימה מאפשרת לנערים ונערות מרקע סוציו-אקונומי נמוך למצוא את חוזקותיהם, וליזום שינוי חברתי. שמי"ם מכשירה ליזמות תלמידים בכיתות חינוך מיוחד וכיתות מקדמות.

הטריגר. "בתיכון התנדבתי בפנימייה לנוער שהוצא מהבית, שם פגשתי נוער מאוד שונה מהחברים שאיתם גדלתי. הבנתי שאנחנו חיים באותה מדינה, אבל במציאויות מקבילות, שהסיכוי שהן ייפגשו מצומצם, וכך גם ההזדמנויות שלהם לפרוץ את המציאות הזו. בגיל 17 החלטתי שלשם פניי מועדות".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "גיליתי את האומץ שלי, את היכולת לצמוח ממשברים.גיליתי את היכולת שלי להניע ולגייס אנשים לצעוד איתי אל הלא נודע (ככה זה כשמקימים מיזם - לא יודעים לאן הולכים). והבנתי גם שיש דברים שאני לא טובה בהם, ועד כמה הצוות שאיתי משמעותי".

תובנה מהדרך. "אחד המיזמים שהנערים והנערות הקימו כלל עבודה עם מחוסרי בית בשיא החורף הירושלמי. בסיום, אחת הבנות אמרה שלראשונה היא מבינה שהיא יכולה לעזור ולהיות חשובה למישהו אחר. אנחנו רואים נערים ונערות שלומדים בכיתה מקדמת, לעתים עם קשיי תקשורת, עם חוסר אמונה עצמית, ושלפעמים לא יודעים לקרוא, עומדים רועדים, חוששים ומתרגשים מול משקיעים עם עניבות, ועושים באומץ פיץ' שהם עבדו עליו כל כך קשה. נערים ונערות שסבלו מחרם ובריונות מצליחים להפוך את החוויה האישית שלהם ולהוביל מהלך בית ספרי נגד התופעות האלו. העוצמות שלהם כל כך מעוררות השראה, שהם דחקו בנו, הצוות, להוציא מעצמנו יותר".

מוריה בן עמי, רות פולצ'ק, מיכל ברקאי / צילום: יונתן בלום

רות פולצ'ק

She Codes

המיזם. הקימה קהילה טכנולוגית המאפשרת לנשים מכלל תחומי התעסוקה ללמוד את מקצוע התכנות על ידי מתכנתות.
הטריגר. "יש לי חלום כבר שנים שיהיו יותר מ-50% נשים בכל המוקדים המשמעותיים, ומשרות המפתח בהייטק הן, כמובן, חלק חשוב מזה. הארגון קם בהתחלה מתוך רצון שלי ושל חברות להיפגש ולתכנת יחד".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "כל זה התחיל מחלום לא מציאותי, וככל שהארגון שלנו גדל, אני מבינה שהכול אפשרי. כל כך הרבה נשים, מעל 400, לוקחות חלק בצוות ונותנות מעצמן ומזמנן כדי לעזור לאחרות לשנות את חייהן, וזה גורם לשינוי משמעותי בתעשיית ההייטק. רק בשנה האחרונה מאות משתתפות בפעילויות שלנו מצאו עבודה, והן היום מעל 5% ממפתחות התוכנה בתעשייה".

תובנה מהדרך. "למדתי שלפעמים הדבר הכי חשוב הוא לעמוד נגד הזרם ולהתקדם לעבר המטרה. משתתפת במפגש שלנו שעבדה אז כמזכירה, סיפרה: 'הייתי כאן לראשונה לפני כחודש ומאוד התלהבתי. למחרת הלכתי לעבודה, וסיפרתי לאנשים בהתלהבות שהייתי במפגש שלכן ושאני רוצה ללמוד פיתוח תוכנה. כולם צחקו עליי. כמה ימים אחר כך התפטרתי, והנה אני כאן'. כששמעתי את זה הייתי פעורת פה: כמה אומץ, כמה עוצמה. בדיוק כך הייתי רוצה להיות, בכל דבר שאותו אני עושה. להסתכל קדימה ולא לצדדים, לא על מה אחרים עושים, אלא על מה שאני בוחרת לעשות".

מיכל ברקאי ברודי

מכינת עלמה למנהיגות נשית

המיזם. ייסדה את מכינת עלמה למנהיגות נשית - מכינה קדם צבאית חלוצית המיועדת לצעירות, בעיקר מפריפריה כלכלית, חברתית וגיאוגרפית. המכינה התחילה את דרכה באופקים, ופועלת היום בירושלים.

הטריגר. "גדלתי בסביבה מאוד מאוד הטרוגנית ואליטיסטית. לא חשבתי שאני פריבילגית, או שקיבלתי הזדמנויות שונות מאחרים. ההפך הוא הנכון - תפסתי את עצמי כמי שבאה מרקע כלכלי ממוצע ביותר. כשהגעתי לצה"ל נשלחתי לשרת כמפקדת טירוניות במחנה 80, וזו הנקודה ששינתה את חיי. גיליתי לפתע את הקשר ההדוק והלא הוגן בין מקום הולדתך, המצב הכלכלי של הורייך, ההשכלה שלך, הנתונים שלך בצבא וההזדמנויות שתזכי להן.

"הבנתי את כוחה של ההסללה בישראל, על חוסר השוויון בהזדמנויות ועל כל כך הרבה צעירות מופלאות ומדהימות שלא זוכות להזדמנות ראויה לגלות את הכוחות שבהן, ולתרום בשירות משמעותי. הרגשתי ששירות משמעותי בצה"ל יאפשר להן תחושת מסוגלות גבוהה, רשת קשרים ומרחב אפשרויות. כשהחלטתי לא לעסוק בעריכת דין, הבנתי שהשליחות שלי היא ליצור מרחבי מנהיגות נשית שתאפשר לאחרות לחלום ולהגשים.

"החלטתי להקים מכינה ראשונה מסוגה, שתאפשר לכל צעירה לגלות את כוחותיה, לבנות לעצמה מציאות מתוקנת ולתקן בכך את החברה הישראלית. עזבתי את העבודה שלי כדי להתמסר לחלום. הייתי בת 30, רווקה, מובטלת, שבויה בחלום שאף אחד לא האמין בו מלבדי, אבל ידעתי שחלומות אפשר להגשים רק כשאנחנו מתמסרות אליהם לגמרי".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "למדתי שאני הרבה יותר חזקה מהפחדים והעכבות שלי. למדתי שהלב שלי יכול לאהוב בעוצמה עוד ועוד חניכות, שהפכו להיות עבורי כמו הבנות שלי, בתקופה שבה לא ידעתי אם אזכה להיות אמא. למדתי שכשנטרקת לך דלת בפרצוף את תמיד יכולה לטפס מהחלון, וכשאש בוערת לך בנשמה, אנשים יידבקו בה וירגישו אותה בוערת גם בהם. הבנתי שתמיד יהיה מחיר לגדילה - יחד עם הגודל שלנו כנשים מגיע גם פחד, וביקורת, ותמרון בלתי נגמר בין כל התפקידים שלנו".

תובנה מהדרך. "למדתי על העוצמות הגדולות שדרושות למי שמתמודדת עם סוד גדול ומכאיב, עם עוני, עם מורכבות משפחתית, עם מציאות חיים שבה נטרקת לך דלת אחר דלת בפרצוף. למדתי מהבנות שלי ליצור חברויות עמוקות שיהיו לך בית, גם כשהבית שלך רחוק או קשה לך. לא לפחד ליפול, ולדעת לקום שוב ושוב. וגם לגדול מגדולתן של אחרות".

ספיר בלוזר / צילום: יונתן בלום

ספיר בלוזר

ישראל 2050

המיזם. ייסדה תנועה שפועלת לפתירת הבעיות החברתיות-כלכליות המבניות בישראל, במטרה לחסוך לציבור בישראל מיליארדי ש"ח בשנה. לתנועה מאות פעילים, אשר רותמים את נבחרי הציבור לטפל באינטרס הציבורי הרחב ומחזקים אותם מול הלחצים שמפעילות קבוצות אינטרס.

הטריגר. "השתחררתי מהצבא שנתיים אחרי המחאה החברתית של 2011, וברגע אחד נפלה עלי ההבנה הקשה שעבור האזרחים, יוקר המחייה לא השתנה. הרגשתי פחד מהמחשבה שאין לי ולדור שלי עתיד כלכלי בארץ, והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לשנות את המגמה הזאת, כדי להוציא את הפחד מהעתיד הכלכלי מתוך המשוואה של החיים כאן. למזלי, באותו שבוע השתתפתי בכנס בוגרים של Lead, ארגון לפיתוח מנהיגות שנכנסתי אליו בכיתה י"א, ואחד הבוגרים דיבר על האחריות שלנו, כמי שבוחרים להוביל, לחשוב כבר היום על הבעיות של מחר. ככה התחיל הרעיון של 'ישראל 2050'.

"היום, אחרי חמש שנים, אנחנו משפיעים באופן חכם ואפקטיבי ביחד - מאות עמיתי התנועה וארגונים שותפים - על הסוגיות החברתיות-כלכליות הכי מורכבות שיש. דוגמא לכך היא הרפורמה להגברת התחרות בבנקאות שליווינו מיומה הראשון, על שולחן שר האוצר ולאחר מכן מול ועדת שטרום, ועדת הרפורמות והיום במאבק על יישום מלא שלה מול בנק ישראל ומשרד האוצר".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "תמיד אהבתי מדיניות, אבל הסתכלתי עליה קצת מבחוץ - בגיל 14 ארגנתי מחאה ראשונה מול משרד החינוך ובגיל 16 הייתי נציגת הנוער בכנסת. היום אני מקדמת מדיניות ממקום הרבה יותר מעורב, לפעמים מנקודת היצירה שלה. אני מודה שאם פעם הגעתי בעיקר בהתנגדות, היום ההיכרות הזו עושה אותי דווקא אופטימית".

תובנה מהדרך. "החוק שלנו בתנועה הוא שאנחנו תמיד מביאים אנשים שיותר טובים מאיתנו. ככה זה היה מהיום הראשון, יחד עם גיא ועילם, השותפים שלי. בזכותם הלמידה שלי מתרחשת כל הזמן, כי אני מוקפת אנשים באמת מעולים. למדתי את החשיבות של רתימה מתמשכת של האנשים סביבנו - נכון שחשוב להגיע למטרות שלנו, אבל גם חשוב שנגיע אליהן יחד".

רעות דרור / צילום: יונתן בלום

רעות דרור

'צ'יל', סיוע לנוער בעת מצוקה

המיזם. באמצעות המיזם שהגתה, יכולים בני נוער הנמצאים במצבי מצוקה באירועים חברתיים ומסיבות טבע כנובע מהטרדות מיניות, אלכוהול וסמים, לפנות בגובה העיניים, לצעירים שעברו הכשרה ומשמשים 'אחים גדולים'. המתנדבים מגיעים למקום ההתרחשות, ובמידת הצורך מזמינים גורמי סיוע. המיזם מתמודד עם החשש של בני הנוער לפנות להוריהם או לגורמי סיוע. מדובר בפתרון חדשני שלא קיים היום בארץ ובעולם.

הטריגר. "לפני כשנתיים קיבלתי שיחה מאחותי בת ה-16 שיצאה למסיבה. על הקו הייתה החברה שעדכנה שאחותי חשה ברע. כשנפגשנו, היא לא הצליחה לרדת מהאוטו בכוחות עצמה, ותקשרנו רק במבט. בבדיקות עלה חשד להתערבות חיצונית שנועדה לגרום לאיבוד שליטה. המבט שלה וחוסר האונים שחוויתי מלווים אותי עד היום. ההבנה שהטלפון הגיע אליי, כי זה הפתרון שהיה נוח וזמין, הפיל לי אסימון. נדהמתי לגלות באיזו תדירות ועוצמה חשופים בני נוער לסכנות באירועים חברתיים, ועד כמה הם מנסים לעשות הכול כדי להסתדר לבד".

תובנה מהדרך. "במשמרת הרביעית שלנו הופעלה קריאה ממסיבת יער של כ-200 בני 16. כשהצ'ילרים הגיעו, הנער שהזעיק כיוון אותם לחבר ששתה ושכב על סלע. הוא סיפר שמישהו שם לו סם בכוס, והוא איבד את ההכרה. בזכותנו הנער הגיע בזמן לטיפול נמרץ. בהמשך הוא התקשר לומר תודה שהצלנו את חייו, וביקש להצטרף למיזם".

מורן ציפר גולדנברג / צילום: יונתן בלום

מורן ציפר גולדנברג

'עזרה בדרך', סיוע לקשישים

המיזם. המיזם שהקימה מחבר בין הצורך של קשישים בודדים הזקוקים לסיוע, לבין הרצון של צעירים להתנדב 'על הדרך', במקום ובזמן המתאימים להם. המתנדבים מקבלים התראה לאפליקציה מבוססת מיקום, ובה פרטי הפנייה של הקשיש הזקוק לסיוע. המבוגרים עצמם מתקשרים למוקד הטלפוני הזמין 24/7, או דרך העובדות הסוציאליות.

הטריגר. "הבחירה לפעול בשדה הזה טמונה בקשר האישי והמאוד משמעותי עם הסבים והסבתות שלי. כאשר חלקם נפטרו נוצר אצלי חלל גדול שבחרתי למלא בעשייה בתחום הזקנה. הבנתי שנדרשת תוכנית התנדבותית חדשנית, מותאמת לדור הצעיר בעידן החדש, שתאפשר לו לעשות טוב בעולם הדינמי. ובמקביל, ההבנה כי יותר מ-42% מהקשישים בישראל חווים תחושת בדידות, המתעצמת בעת ניסיון לבצע פעולה שבעבר הייתה עבורם פשוטה, אך מטבע הדברים, היום קשה לביצוע".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "המתנדבים שלוקחים את הפניות מדי יום, ולפעמים אפילו חוטפים את הפנייה לפני שאחרים ראו שפורסמה, לימדו אותי שאנחנו חיים בחברה שרוצה ומחפשת לתרום. כל שצריך לעשות הוא להנגיש את ההתנדבות - והאנשים יבואו. המיזם מראה לי שהשלם גדול מסך חלקיו, איך מתן סיוע נקודתי יכול ליצור שינוי גדול".

תובנה מהדרך. "לא מזמן פנה אלינו קשיש ערירי בן 97, וסיפר ששנים רבות לא חגגו לו יום הולדת. חמישה מתנדבים שלא הכירו, 'קפצו' על הפנייה; אחד הביא עוגה, השני בלונים, השלישית כתבה ברכה. הם הגיעו לביתו וערכו לו מעין מסיבת הפתעה. למדתי שהצורך החברתי אינו פחות דחוף מהצורך הפונקציונלי. למרות שמרבית הפניות הן בנוגע לסיוע טכני נקודתי, פעמים רבות התיקון הוא רק תירוץ כדי שמישהו ייכנס בדלת הבית של הקשיש, ויתעניין בשלומו, ובכך יפיג את בדידותו".

ספפא יונס / צילום: יונתן בלום

ספפא יונס

ערוס אלבחר, ארגון קהילתי לנשות יפו

המיזם. הארגון הקהילתי שהקימה מספק כלים לנשים ערביות ביפו לקידום מעמדן וזכויותיהן, והגברת מעורבותן בשוק העבודה.

הטריגר. "כעובדת סוציאלית, הרגשתי את הצורך במרכז קהילתי לנשים. מה שהוביל אותי לפעול היה מפגש עם אישה ששאלה איפה תוכל לפגוש עוד נשים. אין לה רשת תמיכה חברתית, והיא ביקשה להיות במקום בטוח שבו תוכל להשתלב במשהו שיועיל לה, בחברת נשים. מצאתי את עצמי בתחושה לא פשוטה: אין לי לאן להפנות אותה. זה היה היום שבו החלטתי שאם חסר מקום כזה, אני אקים אותו".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "נחשפתי לבעיות המבניות הרחבות ולמציאות המורכבת שעמה מתמודדות נשים ערביות ונשים בכלל, והבנתי שלספק כלים ומיומנויות זה לא מספיק כדי לשנות את חייהן, אלא שצריך לעבוד על שינוי מדיניות ושינוי תפיסות בחברה".

תובנה מהדרך. "אישה שהגיעה אלינו, עם תחושה של היעדר אמונה בעצמה וביכולתיה, וחשה שהיא לא 'מספיק טובה', להגדרתה. היא עברה תהליך שכלל השתתפות בקבוצת נשים, שבה היא התחזקה וחוותה גם תהליך של הכוונה תעסוקתית ורכישת כלים להשתלבות בעבודה תוך השלמת 12 שנות לימוד בהצלחה. בעזרתה למדתי שאין תחליף לקשר אישי מכבד ותומך כדי לסייע בתהליך השינוי, או בהתמודדות עם משבר. בני אדם זקוקים, בייחוד בתהליך של שינוי, ליחסי אמון עם דמות תומכת ומכילה, שיכולה לזהות את הפוטנציאל ואת החוזקות שלהם".

עדינה בר-שלום / צילום: רמי זרנגר

עדינה בר-שלום

יזמית חברתית חרדית חלוצה

הפעילות. מקדמת מהפכה תפיסתית וחברתית בעולם החרדי, על ידי עידוד הקהילה ללימודים ועבודה. הקימה את המכללה החרדית בירושלים, שעם הקמתה יועדה לנשים בלבד. המכללה פעלה במשך 16 שנים ולמדו בה אלפי תלמידים. בר-שלום הקימה את המכללה כשהיא 'שוחה נגד הזרם', מעוררת ויכוחים ערים בחברה החרדית וכשנגדה נכתבו פשקווילים רבים.

הטריגר. "לדרך ציבורית יצאתי עם הקמת המכללה החרדית, כדי להנגיש השכלה גבוהה לציבור החרדי. רגע לפני, באתי לאבי, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ושאלתי אותו האם לצאת למסע המורכב הזה. הוא אמר לי: 'צאי לדרך ואני אהיה לצידך'. המסע היה קשה, אבל הסיפוק העצום בשינוי שחל בחברה החרדית בעקבותיו, שווה הכול. אבא הגיע לטקסי חלוקת תארים והיה חשוב לו לשמוע ממני על ההתקדמות. בבסיס השליחות הזאת עמד החינוך שספגתי בבית לעשייה משמעותית. פרק המכללה החרדית בחיי תם, וממש בימים אלו אני מובילה את מפלגת 'אחי ישראלי' בדרך למערכת הבחירות הבאה, כדי לדבר אל כלל החברה בישראל עם שותפים לדרך - חילונים, דתיים וחרדים, ולהוביל שיח של טוב משותף. פוליטיקת האיחוי כנגד פוליטיקת השיסוי. מטרת ה'מיזם' השני בחיי לסייע לכלל הציבור בישראל, ואני מקווה לעשות אותו מלשכת שרת החינוך".

הטריגר. "נושא החינוך היה מאז ומתמיד קרוב לליבי. החינוך, לתפיסתי, הוא המקום שממנו ניתן לחולל שינוי בדור הנוכחי, ובעיקר בדור הבא. הכנסת האקדמיה לעולם החרדי הייתה משימה מאוד מורכבת, וידעתי שלשינוי שיתחולל יהיו מכפלות שינוי עצומות. יכולה הייתי לשבת בביתי ולשחק עם נכדיי וניניי, אך לא לכך נועדתי".

תובנה מהדרך. "ראשית למדתי מאבי מורי זצ"ל. אבא היה איש תורה ואיש עשייה בכל רמ"ח אבריו. למדתי ממנו את הדבקות במטרה, את ההקשבה לזולת. למדתי ממנו להקשיב לעצמי ולזהות את השליחות שלי בעולם. אני משתדלת ללמוד מכל אחד ואחת שאני פוגשת במסע חיי. וממש לא משנה אם מדובר באדם בכיר או פשוט, מוכר או אלמוני".

רחל פרנקל / צילום: יונתן בלום

רחל פרנקל

פועלת למען אחדות וסובלנות

המיזם. פרנקל פועלת לקידום ערכים של סובלנות ולמען אחדות. יחד עם משפחות הנערים החטופים, ייסדה את יום האחדות ופרס ירושלים לאחדות ישראל, הנועד להוקיר אנשים העוסקים בקירוב והיכרות בין מגזרים שונים בחברה הישראלית.

הטריגר. "סביב החטיפה והחיפושים אחר הבנים, איל גיל-עד ונפתלי, נוצרו מעגלים חסרי תקדים של חיבור, ערבות ואחדות בין אנשים שונים ורבים כל כך, שהכרת התודה שחשנו ותחושת והאחריות, הבהירו לנו שצריך לנסות להשאיר משהו מזה בחיים, ואולי להתפשט מזמני החירום ליום יום".
תובנה מהדרך. "אני פוגשת אינספור אנשים מופלאים, ומגלה שבדרך כלל מתחת למחלוקות הרציניות והחשובות יש רצון אמיתי לחיבורים. למדתי שלפעמים צריך תזכורת על כמה רחבה המשפחה שלך, ושהרבה פעמים פעילויות כמו ספורט, מוזיקה ועשייה התנדבותית משותפת מורידות מתחים ומתעלות מפגשים למקום משותף, אנושי ונהדר".

נעמי סטוצ'ינר / צילום: יונתן בלום

נעמי סטוצ'ינר

בית איזי שפירא, לילדים עם צרכים מיוחדים

המיזם. הקימה את בית איזי שפירא, למען קידום איכות חייהם וזכויותיהם של ילדים עם צרכים מיוחדים ובני משפחותיהם. הארגון מפתח שירותים וטיפולים חדשניים, ויוצר שותפויות לשינוי עמדות בקהילה ובחברה. מדי שנה נעזרים בבית איזי שפירא כ-30 אלף איש, מתנדבים בו כ-500 פעילים באופן קבוע וכ-4,000 מתנדבים בפרויקטים אד-הוק.

הטריגר. "לאבא שלי, איזי שפירא ז"ל, היה חבר טוב שלבתו הייתה מוגבלות פיזית ושכלית. בימים ההם לא היו שירותים לאנשים עם מוגבלות ביוהנסבורג, ואבא החליט לעשות מה שניתן כדי לסייע. מאז הוא הקדיש את חייו לשיפור חייהם של בעלי מוגבלויות. מותו הפתאומי הצית את המחויבות שלי ושל משפחתי להקים את בית איזי שפירא לזכרו, ולהגשים את חזונו".

הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "בית איזי שפירא חיזק אצלי את האמונה באנשים, ובתפקידי להניע שינוי חברתי בתחום המוגבלויות. כל יום הילדים ומשפחותיהם מראים לי מה הם נחישות, אופטימיות ואומץ".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמת30 נשות המופת של ישראל- "ליידי גלובס" בפרויקט מיוחד