הנקראות ביותר

מה עושה ספורטאית מחוננת שבוקר אחד הפכה למשותקת? הכירו את הסיפור הלא ייאמן של מורן סמואל

בוקר אחד היא התעוררה וגילתה שהיא לא יכולה לזוז • הספורטאית המחוננת, שקריירת הכדורסל שלה נסקה, הפכה ברגע משותקת מהמותניים ומטה • בראיון ל"ליידי גלובס" מספרת מורן סמואל איך גייסה את משאבי החוסן שלה, והפכה אלופת עולם ומדליסטית פרלימפית בחתירה • עכשיו, בעודה נערכת לאולימפיאדת טוקיו, היא מובילה מיזם חינוכי חדש, ששובר את המשוואה שלפיה נכות = מגבלה

מורן סמואל / צילום: אריק סולטן
מורן סמואל / צילום: אריק סולטן

אצטדיון האתלטיקה של הדר יוסף. תינוקת קטנה קשורה במנשא אל אישה חסונה, שעושה אימון שאני מצליחה לעשות רק בחלומותיי. ברקע מוזיקה קצבית, ואני מתקרבת אליהן בצעדי ריקוד. "מה את מנסה לעשות לי דווקא, כי אני לא יכולה?", היא קוראת לעברי. צחקתי בקול רם. 'מי זו הבחורה הזו? אני רוצה להיות חברה שלה', אמרתי למאמן המשותף שלנו אחרי שנפרדנו. "זו מורן סמואל המדהימה, איך את לא מכירה אותה?".

לכדורסל היא הגיעה כילדה, וכבר אז החליטה שהיא תהפוך את התחביב לייעוד. ההתמדה באימונים והכישרון המיוחד הוכיחו את עצמם; היא התקדמה, עלתה לגובה, קטפה הצלחות וראתה את הקריירה שלה נוסקת. ואז, כשהייתה בת 24, בעיצומה של ההצלחה שלה בנבחרת ישראל בכדורסל, כשהעתיד נראה מבטיח ומסלול הקידום ברור, סמואל התעוררה בוקר אחד לרגעי אימה; היא לא הצליחה להזיז 70% מגופה. "בום, אני קמה בוקר אחד, ותוך שעתיים אני משותקת מגובה החזה. היה לי הסכם עם הגוף שלי שאני משקיעה בו את כל כולי והוא נאמן לי, ואז אני קמה בבוקר משותקת, לא מרגישה, לא מזיזה, ופתאום הרופא נכנס ואומר לי; 'עברת שבץ בעמוד השדרה, ויש לך נזק בלתי הפיך'", היא מספרת. "זו הנקודה הכי קשה בחיים שלי. איבדתי את הדבר שהיה לי ברור שהולך לשרת אותי, להגשים לי את החלום. בתור ספורטאית, אני השקעתי בגוף שלי הכול. מגיל 9 אני חיה, אוכלת, ישנה עם זה, מחובקת עם הכדור במיטה".

כואב כל כך לקום בבוקר ולהבין שהחלום שלך איננו.
"אם היית מסתכלת לי לתוך הלב, הוא היה עגול, כתום, עם פסים ומתכדרר. זה באמת מה שהיה לי בתוך בית החזה. זה החלום הכי גדול, ופתאום בגיל שהוא שיא הגיל לפרוח בספורט, בטח בענף שלי, ושכל הפאזל מצטרף לו ונבנה שם, הכול פתאום נעצר".

הצלחת להרים את עצמך ממצב קיצוני. התמודדת עם דיכאון בתחילת הדרך?
"את הדיכאון הקלאסי, כמו שאנשים מתארים אותו, לא חוויתי. זה לא במבנה האישיות שלי, למזלי. אני לא יודעת לפענח בדיוק למה, אבל ככה אני בנויה; המרכיבים מחוברים, ההורמונים, הנוירונים. אבל כן היו לי רגעי משבר קבועים. בהתחלה היה קשה ללכת לישון - הפחד להתעורר לתוך המציאות החדשה היה בלתי נתפס.
"במהלך היום הייתי נורא עסוקה בריפוי הפיזי שלי, בללמוד מחדש את הדברים הכי בסיסיים. ואז יש רגע אחד, לפני שהיום נגמר, שאני מתפללת לא לקום לאותה מציאות. וזה רגע נוראי של חנק שבו הכול משתלט עלייך, ואף אחד לא נמצא לידך. לא הצוות, לא הורים, לא חברים, לא הטלפון, רק אני עם הראש על הכרית. ושם, במרווח הזה, יש עיבוד של כל מה שקרה. המפגש עם האין והאובדן. וזה אחד מרגעי המשבר שעד היום אני יכולה לחוות".

ואיך באמת קמים ומנצחים את הלילה?
"קמים בבוקר ועוסקים בעשייה חיובית שתקדם אותי לאן שהוא, ולא כסיסמה. בזמנו לא הייתי בשלה לשכב במיטה ולאפשר לאבל להשתלט עליי. השתקמתי מאוד מהר, חזרתי ללימודים, סיימתי תואר ראשון, סיימתי תואר שני, התחלתי לחזור לספורט. זה היה וואו, להתאהב מחדש באהבה הראשונה שלי - הכדורסל. זה היה הכי רומנטי שאת יכולה לדמיין. המקום של המסוגלות, והתחושה של 'הנה זאת אני, ואני צריכה להיות ספורטאית, יש לי את זה ב-ד.נ.א מגיל אפס, וזה מה שאני צריכה לעשות, וזה מה שאני צריכה להיות, ושם אני אוהבת את עצמי'. אבל האבל הגיע מאוחר יותר, כמה שנים טובות אח"כ, כשרציתי זוגיות אמתית, ומשפחה".

הבנת שאם את רוצה זוגיות, תצטרכי להיות חשופה. מה התובנה הכי משמעותית שלך מהתהליך שעברת מאותו הרגע?
"הבנתי שאני צריכה לקבל את עצמי כמכלול. נפרדתי מהגוף שלי. זו הייתה הדרך שלי להתמודד, ממש להתייחס לגוף כאיזושהי יחידה נפרדת מהבן אדם שאני. וכדי להיות בזוגיות, להקים משפחה, או ליצור אינטימיות גופנית מאיזשהו סוג, אני חייבת להיות מחוברת לגוף שלי. אחרת זה הכול נורא, ונורא לא מאפשר לאדם אחר להתקרב עד הסוף, ושם עשיתי את התהליך. כשהבנתי שאני חוסמת מישהו מלהיכנס לתוך המרחב הפיזי שלי.

"קודם אני צריכה לקבל את הגוף שלי, ואני לא מדברת על סקס, לפני הדבר הזה, ולא הייתי שם, כי לא הייתי מחוברת לעצמי, לגוף שלי. כמה שזה אבסורד לספורטאית להגיד דבר כזה, אבל זה באמת היה ככה. רגשית לא יכולתי להתחבר אליו, לא יכולתי לראות את עצמי במראה, במצב הנוכחי. נדרש תהליך ארוך, טיפול פסיכולוגי, לשבת, להוציא את הדברים החוצה, לקלף אותם, לדבר עליהם, להגיע לתובנות, ולהבין שאני לא יכולה להשתנות, אבל אני יכול לסגל לעצמי אסטרטגיות שיאפשרו לי להתמודד יותר טוב עם המשהו הזה שאני צריך להתמודד אתו בחיים שלי".

מה המרכיבים הכי חשובים בניהול משבר חיים כזה, שכרוך בלהתחיל את החיים מחדש בהרבה מובנים?
"איבדתי את הגוף שלי, איבדתי את עצמי. זו תחושת אובדן בלתי נסבלת. הצעד הראשון שעשיתי היה להסתכל פנימה ולחפש את הכוחות והכלים שרכשתי כספורטאית. להבין שהכוח נמצא אצלי. וזה החזיר קצת את תחושת השליטה והפוקוס, שלא נמצא על כמה עמוק נפלת, אלא על לגלות את הדרך שלי לטפס החוצה. הפנמתי שהכוח נמצא אצלי, ולא בידיים של אף אחד אחר - רופאים, מטפלים ושות'. זו אבחנה שככל שעושים אותה מהר יותר, מטפסים מהר יותר למעלה.

"הדבר השני היה להבחין בין 'נגמרו לי החיים' לבין 'נגמרו החיים כמו שהכרתי אותם', וזו הייתה הבחנה חשובה, כי המשמעות של זה בעיניי הייתה שיש לי עתיד ושאני רוצה לעשות דברים משמעותיים בחיים שלי. לא ידעתי מה העתיד ולא חיפשתי מטרה, חיפשתי משמעות. היה לי ברור שזו דרך ארוכה, התחלתי לתרגל אמונה בניצחונות קטנים שצריך לצבור, גם כשלא רואים את האור בקצה, ופה נכנסת האמונה הלא מוחשית (כל אחד והאמונה שלו). אלו שלושת הדברים שעזרו לי להפוך משבר קשה להתמודדות מוצלחת - הכוח אצלי, לא נגמרו לי החיים ואני מאמינה בדרך".

מורן סמואל / צילום: IGOR MEIJER, באדיבות מרכז דניאל לחתירה
 מורן סמואל / צילום: IGOR MEIJER, באדיבות מרכז דניאל לחתירה

אמא דפקה על כל דלת

סמואל מתאמנת לקראת אליפות העולם בחתירה 2019, זו שתשלח אותה היישר לאולימפיאדה בטוקיו. ברקורד שלה כבר יש לה אליפות עולם בחתירה ומדליית ארד אולימפית. בשנה שעברה, כשהיא מתמודדת עם בחילות והקאות המאפיינות הריון, סמואל, 36, קטפה את תואר סגנית אלופת העולם, וכך גם ארבעה חודשים אחרי לידת בתה. ככה, בפשטות, בין הנקה להנקה. לצד היותה ספורטאית פרלימפית, היא שחקנית כדורסל כיסאות גלגלים, ובעבר אף נבחרה לאחת מחמש השחקניות הטובות באירופה כקפטן נבחרת ישראל. היא גם פיזיותרפיסטית ילדים עם תואר שני בחינוך והתפתחות לגיל הרך, ולאחרונה השיקה מיזם חדש - 'גבולות שקופים', שעליו נרחיב בהמשך.

ראיתי אותך מתאמנת לקראת אליפות העולם, ועכשיו פה בבית עם התינוקות. את מהאנשים שמשתמשים בסופר פאוור שלהם, בעיקר כשאת עומדת מול מכשולים, במלוא הומור ותושייה. את הופכת את זה למשהו כמעט על-אנושי.
"יש משהו בספורטאים שהוא קצת על-אנושי, כי צריך להתמודד עם תנאים קיצוניים. את יודעת מה זה להיות בגמר אליפות עולם, או באולימפיאדה? זה מצב סופר קיצוני. כל הקלישאות שאומרים על הצלחה בחיים, 'להאמין בעצמך' ודומותיהן, צריכות להניב תוצאה ממוקדת בנקודת זמן אחת. אין הזדמנות שנייה. ברוב הדברים בחיים יש הזדמנות לשפר, לתקן. בסיטואציה הזו אין - אני צריכה להיות טובה, עכשיו. צריך אישיות מאוד ספציפית בשביל זה".

מה באישיות של ספורטאים מייצר את זה?
"כמה אנשים את מכירה שזכו באולימפיאדה, שהגיעו למדליה? את יודעת עם מה אנחנו מתמודדים בדרך, אפרופו חוסן? אני חיה כל כך הרבה יותר כישלונות מאשר הצלחה. כמה אימונים כדי להוציא רגעים קטנים של ביצוע מושלם, כמה פאלטות, כמה פעמים לא הולך. ההבדל הוא שאני יודעת לעבור דרך זה. בספורטאים ברמה שלי, חייב להיות גם משהו קצת על-אנושי. ברור לי שאני נמצאת בקצה היכולות, משהו בשילוב בין הגנטיקה שקיבלתי, הסביבה, האישיות, והיכולת להבין אסטרטגיה. אני מחווטת נכון לעבר המטרה, ואני הולכת עם זה עד הסוף".

בגיל תשע סמואל הכריזה שהיא רוצה לשחק כדורסל, רק שלא הייתה קבוצת בנות בעיר. "אז אמא דפקה על כל דלת, והפכה כל שולחן כדי שייתנו לי לשחק עם הבנים, וזה עבד. נכנסתי לקבוצה עם רצון להוכיח את עצמי ועם עליונות פיזית, אבל באיזשהו שלב זה עבר, והתחלתי להתמודד עם כישלונות, מה שפיתח אצלי חוסן".

"חוסן זה דבר שנרכש על ידי הרבה התנסויות, הצלחות וכישלונות. יש יתרון לחשיפה מוקדמת, להתמודדויות בסביבה שהיא מבוקרת. אצלי זה היה מגרש הכדורסל, מגיל צעיר. התמודדויות יומיומיות עם הגבול של עצמי. ללמוד לדחוף הכי חזק כדי להיות יותר טובה, להתמודד מול אחרות על מקום בנבחרת, לחוות כישלון וללמוד איך לחזור למרכז של עצמי. ובהצלחות - לא לנוח על זרי הדפנה כשהולך לי. הרבה אנשים יכולים להיות נורא חזקים, בהמון דברים, וליפול באתגר המנטלי או הרגשי הראשון שיהיה להם. אבל כשמשהו משתבש, שם אנחנו נמדדים, שם החוזקות והעוצמות שלנו".

איך אנחנו יכולים לפתח חוסן דומה לזה שיש לספורטאים אולימפיים?
"קחי משהו שאף פעם לא ניסית, לא משהו גורלי. משהו שאפשר לעשות ממנו סיבוב פרסה אחרי חודשיים. תתחילי, פשוט תתחילי. אם זה חוג ריקוד, ציור, נגינה. זה באמת מפעיל מנגנונים של מסוגלות והעזה שאנחנו יכולים להעתיק למקומות אחרים בחיים. ובכלל, הייתי ממליצה לכל מי שיכול להרשות לעצמו לעסוק בספורט - לעסוק בספורט, כי שם את רואה את ההתקדמות שלך ואת השיפור שלך בקלות. אפילו בן אדם שבחיים לא עשה ספורט, יתחיל מהליכה של 5 דקות, כל יום, ובעוד שבוע הוא יוכל ללכת 10 דקות, בעוד שבועיים היא יוכל לרוץ 20 דקות. זה מייצר תחושת מסוגלות, ככל שאנחנו מפתחים תחושת מסוגלות ביותר חלקים באישיות שלנו, כך אנחנו יכולים להתמודד עם יותר דברים. אנחנו מגיעים לשם כבר עם תחושת 'אני יכולה'.
"הדבר השני הוא היכרות עצמית. אם אני אומרת לך לרשום מה אין בך, כמה בקלות את רושמת במה את לא טובה? מלא. ואז אני אומרת לך תסובבי את הדף ותרשמי מה כן. הרבה אנשים מתקשים לכתוב במה הם טובים. אבל אנחנו חייבים לדעת לעשות את זה. אני מציעה להורים לתת את התרגיל הזה לילדיהם. תראו כמה ילד מתקשה לכתוב במה הוא טוב, במה הוא מוצלח. אנחנו צריכים לדעת לומר לעצמנו במה אנחנו טובים, ולהתגאות בזה. לדעת להגיד אני אלופת העולם ב..., בלי למצמץ".

זוכרת את הפעם הראשונה שבה נאלצת להתמודד עם כישלון?
"בפעם הראשונה שניסיתי להתקבל לנבחרת ישראל הייתי בת 12, ולא התקבלתי. לילדה בת 12 לא להתקבל זו סטירה, כי חשבתי שאני מצוינת. אבל לא התקפלתי. אמרתי - 'אני אתאמן הכי חזק שאני יכולה', וזה מקום שפיתחתי בו חוסן. רק בגיל 14.5, שנתיים וחצי אח"כ, התקבלתי. ייצגתי את ישראל בנבחרות עד גיל 20, זה היה שווה את המאמץ".

מה התכונה שלך שניבאה הכי טוב את הצלחתך כספורטאית?
"ביטחון עצמי. מבחינתי, ביטחון עצמי זו תחושת מסוגלות. לדעת להגיד 'אני טוב בזה' או 'אני לא טוב בזה'. זה לוקח זמן, ומצריך להתנסות ולוותר על הפחד מכישלון. וזה מתחיל בילדות שלנו. היכולת להגיד לעצמי שלמרות הפחד אני הולכת לנסות את זה, זו יכולת מתפתחת, שנסמכת על תחושת המסוגלות שלי, ועל החישובים שאני עושה של כמה סיכויים יש לי להצליח או להיכשל. ואני אומרת שהדרך היחידה זה להבין שאם לא ניסיתי, בעצם זה 100% כישלון. גם אני מפחדת, כמו כל בן אדם. לא נעים להיכשל, אבל לשבת ולחשוב מה היה קורה אם - וואו זה הרבה יותר גרוע בעיניי".

מי שלא גדל ככה יכול להשתנות?
"יש אנשים שאומרים לי: 'אני רוצה להשתנות, אבל אני אדם פסימי, אני לא כמוך, איך נהיים כמוך?'. אז אני אומרת - לא נהיים כמוני. אנחנו מגיעים לעולם עם אוסף של תכונות ופוטנציאל שגלום בנו, ובגלל זה אני לא מאמינה במשפט 'אתה יכול להיות כל מה שתרצה'. אתה יכול להיות כל מה שהפוטנציאל שלך מאפשר לך. ובשביל לגלות ולחשוף את זה, צריך לעבוד בזה. בעיניי התבלין שיכול לעזור גם לאחרים להיות אלופים במשהו, הוא היכולת לשכוח מהר ולהתקדם לפעולה הטובה הבאה. לא להיתקע במקום, ובעיקר לא לתת לפחד מכישלון למנוע מאיתנו לנסות".

מורן סמואל / צילום: אריק סולטן
 מורן סמואל / צילום: אריק סולטן

פרצתי בבכי על הפודיום

ב-2012 סמואל הגשימה את הרצון שפיעם בה, ונישאה בחתונה אזרחית ללימור גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט נכים. בספטמבר 2016, כעשור לאחר אותו אירוע מכונן שבקלות ובהיגיון יכול היה להיות סוף הקריירה המקצועית שלה, כשהיא על כיסא גלגלים, סמואל ניצחה. "פרצתי בבכי על הפודיום באירוע הספורט הכי גדול בעולם, עם מדליית ארד פרלימפית על הצוואר ותינוק בן שבעה חודשים על הברכיים שלי".

הרגע הזה מגלם את כל מה שעברת בעשור.
"קלטתי איך בשנייה אחת הסתכמו ארבע שנים שהן ראשי התיבות של השם של הבן שלנו, ארד: אמונה, רצון ודרך. התאמנתי ארבע שנים כדי להגיע למעמד הזה, כשלימור, בת הזוג שלי, התאמנה על להביא ילד לעולם. ארבע שנים מפרכות של טיפולי פוריות ואימונים אינטנסיביים, ובסוף הכול קרה באותה שנה. התגשמו שני החלומות הכי גדולים שלי - להיות אמא ולזכות במדליה אולימפית".

מחקרים גילו שיש לנו אינטליגנציית חוסן, המגדירה את יכולת האדם להתמודד עם מצוקה, משבר וכישלון. בשיחה שלנו יש תחושה שאת ברמה הגבוהה ביותר בגרף. לא הגעת לנקודה שבה אמרת לעצמך 'אני לא מסוגלת'.
"אין ספק שרמת החוסן שלי גבוהה מאוד. אני בדרך כלל לא מגיעה לקרקעית כשמשהו רע קורה, וגם כשאני צונחת קצת יותר בגלל חוויה לא טובה, אני משתדלת לא להישאר שם יותר מדי זמן וישר מנסה לחשוב על פעולת נגד חיובית, שעשויה לשפר את מצבי. אני לא כל כך יודעת להתמסר לרגשות שליליים, אני מעדיפה לסנן אותם מהר ולהיות יותר פרקטית. זה מנגנון ההתמודדות שלי, אני קוראת לזה 'להפוך מכשול לאתגר', בכל מה שקורה לי בחיים".

רגש שלילי יכול לסייע לפתח חוסן.
"לאורך שנים התייחסתי לרגשות שליליים כמו עצב, אכזבה ואפילו כעס כלא רלוונטיים, והדימוי שלי מול עצמי היה ככזו שלא נפגעת משום דבר. בתקופת השיקום זה שירת אותי נהדר. אבל תוך כדי מערכת היחסים שלי עם לימור הבנתי שכבר הרבה שנים שהגלימה הסופרוומנית שלי הפכה לשריון, ובמקום להתנופף היא מכבידה עליי.
"לימור ממש דרשה ממני לשתף יותר, להיות מסוגלת להיעזר ולהביא לקשר גם רגעים של חולשה וקושי, ללמוד להזדקק. החלטתי להתחיל בטיפול פסיכולוגי והבנתי שיש לי שתי מטרות שעבורן חשוב לי להסיר את השריון הזה - לימור והילדים העתידיים שלנו. בקשר הזוגי זה אפשר יותר שוויון רגשי, ובמחשבה על המודל שארצה להיות לילדיי זה הרגיש לי יותר נכון.

"כספורטאית, כ"כ הרבה שנים מצפים ממך לדעת לשים רגשות בצד ולהתמקד במשימה, והייתי צריכה ממש להתאמן על המקום הזה שמאפשר להתמסר לכל רגש".

במה זה מתבטא, למשל?
"דוגמה שאני יכולה לשתף בה היא דווקא לא מעולם הספורט. אחרי תקופה ארוכה של טיפולי פוריות שלא הניבו אף תשובה חיובית, לימור סוף סוף נכנסה להריון. היינו בעננים והייתי בטוחה שזהו, נגענו בחלום. ראינו דופק בשבוע 7 ובשבוע 8 הסתובבתי עם תמונת אולטרסאונד בארנק וכבר דיברתי לעובר המילימטרי הזה. בשבוע 10 לימור הרגישה לא כל כך טוב, הלכנו לעשות בדיקה וגילינו שאין דופק. זה החלום ושברו. התחושה הייתה מאוד קשה, אני לא כל כך אדם של דמעות, אבל זו הייתה סכין בלב. אבל למחרת בבוקר קמתי בידיעה ברורה שאנחנו ממשיכות הלאה. הכאב הזה זכור לי עד היום והשפיע עליי מאוד, אבל הוא לא ניצח את התקווה ושתינו החלטנו שעד שמישהו יאמר שאי אפשר, אנחנו לא מפסיקות לנסות. אחרי ארבע שנים ארד נולד, ובשנייה שהוא יצא לעולם אני התייפחתי בבכי של שמחה והקלה והייתי שלולית ענקית של אושר".

וממש לא מזמן, בעודך מתאמנת לתחרות, ילדת את בתך הצעירה, רום. בלידה טבעית, אחרי 55 שעות בחדר לידה, כשהרופא לוחץ שתיכנסי לניתוח.
"נשארתי הכי חיובית שאני יכולה, כל הזמן אמרתי להם: 'משהו טוב הולך לקרות בחדר הזה'. במשך 55 שעות שמעתי בחדרים ליד צעקות ואז בכי של תינוק בלופים. אחרי 30 שעות אמרו לי - הולכים לקיסרי, את כבר יומיים בזה ואני אמרתי - לא. אני אלד לידה טבעית, וכך היה. היה לחץ גדול מאוד של רופאים, אבל הם לא יכלו עליי, האמנתי שזה יקרה. הייתי בסטייט אוף מיינד כזה ולימור תמכה בי".

כשאת מגדירה עצמך, מה את קודם?
"מאז שיש לי ילדים - אני אמא, חד משמעית. זה תפס מהרגע הראשון את כל מה שאני רוצה כאדם. רציתי את זה מגיל צעיר, ופתאום כשהתיישבתי בכיסא גלגלים, לא ידעתי איך ומה ואם יהיה. אבל אין ספק שיותר מהכול אני ספורטאית, בלב, בנשמה, במי שאני, פשוט ספורטאית, וכיסא הגלגלים... להגיד 'אני אדם עם מוגבלות', זה כמעט לא רלוונטי".

אוקיי אז את...
"אז אני אמא, אני ספורטאית, אני אישה, בת זוג, אני פיזיותרפיסטית, אני אשת שירות, ובסוף הרשימה אני אדם עם מוגבלות. ואני גם לסבית".

יש אנשים שעדיין נאבקים, גם בגיל מבוגר, לצאת מהארון ולחיות בשלום עם עצמם. אצלך הכול שלם ומתחבר.
"ברגע שידעתי מי אני, זו כבר לא הייתה שאלה. הזוגיות הראשונה שלי עם אישה הייתה כבר בתיכון, אבל בואי נגיד שאחרי הצבא ניסיתי גם גברים. עשיתי בדיקה והבנתי שזהו, כך אני רואה את החיים שלי. זה כבר הפך להיות נון אישיו, אני מתבדחת על זה. כשאת באה עם משהו והוא נון אישיו, אז גם החברה מקבלת אותך. אותו דבר גם לגבי כיסא הגלגלים שלי. כשאת לא הופכת את זה לעניין כזה גדול, אז גם מי שמולך לא הופך את זה. זה כרוך בהרבה קבלה עצמית.

"הכול מתחיל מול עצמך. הרבה דברים יכולים לקרות ברגע הזה לפני שנרדמים, כשאנחנו עוזבים את הסלולרי רגע בצד. צריך לכבות את הרעשים, או את המסכים מכל סוג שהוא. זה הזמן למפגש הפרטי מול כל הספקות והשאלות שלנו. אני רוצה להיות במודעות למי אני, להיות שלמה עם התשובה, ואם אני לא שלמה עם התשובה, אז לעצור הכול ולבדוק. כשאין קבלה, איך אפשר לצפות שמישהו אחר יקבל, יכיל, יהיה שלם. זו עבודה, וצריך לעשות אותה כי התוצאות משנות את הסביבה ולא רק אותנו".

איפה מתבטא הקושי שלך היום?
"יש מקומות שאני נתקלת פתאום בנכות שלי, כבורג מגביל, ובאיזה מקום אני רוצה להגיד לעצמי, המגבלה שלי לא מגבילה אותי בכלום, נכון? זה מה שאני רוצה להגיד לעצמי, ואני גם משתדלת לחיות כך את היומיום. יש מקומות שהמציאות היא בפרצוף וזה לא נעים. לפעמים יש לי אירועים עם הילדים שאני לא יכולה לתפעל אותם בצורה שהייתי רוצה, כי הייתי רוצה לקום מהכיסא ולהצליח לעשות איזה משהו. זה בום, ישר לבטן, וזה כואב. זה מהמקום של אובדן, אבל מה, אני אשב בבית ואבכה על זה? באמת אני שואלת, זה לא קשור לעל-אנושיות, זה קשור לפרקטיות. אני רוצה לחיות את החיים, עם הטוב ועם הפחות טוב שיש בהם".

מורן סמואל / צילום: אלבום פרטי
 מורן סמואל / צילום: אלבום פרטי

חזק מכל תרופה נגד כאבים

יש לכם קטע חזק של שירות במשפחה.
"נכון. אחותי עושה פונדקאות ואחותי השנייה עובדת סוציאלית שעובדת עם נוער בסיכון, ואני פיזיותרפיסטית בהכשרה שלי, ושנים התנדבתי, לפני בכלל שהתיישבתי בכיסא גלגלים. התנדבתי ברמב"ם, ואחר כך ב'אילן' בקריית חיים, עם אנשים בכיסאות גלגלים, וכל זה לפני שבכלל חשבתי שאי פעם אצטרך להיות בצד הזה".

הקמת את 'גבולות שקופים', שמטרתה לשנות תפיסות עולם לגבי מוגבלויות.
"זה פרויקט שנועד לשנות תפיסות של בני נוער. אנחנו נפגשים איתם, מספרים להם את הסיפור שלנו, מושיבים אותם על כיסאות גלגלים, ומשחקים איתם כדורסל. במשך שעתיים הם מתנסים באתגרים קבוצתיים, לפעמים עם עיניים מכוסות, ופתאום הם רואים שהם לא כאלה 'גיבורים גדולים'. המפגש הבלתי אמצעי הזה מעורר אצלם משהו. לקלוע לסל מכיסא זה לא פשוט, ולדחוף כל היום כיסא זה לא פשוט. פתאום הם מבינים וערים לאתגרים שיש בדבר הזה. ומצד שני הם גם רואים אותנו, בני אדם, ספורטאים פרלימפים. הרבה יותר קשה לסגל תפיסת עולם סובלנית מרחוק, ופתאום כשנוגעים בזה מקרוב וזה אישי, זה יכול לשנות למישהו את התפיסה לתמיד.
"אני אומרת להם - 'יום אחד אתה תמנכ"ל איזו חברה, וייכנס בחור על כיסא גלגלים וישים קורות חיים על השולחן. מאיפה תשפוט את האדם הזה? מהלקות שלו? מהעיוורון, מכיסא הגלגלים? או ממה שיש לו להציע לחברה הספציפית שלך? אנחנו, כחברה, לא שם עדיין. אני יודעת שככל שאנשים נחשפים לזה בגיל צעיר יותר, כך היכולת לשינוי תפיסה ועמדות גדולה יותר. המפגש הזה במגרש הכדורסל הוא מאוד עוצמתי.

"למרות שבשנים האחרונות יש שיפור בתחומים שונים הקשורים למוגבלויות, עדיין אין שוויון הזדמנויות בתחומים כמו תעסוקה, לימודים, נגישות של אזורי בילוי. המטרה שלנו היא להשפיע בטווח הארוך על התפיסה החברתית ולהמחיש שמוגבלות היא רק חלק מהאדם, ולא מגדירה את האדם עצמו".

במהלך דצמבר נאמה סמואל באו"ם וסיפרה את סיפורה האישי, כסמל למצוינות בספורט הפרלימפי. היא דיברה על החשיבות בחינוך החברה שלנו, צעירים ומבוגרים, לראות קודם כל את האדם ורק אחר כך את המוגבלות. העיתוי סמלי - רק כמה ימים קודם לכן, פורסם סקר שביצעה הנציבות לשוויון לאנשים עם מוגבלות, שבו התבררה מציאות עצובה: 40% מהישראלים מעדיפים שלא להיות בקרבת מוגבלים. "אנשים צריכים להיות במגע ישיר עם השונה מהם, כי רק כך אפשר לטשטש את ההבדלים ואת התפיסה המוטעית, אומרת סמואל.

"צריך לצאת מהצהרות השוויון. קשה מאוד ליצור שוויון כשהצרכים הבסיסיים של אנשים עם מוגבלויות הם שונים. אנחנו לא צריכים שוויון, אנחנו צריכים 'שוויון הזדמנויות'. לכל אדם יש זכות להשתתף בפעילויות ספורט, כי התרומה הייחודית של הספורט לחיים היא כל כך עצומה. תחושת המסוגלות ודימוי הגוף שהספורט מכניס לחיינו היא לעתים חזקה יותר מכל תרופה נגד כאבים או תרופה לשיפור מצב הרוח".

איך נראית שגרת היום שלך לקראת טוקיו?
אני מתעוררת ב-5:30-6:00, מניקה, מתארגנת ויוצאת לאימון חתירה. בדרך כלל אני מגיעה הביתה לפני תשע, כדי שלימור תוכל לצאת לעבודה. את הבוקר אני מבלה עם רום או בהרצאות, ולפעמים אנחנו גם אוספות את ארדי מהגן. אחה"צ יש לי עוד אימון, לרוב כדורסל כיסאות גלגלים, ובמהלך השבוע אני עושה גם שני אימונים פונקציונליים עם מאמן אישי".

בישראל, הספורט הפרלימפי לא זוכה ליחס המגיע לו.
"אני חושבת שבעשור האחרון יש מגמת שיפור בתדמית של הספורט הפרלימפי. אם בעבר זה נתפס רק כספורט שיקומי, היום יותר ויותר אנשים בתפקידי השפעה ובציבור מבינים שמדובר במקצוענות ומצוינות ספורטיבית. הציבור ומקבלי ההחלטות צריכים יותר ויותר להפנים שלהיות ספורטאי אולימפי ולהתאמן לתחרויות הגדולות בעולם זה משהו שלוקח זמן, מאמץ, משאבים, נחישות, אמונה, מוטיבציה ועבודה קשה (וזו הרשימה הקצרה). כדי להיות ספורטאי פרלימפי צריך, בעצם, בדיוק את אותו הדבר. אנחנו לא טובים יותר או חזקים יותר, וההבדל היחיד בינינו הוא מה שרואים מבחוץ".

מה שומר על הבריאות הנפשית כשעוסקים בתחום כל כך תחרותי?
"הדבר הראשון בעיניי הוא לסגל גישה פרופורציונלית. בצורה הכי פשוטה לדעת להגיד לעצמי 'זה רק ספורט!' הדבר השני זה להתמקד בדרך; כשאנחנו עסוקים יותר מדי במחשבות על ניצחון אפשרי או כישלון אפשרי, אנחנו מקבעים את עצמנו בתוצאה במקום לסלול את אבני הדרך שיובילו אליה. מי שיודע לאסוף את התובנות שמספקת הדרך, יכול להיות משוחרר משכרון ההצלחה או ממפח הנפש של הכישלון.

"אני זוכרת שהפסדתי מדליית ארד על חודה של שנייה במשחקים הפרלימפיים בלונדון 2012. תחושת הפספוס והאכזבה שהשתלטה עליי נמשכה בדיוק שנייה, כי בנקודה הזו שאלתי את עצמי שתי שאלות: האם נתתי כל מה שהיה לי במקצה הגמר, והאם יש משהו שיכולתי לעשות אחרת? היה לי ברור שנתתי הכול ושלא יכולתי לשנות דבר, ולכן לא התייחסתי לזה ככישלון גמור. לפעמים אני יכולה לנצח איזשהו מקצה בתחרות, אבל להרגיש שהדרך לא הייתה כמו שרציתי. שם אני מרגישה הרבה יותר מתוסכלת ומאוכזבת. אני אתקשה להירדם בלילה ואשחזר כל מהלך בניסיון להבין מה לא עבד".

מה משחרר אותך, או נותן לך השראה?
"מוזיקה, הופעות, מופעים, מחול. יש איזה משהו שחייב להיות נורא מדויק, בשילוב בין שניהם, שמביא את האדם למצוינות שבו, אבל בדרך אחרת. זה שונה ממה שאני עושה ביומיום שלי, וזה מדהים אותי איך אפשר לגעת באנשים אחרים בלי לגעת בהם. זה מה שהמוזיקה עושה. אני ולימור יוצאות לכמה שיותר הופעות. זה מוציא ממני רגש, כשהספורט הרבה פעמים דווקא מצריך להדחיק רגשות, כדי להגיע לביצועים ברמה הטובה ביותר. כשאני באימון, אני לא יכולה להתעסק במקום הרגשי, ויש משהו במוזיקה שמשלים לי את החוויה כבן אדם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות