הנקראות ביותר

"לפיד סידר לעצמו את הביקורת ב'גב האומה'. זה מה שקורה כשאתה אומר דברים ריקים מתוכן"

מירי רגב? "אין גבולות למניפולציות שלה"; בנימין נתניהו? "מתמסכן כמו ילדת בית ספר לא מקובלת" • גלית חוגי חתומה על "האחיות המוצלחות שלי", הסדרה הכי קורעת על המסך, ומאווררת את השד העדתי בסטנד-אפ שלה: "הבושה של המזרחים יותר חזקה מה'מה יגידו' הפולני" • בראיון ל"ליידי גלובס" היא חושפת את אחורי הקלעים של "גב האומה" שבה היא מככבת ואת תהליך החיפוש העצמי שקדם לפריצה

גלית חוגי / צילום: אלון שפרנסקי
גלית חוגי / צילום: אלון שפרנסקי

גלית חוגי מקטרת על הכול. בסטנד-אפ שלה תקבלו מנה גדושה של הלקאה עצמית, בכל תחום. היא לא אוהבת את המראה שלה, את השם, את המצב הכלכלי, המשקל, ואפילו את המזרחיות שלה. "כל הלוק המזרחי הזה, אני שונאת את איך שאני נראית, אני נראית כמו חפלה. מה זה כל התלתלים האלה, מה זה כל האושר הזה?". עכשיו, בואו נעשה סדר, כי המונולוג הזה, מאסכולת אבי ביטר, מגיע מבחורה שחתומה כיוצרת ותסריטאית על אחת מהסדרות המצחיקות ששודרו כאן ('האחיות המוצלחות שלי', שעונתה השלישית משודרת כעת ב-yes), היא סטנד-אפיסטית, כותבת ופאנליסטית בתוכנית 'גב האומה', משדרת ברדיו 102 תוכנית בוקר עם גורי אלפי, ובאמתחתה פרס האקדמיה עבור הסדרה הקומית הטובה ביותר. אז אם היא מתלוננת, מה יגידו אזובי הקיר?

כמה מוצלחת את צריכה להיות כדי להרגיש מוצלחת?
"אני לא מרגישה מוצלחת. אני עדיין מרגישה שחובת ההוכחה קיימת כל הזמן, כאילו שתכף יגלו את הבלוף שלי. אני מבינה בעיני עצמי שיש לי הישגים וקיבלתי הזדמנויות, אבל בסופו של דבר חוסר ביטחון זה שאתה מרגיש לא לגמרי שייך. מי ש'קול', מי שיש לו ביטחון, מרגיש שלאן שהוא נכנס, זה שלו, שהוא שייך, ואני עדיין לא מרגישה ככה. גם לא בנשיות שלי ולא באימהות שלי".

איפה את כן שייכת?
"רק בבית מול הטלוויזיה".

מה זה אומר מבחינתך 'להיות שייך'?
"פעם שמעתי את יואב קוטנר מדבר על אריק איינשטיין, שהצטלם עם סנדלים ומכנסיים קצרים לעטיפה של האלבום שלו. קוטנר התרגש מהצניעות של אריק, איך הוא מצטלם עם סנדלים. אני שמעתי את זה ונגנבתי. הוא רואה את זה כצניעות, אבל אני רואה את זה כיהירות: מישהו שמרשה לעצמו, שמגיע ממקום של 'זה שלי', אז הוא מצטלם עם סנדלים, מרגיש בבית. כשחיים משה מצטלם לעטיפה, הוא מגיע עם חליפה ועניבה. זה פי אלף יותר צנוע בעיניי: 'שלום, באתי חגיגי, התלבשתי יפה לקראת הצילומים', יש בזה משהו הרבה יותר מכבד".

אז חוסר השייכות הוא עדיין עניין עדתי? זה לא קצת אנכרוניסטי?
"זה דבר נורא מהותי בחיים שלנו פה. עדיין. הבושה של המזרחים הרבה יותר נוכחת וחזקה מה'מה יגידו' הפולני. האשכנזים הם החזקים, ולצחוק על החזק זה לגיטימי. בכלליות, בארץ צחקו יותר על מזרחים - מהגשש ועד ארץ נהדרת. הם ספגו יותר. גם כשצוחקים עליך שאתה 'אשכנזי קר' זה לא כמו שצוחקים עליך שאתה מטומטם. להיות קר זה להיות אינטליגנט, זה לא לצחוק על מרוקאי שהוא בהמה. הייתה התפרצות של זה כשהתגלה שאלוביץ' קרא לכחלון 'הערבי'. זה לא עניין אישי שבין אלוביץ' לכחלון, זה סימבול שמראה שעדיין יש גזענות. למה ערבי, כי הוא לא יודע אנגלית?".

למה זה כל-כך מעסיק אותך? את חצי רומנייה וחצי עיראקית, שהוריה הגיעו בכלל מבחריין, שזו נסיכות.
"המשפחה שלי דווקא הייתה מאוד ענייה שם. לא היה להם כלום. בסטנד-אפ שלי אני אומרת שיש מלא נפט בבחריין, אבל כמובן שמשפחת חוגי לא השקיעה בנפט, אלא העדיפה להשקיע בסידקית, ואני שומרת על המסורת הכלכלית הזאת. לעניין העדתיות והגזענות, את יכולה לא להיות מוטרדת מינית, אבל להרגיש את האווירה הזאת סביבך. ככה זה גם עם גזענות. יש תרבות שאת מרגישה לא חלק מנה, לא משנה מה. גדלתי בקריית אליעזר, אבל בחטיבה עברתי לויצ"ו בחיפה, בית ספר לאמנויות, והיו שם אנשים אחרים מאלה שגדלתי איתם, והבנתי מה ההבדל ביני לבינם. זה היה מאוד קל להרגיש, מהנראות שלי ומהשם שלי. שינוי של אתוסים הוא תהליך שלוקח הרבה זמן, יזע ודמעות. היום יש הרבה יותר מזרחים ומזרחיות בפרונט של הרבה דברים - לא מספיק, אבל יש. אז - זה לא היה. את רוצה שיהיו כוכבים וגיבורי תרבות שדומים לך פיזית, וכשאין אותם, את מרגישה שאין אותם".

למה השיח הזה כל-כך דומיננטי בשנים האחרונות? הרי יותר ויותר ילדים הם תוצר של נישואי תערובת, וגם ההורים של מרבית בני דורך נולדו בישראל.
"דווקא זו הסיבה. השיח הזה לא התחיל עכשיו, היו פה הפנתרים השחורים ועוד קבוצות ודוברים שלו. אבל יותר קל למי שמרגיש שייך לנסח את הזעם והכאב בקלות, ומובן שמי שנולד פה מרגיש יותר שייך מדור המהגרים של הוריו".

את שותפה למאבק של השרה מירי רגב?
"מירי רגב היא טריקית. קשה לי איתה, כי מצד אחד יש דברים שהיא עושה שאני מזדהה איתם. אני גם מעריכה את זה שהיא הייתה דוברת צה"ל, תפקיד בכיר בעולם מאוד גברי. מצד שני אין לה לדעתי גבולות במניפולציות שלה. לא ברור לי על מה היא נאבקת".

זה די ברור, לא? להביא אג'נדה מזרחית לקדמת הבמה.
"היא רוצה עוד דברים, לא רק את זה. היא מחויבת למאבק המזרחי כשנוח לה, וכשלא נוח לה, היא לא מחויבת. היא יכולה להגיד דברים סותרים. לא נוח לי, למשל, עם מה שהיא אמרה על צ'כוב, למרות שזה בסדר גמור בעיניי שהיא לא קראה את צ'כוב. אבל לא צריך לעשות מזה פסטיבל. הנקודה היא לא 'בואו לא נקרא את צ'כוב'. בעיניי הוא לא סמן איכות, וכן קראתי אותו. אבל היא לא מספיק סגורה על המטרה של עצמה. יש משהו שהיא מקדמת, אבל היא מאוד מבולגנת בעיניי".

ואולי כדי לחזק את השיח הזה ולתקן, בכנסת בחרו להעניק השנה פרס דווקא לאייל גולן.
"אין ספק שאייל גולן חשוב בזרם העברי, אבל זה לא היה טיימינג טוב לפרס הזה. עצם הענקת הפרס, אולי בשם מאבק כלשהו, דרס מאבק אחר. מאבקים תמיד דורסים אחד את השני, אבל במקרה הזה אפשר היה לחכות. עם כל כמה שמה שגולן עשה במובן התרבותי, הוא חשוב ופורץ דרך, אבל הייתי אומרת לנאוה בוקר לחכות רגע".

אורלי לוי-אבקסיס מייצגת טוב יותר את הקול המזרחי?
"נראה שהיא מייצגת אותנטית וכנה בהרבה, אבל זה לא כוחות, כי צריך להיות בעמדה של מקבלת החלטות, שרה, למשל, כדי לראות את הייצוג הזה".

אופירה אסייג על המסך עושה שירות טוב למאבק המזרחי?
"היא מביאה קול נשי, אסרטיבי, מזרחי. קל להיטפל למה שנראה כמו סטריאוטיפיות, למשל איך שהיא צוחקת, אבל היא עושה משהו טוב לתרבות, לא רק לתרבות המזרחית, לתרבות בכלל. יש עוד מישהי כמוה שהגיעה כל-כך רחוק בעולם הספורט, בתקשורת? זה נהדר. בואי לא נבדוק אותה עכשיו בציציות, אם היא אמרה ככה או אמרה ככה. עזבי אותך. מישהי כמוה לא הייתה, ועכשיו היא קיימת, והיא מביעה דעות בלי פחד ולא באופן חד ערכי".

יאיר לפיד / צילום: תמר מצפי
 יאיר לפיד / צילום: תמר מצפי

אתם מרבים לעסוק ביאיר לפיד ב'גב האומה'.
"הוא סידר לעצמו את הביקורת עליו במו ידיו. כשאתה אומר דברים ריקים מתוכן ולא מציג שום עיקרון אחד, או מצע רציני, אתה לא יכול לצפות שהכול ייבנה רק על הכריזמה שלך. אנשים מצביעים ללפיד כי הם רוצים להיות דומים לו. יש מעט שדומים לו באמת, אבל הוא מצליח לגרום לאנשים להרגיש ככה".

וגנץ לוקח מנדטים גם מלפיד עכשיו.
"זה לא נראה לך מגוחך שאנחנו לא יודעים עליו דבר? אני לא בעדו ולא נגדו, אין לי דעה, כי אני לא יודעת עליו כלום, מלבד חינו הפיזי. אני יכולה לגבש עליו דעה כמו שיש לי דעה על סלב. מי אתה? הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהתמיכה בו, זה שהלוק הצברי שלו הוא הלוק הנכון, וזה לא השתנה במשך 70 שנה. הייתי רוצה לקבל תעודת זהות פסיכולוגית, כמו בריאליטי, של האנשים האלו שרוצים להיות ראש ממשלה".

יש לנו תעודת זהות פסיכולוגית של נתניהו?
"ראיתי באיזשהו סרט שהיה בבית הוריו פסל עם האפוד של יוני נתניהו. זה משהו שאתה יכול ללמוד ממנו הרבה. יכול להיות שהמוות של יוני השאיר בו איזה רצון להוכיח את עצמו לנצח".

איך את מרגישה עם הקמפיין שמנהל ראש הממשלה נגד התקשורת? ועכשיו עם השלטים של 'הם לא יקבעו בשבילכם'.
"זה לא ייאמן בעיניי האופן שבו הוא מתמסכן, יחסית לעובדה שהאיש שולט במדינת ישראל כמעט יותר מבן גוריון. במקום להתעסק בחזון שלו, שאני בטוחה שיש לו, ההתבכיינות הבלתי פוסקת הזו זה דבר לא הגיוני, למרות שזה עובד לו. 'אוי, אני ילדת בית ספר מאוד לא מקובלת, ורק צריכים לאהוב אותי יותר'. די עם ההתמסכנות הזאת. האישיות שלו מאוד בעייתית אם זה הקו שהוא נוקט בו. זה נורא לדעתי. מה זה 'לא אתם תחליטו?' מתי האנשים האלו החליטו?".

יכול להיות שבשנים האחרונות הפכנו להיות יותר ויותר 'פוליטיקלי קורקט'? פחות אפשר לצחוק על דברים, או לומר את דעתך בלי לפחד מעליהום.
"בטח, אבל זה לא רע בעיניי. מי שמפחד מעליהום שינסח מחדש את מה שהוא רצה להגיד. וגם אם העליהום מוגזם כרגע, הוא יתאזן. זה לא מדאיג אותי. וזה משנה גם אותי; אם היום אסור להגיד בצחוק את המילה 'מפגר', מילה שאישית אני אוהבת להגיד, אז אני צריכה לפתוח את הראש, להבין את המשמעות של מה שאני אומרת, את ההשפעה הרעה של זה ולשנות. זה מס קטן מאוד לשלם".

העיסוק התמידי באקטואליה הפך אותך לאדם קשה יותר?
"אף פעם לא הייתי אדם עם אנרגיה קלה. לא היה צריך לשנות אותי כדי שאהיה אדם ביקורתי שלא יודע איך ליהנות. גל גדות יצאה עם חברות שלה לקריביים והן העלו מלא תמונות שלהן משם. אני לא מבינה איך הן מצליחות ליהנות כל-כך הרבה זמן. אם היו שמים אותי איתן בחוף הזה, חוץ מכל ההבדלים הברורים בינינו שקשורים בלוק, קילואים וכישורים בדברים שהן עושות - מה עושים בתוך הים? כיצד נהנים בנופש? אפשר, נגיד, ליהנות בזה שעה, אבל אין לי את היכולת ליהנות לטווחים ארוכים בסיטואציה כזאת של חבורת צוהלות".


גלית חוגי / צילום: רמי זרנגר
 גלית חוגי / צילום: רמי זרנגר

לפקפק לנצח

"אני לא מספיק רזה בשביל להיות דיכאונית. אני שמנמנה. רע לי חרא לי, אבל תיאבון יש לי. העולם חרא, הכול זבל, אבל מוטיבציה לעמוד בתור בדבוש - יש. אני אפילו לא שמנה, אני שמנמנה וזה חרא, כי אם את שמנה את שמנה, ואם את שמנמנה את סתם רזה בינונית. האני הפנימית שלי היא בכלל אחרת. היא רזה, אין לה את הציצים תימניאדה האלה, היא לא שחומה. בגוף שלי, בעצם, כלואה ילדה אוסטרית. אני טרנסג'נדרית עדתית. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה רוצה לפצות אותי על ההזנחה ולקחה אותי לאכול בחוץ, ואני תמיד רציתי לאכול קישקע בפיתה. הייתה בחיפה מסעדה שמכרה את זה. אבל לראות את מבטו של בעל המסעדה מסתכל עליי ולא מבין למה דוב ערבי קטן בא ודופק פיתה עם קישקע" (מתוך מופע הסטנד-אפ של חוגי).

חוגי גדלה בשכונת קריית אליעזר שבחיפה, הצעירה מבין שלוש בנות. היא למדה במגמת תאטרון בתיכון, ולאחר מכן סיימה לימודי קולנוע בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. את הסדרה 'האחיות המוצלחות שלי' כתבה עם נועה ארנברג, ובמשך כשנתיים, ניסו השתיים למכור אותה לאחד מגופי השידור.

"זה לקח לנו באמת המון זמן", היא אומרת. "זה פשוט היה טמטום של אנשים בתחילת דרכם. עד שיום אחד החלטנו שלא ייתכן שלא עונים לנו ושאף אחד לא חוזר אלינו, ולקחנו את גורלנו בידינו. בדקנו את מי אנחנו מכירות בתעשייה וגילינו בחור שלמד איתנו בסם שפיגל ושכבר מכר כמה דברים ל-yes. קיבלנו ממנו מייל של מישהי, ישבנו במשך שלושה ימים וניסחנו את המייל ואז שלחנו. היא חזרה אלינו וביקשה להיפגש".

מה עבר עלייך בתקופה הזו? שנתיים זה המון זמן.
"לא הרבה. הרקבתי על ספה, עישנתי סיגריות וראיתי טלוויזיה. לפעמים צריך תקופת המתנה עד שאת מבינה שיאללה, צריך להתחיל. בשנים האלו לא עבדנו רק על זה. זה קצת התעורר, קצת מת, היה זמן שלא קרה עם זה הרבה ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות כמו שלוש שנים כמורה לעריכה בבית ספר תיכון, על תוכנה שאני לא ממש יודעת לעבוד איתה. בתיכון שבכניסה למסדרון שלו היה שלט שהילדים כתבו: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. זה כנראה היה סימן. מאוד סבלתי שם. הייתה תלמידה אחת שמאוד התחברתי אליה, ולא ידעתי מי מאיתנו הייתה הבוגרת ביחסים. היא אמרה לי משפט שנכנס לסדרה - 'גלית, זה רק בית ספר תיכון'. זה מאוד עודד אותי בזמנו, הכניס לפרופורציה".

איך שורדים עבודה שסובלים בה כל-כך?
"לא כל-כך התאמתי למערכת הזאת, של לעבוד לפי נהלים. גם את הילדים לא הכי עניין ללמוד. היה לי קשה וסבלתי. הגעתי לבית הספר עם קפוצ'ון על הראש ונראיתי כמו התלמידה הכי מיואשת שם. הלכתי במסדרונות ואמרתי לעצמי 'את תראי, זה לא יהיה לחינם'. כדי לשרוד בעבודה שאת לא אוהבת, את מסתובבת בתחושה שאת ABOVE IT. קצת כמו שבסדרה נטלי אומרת לראש הממשלה שהיא יודעת שהיא יכולה להיות נשיאת המדינה. שאם היו מצניחים אותה לתפקיד הזה, היא הייתה יכולה לעשות את זה מעולה. יש גיל כזה שבו את אומרת לעצמך שזה לא הגיוני שאת פה על הספה הזאת, ואת יכולה יותר. ככה הרגשתי.
"זה גם כמו אורית בסדרה, שיש לה כוונות טובות, אבל אין לה סבלנות ליישם אותן. מלא פעמים אתה רוצה לעשות משהו עם ערך, אבל הוא כולל כל-כך הרבה התגמשות מצידך ומהאופי שלך. אתה צריך שתהיה לך המון סבלנות כדי לעשות משהו. הסבלנות שלי נגמרת מהר מהכוונות הטובות".

חתיכת יכולת, לשרוד שנים בעבודה שלא אוהבים. לא דור ה-Y קלאסי.
"בדור של ההורים שלנו, כשאנשים עבדו 30 שנה באותה עבודה, הערך של 'אני חייבת ליהנות כל הזמן', לא היה חשוב. זה קצת דבר חדש, של הדור שלנו. אנחנו הדור הראשון שלא מסכים לסבול, וחשוב לו ליהנות. אני קצת אומרת את זה בבוז, כי יש פעמים שצריך לעשות מה שצריך. איך שורדים ככה כמה שנים? צריך לשלם שכר דירה ואין לך אומץ להתקשר גם החודש לאבא שלך, כי עשית את זה בחודש שעבר. גם בואי נודה, זו קצת פריבילגיה לא לרצות לסבול בעבודה".

היה פחד כלכלי בתקופה הזאת?
"ברור. זה תקופות שאין לך בהן שקל ויש לאנשים חוצפה לומר שהם ישלמו לך בעוד חודשיים. אז לוקחים הרבה הלוואות, מהאפליקציה, כי לא נעים להתקשר לבנק. את יודעת שבאפליקציה את יכולה לקחת איזו הלוואה שאת רוצה, והסכום שלה הוא מה שאת מצליחה להזיז עם האצבע - יש פס כזה שאת צריכה להזיז, ואם יש לך אצבעות שמנמנות כמו שלי - יוצא שלקחת הלוואה של, נגיד, 700 שקל יותר ממה שתכננת, כי לא הצלחת לכוון בדיוק. אז את כבר זורמת עם זה. שכבתי במיטה עם חטיף ותוך כדי לקחתי הלוואות. אלו היו ההחלטות הכלכליות שלי. כשסיימתי את ההלוואות מהתקופה ההיא - זה היה ניצחון. קשה לכלכל את עצמך בתל-אביב באופן חצי הגיוני".

לא חשבת לעזוב את תל-אביב כדי לחסוך?
"לא חשבתי אף פעם לעזוב את תל-אביב - זה מזעזע שאומרים לאנשים לעשות את זה. אנשים עם ליבידו אמורים לחיות בעיר עם ליבידו. אז את חושבת לטווח קצר, על השבוע, שבועיים הבאים, עד שזה מצליח להסתדר".


אז שרדת את הבוקר, ובערב נרקבת על הספה וחיכית שמשהו יקרה.
"בתקופה הזו נפרד ממני בן זוג אחרי שהיינו יחד שנתיים. זו הייתה תקופה שהייתי בה הכי שק תפוחי אדמה, וזה הוביל אותי לחיפוש עצמי. רציתי לשמוע כל עצה אפשרית - הלכתי לסדנאות ולכל דבר, וזה שינה לי משהו בראש. וכשחיפשתי תשובות, התחלתי עם הסטנד-אפ. זה שם אותי במקום יותר אקטיבי, שבו אני מציבה את עצמי בפרונט ומשחררת דרך זה דברים שאני מתביישת בהם, וככה השתחרר בי עול גדול. זה שינה לי את התודעה במובן הזה של 'אפשר לעשות'".

עד כמה התשובות השליליות שקיבלת גרמו לך לפקפק בעצמך, ביצירה עצמה?
"מאוד, אבל הפקפוקים לעולם לא נגמרים. גם כשהסדרה עולה לאוויר ומקבלת ביקורת טובה, את אומרת 'אוקיי, אולי המבקר הזה אהב אותה אבל כל השאר לא'. צריך ללמוד לחיות לצד הפקפוק, ולהיות קצת טמבל שלא יהיה אכפת לך שלפעמים זה יוצא לא משהו. אתה חייב להאמין בעצמך, למרות שגם זה לא צריך להימשך עד אין סוף. עד איזה גיל אתה אמור להאמין בעצמך? מתי כבר יגיעו הקבלות? האמון הזה צריך לקבל מתישהו תמיכה מהמציאות".

גלית חוגי / צילום: אוהד רומנו
 גלית חוגי / צילום: אוהד רומנו

לפנצ'ר את הרומנטיקה

'האחיות המוצלחות שלי', עוסקת לא מעט בדור ה-Y. את מרגישה שאת קולו של הדור?
"וואו, לא! יש אנשים שבאמת חושבים על עצמם שהם 'קול של דור'? אני מאוד שמחה שאנשים מזדהים עם הסדרה. זה משמח ומרגש אותי, אבל אני לא קול של שום דבר. כשאת כותבת את לא חושבת על המסר. אם את חושבת את המסר הזה, הוא יוצא. את כותבת את הדבר הכי אמיתי בעינייך. גם לחשוף את מה שקורה לדמות ולפנצ'ר את הרומנטיקה של הדברים, אבל את לא כותבת 'מסרים'. אם יש אמת, המסר לא חשוב.
"שמחתי מאוד שהעונה הראשונה הסתיימה בנלי תגר מפליצה. היה חשוב לי שזה יהיה בטלוויזיה, כי את הנינוחות הזו שבה בנים יכולים להפליץ בטלוויזיה ושזה יהיה מצחיק, חינני או קומי - אין לבנות. אני רוצה לשחרר את כל הליידיז מהדמויות שאני רואה וכותבת. אלו מקומות שאם את מדברת על מסר, זה מסר שחשוב לי. שהדמות תהיה בהמה ולא תיענש על זה. ברוב הסדרות אם דמות נשית היא קומית/ בהמית או שניהם, היא תקבל על זה עונש. אני רוצה לתקן את זה. כשהדמויות שלי עושות מעשים רעים ולא תמיד נענשות, זה חופש שאני שמחה שיש אותו".

יש בסדרה הזו רגעים שהדמויות מפליאות בביטחון עצמי. הן עושות את מה שכל אחת מאיתנו הייתה מתה לעשות בחיים שלה. את מרגישה שזה עזר לך לבנות משהו כזה אצלך?
"זה הרבה פעמים 'שכל מדרגות'. הדברים שרצית להגיד, אבל חשבת עליהם רק במדרגות. גם לנטלי יש נאום על מוסר תשלומים שכתבנו הרבה זמן, כי היה חשוב לנו שהוא לא יהיה נקי ומדוקדק. שתהיה לו אווירה כזו, כמו שיש לנאומים המסורבלים ברגע הנכון אצלך. אם את עושה סדרה שהעונות שלה זכו להצלחה, זה מסדר לך הרבה דברים בחיים. את מרגישה שהצלחת, וזה עושה אותך אדם עם יותר ביטחון עצמי. ההצלחה של הסדרה היא מה שעשה אותי אדם עם יותר ביטחון".

יש משהו תרפויטי בכתיבה שלך?
"כשאני כותבת פאנצ'ים לגב האומה, פחות. אבל כשכותבים סדרה, את משחזרת דברים שקרו לך ועכשיו הם קורים לדמויות, אז יש בזה גם משהו תרפויטי. תמיד היה לי יומן, וגם בזה יש משהו תרפויטי, כי זה מאפשר הזרה. זה מרחיק ממך את מה שקרה לך. יש משהו תרפויטי בלעמוד על במה ולדבר. אם הייתה שיטת טיפול שבה אנשים סתם עולים על במה והקהל מוחא להם כפיים, גם בלי שהם מדברים, זה היה חוסך שנים של טיפול פסיכולוגי. אם יצא גרוע ואנשים צחקו, את מלכת הכיתה. בטח אם הם צחקו ממשהו חלש בעצמך".

בכתיבה את יכולה לסגור חשבונות - לקחת דמות מחייך שיש לך חשבון איתה ולנקום בה.
"נקמה זו אמנות ואמנות זו נקמה. ברור שאתה סוגר חשבונות. אבל לא בזה ששחזרת את הדמות וקורה לה משהו רע. אתה יכול לכתוב דמות שלא העריכה אותך, והיום אתה צוחק על זה. באמנות אתה עושה דווקא. זה כוח מדהים לנקום, בלב שלך. אני לא מאמינה בללבן את העניינים. אני סוגרת חשבונות אצלי בלב. באמנות, בדברים שאתה מייצר, אתה הולך עם אמת פנימית והיא קשורה בנקמה, זה כאילו 'על הזין שלי מה שאתם חושבים, זה מה שאני בוחרת להגיד'. גם בלידה, בצירי לחץ כשהתינוק לא יצא, המיילדת אמרה לי ללחוץ וללחוץ ובסוף חשבתי על כל האנשים שאני רוצה לערוף להם את הראש, וכך הוא יצא".

מי מהדמויות בסדרה היא השיקוף שלך?
"יש ממני בכולן. זה לא רק האחיות, זה גל תורן או תיקי דיין. כשאת כותבת את לא עוסקת בפסיכואנליזה. יש דמות והיא חייבת לעבור תהליך. זאת מלאכה. ויש דברים שהיא עוברת וקרו גם לי. כמו הקטע שנלי תגר עושה עבודה כלשהי ולא משלמים לה. גם לי יצא לצעוק צעקות ולנאום נאומים איומים, למשל, על מנהלת הכספים בצוותא, כי לא שילמו לי בזמן. צעקתי עליה שאני שמחה שלקחו להם את המדינה, כי צוותא קשורה לתנועה הקיבוצית, שטוב שהקיבוצים קרסו, שאני מחכה שיסגרו את צוותא ולא תהיה לי טיפת נוסטלגיה אליהם".

ליאור שליין / צילום: שלומי יוסף
 ליאור שליין / צילום: שלומי יוסף

איך אצליח לכתוב בדיחה

לפני כשלוש שנים קיבלה חוגי טלפון דווקא מהמעוז השמאלני-אשכנזי-יפה הנפש, תוכנית הטלוויזיה 'גב האומה'. היא קיבלה הצעה להצטרף לצוות הכותבים, ובהמשך גם הפכה לפאנליסטית. "כשהגעתי למערכת הייתי קצת בשוק מאיך שזה עובד, וחשבתי לעצמי 'איך אצליח לכתוב בדיחה אחת אפילו?'", היא מודה.

אז איך זה עובד?
"יש ישיבת מערכת, ושליין אומר מה יהיו הפאנלים השבוע, ואז מצוותים שני כותבים לכל טאלנט. נפגשים איתו וכותבים ביחד. מדברים, מנסים להבין, צוחקים הרבה. כל תוכנית כותבים כיומיים וחצי".

נדרש ממך להיות חיה פוליטית?
"כל מי שחי פה הוא חיה פוליטית בעל כורחו. אבל גם יש מחלקת תחקירים. וככל שאת כותבת ביותר תוכניות, את משתפשפת. אני מרגישה שהחלוקה לשמאל וימין מאוד מתערפלת היום. אנשים מצביעים לאנשים שדומים להם פיזית. הבעיה היא שיותר מדי אנשים חושבים שהם דומים לביבי, למרות שהם לא".

יש תלונות על כך שכביכול מוכתב לכם קו בתוכנית.
"ממש לא. הקו הפוליטי של התוכנית הוא להכות בחזקים, החזקים הם מי שנמצאים בשלטון. זה לא עניין שמאלני בעיניי, ומעולם לא הרגשתי שצונזרה בדיחה או משהו כזה שלא התיישב עם קו פוליטי. אין אצלנו, למשל, בדיחות בעד סוציאליזם".

איך הרגשת כשהשתתפת לראשונה בשידור? יש שם סוללה של תותחים כבדים.
"הדחקה, הדחקה, הדחקה. בפעם הראשונה שהשתתפתי בתוכנית, שליין פנה אליי, הרמתי את הראש מהדף ואמרתי: שלום! וראיתי את כל המבטים מסביב ננעצים בי, של הקהל, של הפאנל ופשוט הקראתי את מה שהיה צריך, אבל זה היה רגע של חרדה מזוקקת. אני אפילו לא זוכרת מה היה הפאנץ' שלי. פשוט אמרתי לעצמי בראש: 'יאללה בואי נרוץ אל תוך הכביש הסואן הזה'".

את מרגישה שם שווה בין שווים?
"הרזומה של האנשים שאני יושבת לידם הוא מכובד יותר משלי ונראה לי שזה ברור, אבל אני מרגישה נוח לשבת שם. אני לא באותו מקום, אבל גם לי יש מקום. זה קשור גם ליחסים עם שליין, שנוח לי איתו. הוא מקצוען, גם משקיע המון וגם דורש המון. הוא התוכנית הזאת. בימים שעובדים על התוכנית הוא נמצא במערכת כל הזמן ומוודא שהרמה של הבדיחות תהיה מעולה. השאיפה למצוינות משליכה על כולם. צוחקים הרבה במשרד, אבל יש גם רגעים אחרים: בתשע בערב, כשאת מנסה לפצח משהו וזה לא מספיק טוב, אז האווירה קשה. זו עבודה עם לחץ, בטח כשמדובר בתוכנית טלוויזיה על אקטואליה".

בתחקיר שפורסם לפני כשנה וחצי על היחס לעובדים מצד ליאור שליין, עלתה טענה על אגרסיביות כלפי העובדים. חווית את זה?
"לא חוויתי את זה".

משהו השתנה בך בעקבות המעבר לפרונט?
"כן. מדי פעם אני עושה פן בתוכנית (גב האומה), דבר שלא עשיתי לפני זה, וגיליתי על פן שזה גם תהליך פנימי; אני מבינה שזה נשמע מטופש, אבל פן גם עושה לך פן פנימי. התיאוריה שלי בנושא רק בתחילתה, עם כל פן אני מבינה אותה עוד טיפה, אבל זה בהחלט שינוי בשבילי".

גלית חוגי / צילום: אלון שפרנסקי
 גלית חוגי / צילום: אלון שפרנסקי

עול גדול מדי

את אדם מצחיק גם בחייך?
"לא. כתסריטאית, יש בך משהו שמאוד ער להתנהגויות וסאבטקסט. אני יותר שמה לב לניואנסים, ולכן יש בי משהו שיותר עסוק באופל. אני מבחינה יותר בסיטואציות ציניות, מקאבריות. אני יכולה להיות מצחיקה, אבל יש אנשים שעובדים בזה, בלהיות מצחיקים כל היום, אני לא כזו. הרבה תסריטאים קומיים הם לאו דווקא אנשים מאוד מצחיקים. בתסריטאים יש משהו שמתבונן מבחוץ, ואז קשה לך להיות הבן אדם הזה שמרים את המסיבה בבדיחות".

מתי זיהית אצלך את הכישרון להצחיק?
"אני הולכת להרוס את הרומנטיקה: אין לי את היכולת להצחיק, יש לי את הרצון והנחישות לעשות את זה. אני רוצה לייצר דברים מצחיקים, אז אני עוסקת בזה. תמיד התעסקתי בהומור, אבל מאז שהתחלתי לעשות סטנד-אפ לפני שבע שנים, הבנתי שהדברים שאני מתביישת בהם יכולים להיות כוח. כמו לדבר על מחזור, או דברים שאת מרגישה בהם בהמה.
"את הסדרה 'האחיות' התחלנו לכתוב לפני הסטנד-אפ, אבל הרצון להביע דברים דרך הומור הוא משהו שתמיד היה אצלי".

כדי להיות סטנד-אפיסטית, את צריכה להיות פרובוקטיבית?
"זה לא עניין של גסות או פרובוקטיביות. יש כאלה שמספרים פאנצ'ים ויש כאלה שכמו נושאים דרשה. היום יותר מתמיד יש את ז'אנר הדרשה, שגם קשור למה שקורה בעולם. כי העולם משתנה באופן קיצוני לכיוון האינדיבידואל, עידן שבו אני אסדר את ה-Setting של הדברים איך שנוח לי. האני חשוב יותר מהכלל. זה אותו מניע שמביא אנשים לרשתות החברתיות; הם רוצים לספר את הסיפור שלהם. שני הוריי היו עובדי מדינה והם היו מדברים על העבודות שלהם כמו משפחה: 'אצלנו במשפחת בזק'. והיום, הדבר הזה לא קיים, אתה יודע שבזק זה לא באמת המשפחה. זה שינוי חיובי, כי כשאת חברה באגד כולם חייבים להיות כמו החבר האידיאלי באגד".

את מצליחה להתפרנס מתסריטאות?
"כן, השאלה היא כמה את משקיעה בעבודה. זה לא משהו רומנטי. אני נפגשת עם השותפה שלי נועה ארנברג, כל בוקר בתשע. אנחנו עובדות וממש לא מחכות לשום מוזה. יש רגעים רומנטיים שמאוד צוחקים, אבל כל הקונספט הרומנטי הזה עושה עצבים כי אני כותבת מוצר, לא את היומן שלי. זה לא חיבוטי הנפש שלי, אני קמה בבוקר ועובדת".

מה שיטת הכתיבה שלך?
"אין שיטה סדורה לאיך לכתוב. אנחנו ממציאות את השיטה שלנו. מה שחשוב זה הקביעות והרצינות שבה את עושה את זה, וזה שצריך בסוף להוציא מוצר. כותבות שלד, אחר-כך נצחיק אותו".

את בת 39, ורק לפני כשנה הפכת לאמא.
"הרבה זמן לא ידעתי אם אני רוצה ילדים. חיפשתי תשובה לשאלה למה עושים ילדים, וכששאלתי קיבלתי תשובות לא מספקות. אני מרגישה שזה לא פייר שהאושר שלי יהיה תלוי בתינוק, זה עול גדול מדי להטיל על כתפיו. לקח לי זמן להחליט עם עצמי שאני רוצה, וגם זה שכולם עושים את זה, עשה לי עצבים. היו לי אחלה חיים לפני שהוא נולד, נסענו מלא, היה לנו כסף לעשות דברים. עכשיו גם טוב, אבל אחרת.

"אם הייתי עושה ילדים בגיל 20, הייתי חיה בתחושת החמצה מטורפת. הייתי צריכה את השנים האלה על הספה, לחשוב מחשבות. עצתי לכולן היא לעשות ילדים כמה שיותר מאוחר. נראה לי שאתה מחמיץ משהו שאין לו תחליף. זו טעות לעשות ילדים בגיל שאתה לא מבין כלום ואתה כבר סוגר כל-כך הרבה דלתות. היום אני פחות בריב עם העולם, פחות רצה לרצות את העולם. כבר עשיתי, בדקתי, אין תחושה שהמסיבה קורית במקום אחר".

אפרופו מסיבות, שמתי לב שאת כותבת פחות ופחות בפייסבוק.
"כן. לפני הכול, אני שמחה להאשים בעניין הזה את התינוק שלי, מורי. אבל זה לא רק הוא. אני מרגישה שהפייסבוק נורא השתנה. פעם זו הייתה פלטפורמה לסטטוסים מיידיים, את סתם כותבת מה שעולה על רוחך. עכשיו, ועם הזמן, זו הפכה להיות פלטפורמה הרבה יותר מעונבת, חגיגית, עם פוסטים שעוברים דראפטים".

למה את לא ממש בטוויטר? את יכולה להיות ממש צייצנית מצטיינת.
"באמת? זה נורא מחמיא לי שאת אומרת. אני מרגישה שלא הצטרפתי לטוויטר בזמן ואני עדיין מנסה להבין את הקוד החברתי של הרשת הזאת, הכול שם יותר קמצני מהפייסבוק. אני עדיין פרח קיר, מחכה שמישהו יזמין אותי לסלואו לפני שאני מתפרעת באופן מביך על הרחבה". חיים של אחרים - האם אנחנו משווים את עצמנו יותר מאי-פעם". 

חיים של אחרים - האם אנחנו משווים יותר מאי-פעם

"בפעמים שהרגשתי קנאה, מישהו אמר לי משפט יפה: 'אם אני בתחרות אז אני בתחרות עם כולם, אני גם בתחרות עם סקורסזה, לא רק עם מי שלידי, ואם אני בתחרות עם כולם, אז מראש הפסדתי'.

"אני לא מתעסקת בלקנא, קנאה זה רעל גדול ואין דרך לצאת מזה. צריך להפוך בראש את המקומות שמקנאים בהם למשפט: אני רוצה גם. אני רוצה גם כזה. אז אין לי באמת מישהו שאני מקנאה בו. יש אנשים שאני מעריצה, אבל לא מקנאה. הפתרון הוא להמשיך לעבוד, גם אם אתה מרגיש שאתה לא מספיק טוב. כמו בכל עבודה, אם יש לך רעיון, אתה צריך לעבוד בו, לא רק לרצות אותו.

"אנחנו באמת חיים בתקופה שחיים של אחרים, לכאורה, נורא פרושים לפנינו, וכאילו יותר קל להשוות את עצמך, אבל זה גם פותח מקומות שאנשים מודים בקושי שלהם ובזה שהחיים לא ורודים, והרבה פעמים עלובים. באופן כללי, אני חושבת שהרשתות החברתיות רק הורידו את מידת הלשאוף לחיות איזה חיים בלתי אפשריים. פעם היית רואה סלבס רק על שטיחים אדומים, היום את רואה אותם גם סתם בחיי היומיום. נניח, דברים שגל גדות מעלה לפעמים, או שלחלופין יש הרבה אנשים שהם לא 'סלבס קלאסיים', שאת מקבלת הצצה לחיים שלהם. זה פותח עוד אופציות".

ולגבי הפיזיות? שחררת כבר את המטענים?
"אני מרגישה שינוי ביחס לעצמי בעניין הזה. למרות שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות עד שאני אפסיק לבדוק איפה אני לעומת מי שהיא כאילו ה'בסדר'. זו תחושה קשה, אבל לא רק, יש בזה גם צדדים טובים. יש יותר חופש בלא להיות בסדר, לא צריך לתחזק שום דבר, אין לי שום הפרעת אכילה לתחזק".

קול של דור

רותה קופפר

כשסדרת הטלוויזיה 'האחיות המוצלחות שלי' עלתה לשידור לפני כשלוש שנים, הזמינו את גלית חוגי, שיצרה את הסדרה יחד עם נועה ארנברג, לפורומים שונים כדי לדבר על דור ה-Y, ולהסביר מהם המאפיינים של אותו דור. כי היא, בדומה לעוד יוצרת טלוויזיה שכתבה סדרה על גיבורות בגיל הזה, היא 'הקול של דורה. או לפחות איזשהו קול של איזשהו דור', כפי שניסחה זאת האנה הורבאת, שאותה כתבה, יצרה וגילמה לנה דנהאם ב'בנות'.
'האחיות המוצלחות שלי', שחזרה לעונה שלישית, היא קומדיה שמגדירה דור מסוים דרך פריזמה של אישה, של כמה נשים למעשה, וזה חלק מייחודה. היא לא מציגה נרטיב אלטרנטיבי לזה הגברי, היא עצמה הנרטיב. ואף שזה נוגד לגמרי את העקרונות של דור ה-Y, שהוא מרובה נרטיבים כשם שיש אנשים וחותר לאישי יותר מכל דור אחר, עדיין מרענן לשמוע סיפור של דור כלשהו וקול כלשהו שהוא סופרן.

עוד סיבה לחדר משלה

מדובר בסדרה קטנה על האחיות למשפחת קטן, שהוריהן נסעו לטיול סביב העולם והותירו אותן להסתדר לבד - רמיזה למה שבני דור ה-Y חשים על הדור שלפניהם.
האחיות הן אורית (דנה אברהם סמו), הבכורה, שבתחילת הדרך הייתה מורה; מור (טס השילוני), הקטנה, המשרתת כפקידה בצבא ומשתחררת בעונה השלישית, ונטלי (נלי תגר), שהיא התגלמות דור ה-Y, המתקשה להתמודד עם מסגרות וביורוקרטיה. היא זו המטיחה בפקידה בבנק המסרבת לתת לה הלוואה על סמך היעדר עדות להכנסה עתידית וכן חשבון ריק, את המילים "אז את לא מאשרת לי את ההלוואה? סבבה, זכרי", ובעונה הזאת, לאחר שהיא מסרבת לדרישה של הבוסית שלה, וזו אומרת לה שהיא "בדיחה של הדור" שלה, היא משיבה בפשטות "גם את".
האחיות הן ייצוגים של בני הדור הזה, והן גם מייצגות מערכות כושלות של המדינה - מערכת החינוך, הצבא, הביורוקרטיה. יהיה זה אולי מוגזם, אפילו קצת נפוח, להזכיר אותן בנשימה אחת עם הסרט 'אנה והזאבים' מ-1973, אלגוריה על ספרד תחת משטר פרנקו, שבו שלושה אחים מייצגים את המערכות המושחתות שמכרסמות באומה, עד שנזכרים כי חוגי וארנברג הן בוגרות בית הספר לקולנוע סם שפיגל, והרקע הקולנועי שלהן רחב. גם ההומור של חוגי, שכותבת ל'גב האומה' ולאחרונה גם מופיעה בה יותר ויותר כחברת פאנל הוא פוליטי, חברתי ותרבותי.
חשוב מזה, היא מצחיקה. בסבך ההסברים כאן אסור לשכוח את זה. הסופר א"ב וייט, מחבר 'חוות הקסמים', אמר פעם "להסביר בדיחה זה כמו לנתח צפרדע, מבינים עליה יותר, אך על הדרך היא מתה". חוגי אמנם מכניסה את תפיסת העולם שלה, אבל מעל לכל היא והסדרה פשוט משעשעות. הסדרה כתובה בשפה מאוד טבעית ומוכרת, מאוד ישראלית (לא ניכר שהיא נכתבה במחשבה של מכירת פורמט לחו"ל), ויש בה גם אופטימיות. ההומור שלה הוא בסגנון מי שמבין מבין, נטול משפטי מחץ, אוף-ביט, סינקופה. והכי חשוב, לא משאירים צפרדעים ללא רוח חיים מאחור.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988