גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

המפלגה הדמוקרטית משנה את פניה, ויהודי ארה"ב כבר חוששים מתסריט בלהות

דונלד טראמפ שינה את המפה הפוליטית בארה"ב לבלי השב ● אחרי שמפלגתו ביטלה את עצמה בפניו, גם על המפלגה הדמוקרטית משתלטים הקצוות הרדיקליים - מאלכסנדריה אוקאסיו-קורטס סוחפת ההמונים, ועד לאילהאן עומר ולשונה האנטישמית ● יהודי ארה"ב כבר חוששים מתסריט בלהות, וגם על ישראל לעקוב בדאגה ● ניתוח G

חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס / צילום: REUTERS Carlos-Barria
חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס / צילום: REUTERS Carlos-Barria

אין זה מוקדם מדי לתהות על הסיבות, או על התוצאות, של התמורה ההיסטורית המתחוללת בימים האלה במערכת המפלגתית של ארה"ב. אומנם ישראלים, בהכרח, עסוקים במפלגותיהם שלהם; אבל השינויים באמריקה ראויים לתשומת לב כלשהי גם במערכת הבחירות בישראל. עניינה של התמורה ההיסטורית הוא השינוי באופיין של שתי המפלגות הגדולות בארה"ב.

יום אחר יום אנחנו נוכחים, שדונלד טראמפ שינה את המפה לבלי השב. המפלגה הרפובליקאית שלפניו חדלה בעצם להתקיים. היא ויתרה על האתוס השמרני, שהנחה אותה זה 50 שנה. היא אינה עוד מפלגת הסחר החופשי, "הממשלה הקטנה", המעורבות הבינלאומית; הליברלית יחסית בענייני הגירה, מפני שמהגרים טובים לכלכלה. עוצרת נשימה היא המידה שבה המפלגה הזו צנחה אל חיקו של טראמפ. קולות הביקורת הנשמעים בה מפעם לפעם הם חנוקים ומאופקים. מה הפלא, בהתחשב בזה שכמעט כל מי שהרימו את קולם נמצאו מאבדים את מושביהם (בסנאט ובבית הנבחרים). הקבלן ובעל הקאזינוס, שתמול-שלשום נהג לתרום כספים למועמדים דמוקרטיים, הוא עכשיו הבעלים של המותג הרפובליקאי.

בלשונו של פרנק לאנץ, סוקר דעת קהל רפובליקאי בולט: "אם אתה רפובליקאי כיום, אתה בהכרח תומך איתן של דונלד טראמפ. יש לו יותר תמיכה בתוך המפלגה ממה שהייתה לנשיא כלשהו בתולדות הסקרים".

השינוי אינו מוגבל לרפובליקאים. אפשר לטעון שהוא גדול עוד יותר אצל הדמוקרטים, מפני שאין הוא התוצאה הזמנית של דומיננטיות אישית. התמורה אצל הדמוקרטים עולה מן השורות, מן הרמות הנמוכות ביותר של ההשתתפות הפוליטית. הטראומה של ניצחון טראמפ בבחירות שבהן הוא הפסיד (בהפרש של 3 מיליון קולות) הפיחה רוח רדיקלית במפלגה הדמוקרטית. הם גילו את כיכר העיר ואת המקבילה הפוליטית של מלחמת חפירות. הם גייסו מועמדים ובוחרים, מרחוב לרחוב, משכונה לשכונה, ממחוז בחירה אחד למשנהו.

בעולם הצבעים הפוליטיים של אמריקה, הדמוקרטים ידועים כ"כחולים", הרפובליקאים ידועים למרבה הגיחוך כ"אדומים". כאשר התחילו להישמע התחזיות ל"גל כחול" בבחירות של אמצע-הקדנציה לקונגרס, הנשיא טראמפ השיב מלחמה. "לא יהיה שום גל כחול - יהיה גל אדום", הוא הכריז, ושגה בזה את אחת השגיאות האיומות ביותר של הפוליטיקה, הגבהת הציפיות לניצחון כאשר כל הסימנים מעידים על תבוסה ממשמשת ובאה.

התבוסה לא הייתה רק מספרית (הדמוקרטים הפכו את היוצרות: מ-194 מושבים בבחירות הקודמות הם עלו ל-235; הרפובליקאים ירדו מ-241 ל-199). תוכן ניצחונם היה דרמטי במיוחד: 89 נשים חובשות עכשיו יותר משליש מושביהם, השיעור הגדול ביותר מאז ומעולם. בין הנשים נמצאות שתי המוסלמיות הראשונות מאז ומעולם. 96 מן הצירים הדמוקרטיים, או 40%, מסווגים את עצמם כ"פרוגרסיבים", זאת אומרת, חברי האגף הרדיקלי ושוחר השינויים של המפלגה. ב-2010, השנה האחרונה שבה היה רוב דמוקרטי בבית הנבחרים, היחס בין הפרוגרסיביים לשמרנים במפלגה היה 1.5 לאחד; ב-2019, היחס הוא 4 לאחד.

לובשת צורה ופושטת צורה

המפלגה הדמוקרטית ידעה תנודות גדולות במרוצת השנים. היא הייתה פעם מפלגה של חסידי עבדים (לפני מלחמת האזרחים), ואחר כך, במשך מאה שנה, היא הייתה ביתם הטבעי של חסידי ההפרדה הגזעית במדינות הדרום, לפני שהפכה ללוחמת הנועזת ביותר לטובת זכויות האזרח. לפני 120 שנה היא הייתה מפלגה פופוליסטית אגררית, לפני שנעשתה מפלגתן של הערים הגדולות. כוחה היה במערב התיכון ובדרום, לפני שעברה אל צפון החוף המזרחי ואל החוף המערבי. היא הייתה מפלגת הניצים ומנהלי המלחמה הקרה (נגד הקומוניזם הסובייטי) לפני שנעשתה מפלגת היונים והפציפיסטים.

זה עניינן של מפלגות אמריקאיות: הן משתנות, בהדרגה או פתאום, באופן מתוכנן או אופורטוניסטי, בהיגיון או בלעדיו. אבל אין זה מן הנמנע שמעולם לא חזינו במנוסה מבוהלת כזאת מן המרכז בשתי המפלגות; מוויתור כל-כך גדול ממדים על האימפולסים של מתינות ושל פרגמטיות, שנהגו להנחות את התרבות הפוליטית. גם כאשר אמריקה הייתה מפולגת, היא קיימה על כנו את הפוטנציאל של הסכמה רחבה.

מה זו הסכמה רחבה, או קונצנזוס? במידה של פישוט, זו הנכונות להתפשר. היינו, ההבנה שלא כל החלטה, ובמיוחד לא כל חקיקה, חייבת להיות מכוסה בטביעות אצבעות מפלגתיות. אין צורך לומר, שלא על כל עניין אפשר להתפשר, ופשרה היא נוסחת פעולה, לא יעד. אבל מערכת פוליטית הנעדרת יכולת או חשק להתפשר מניבה שיתוק. ומאחר שארה"ב נוטה לפצל את ממשלתה - הבית הלבן בידי מפלגה אחת, הקונגרס או לפחות חלקו בידי מפלגה שנייה - שיתוק בוושינגטון הוא חלק של הנוף הפוליטי.

השנתיים האחרונות היו יוצאות דופן, במובן הזה שגם הבית הלבן, גם שני בתי הקונגרס, היו בידי הרפובליקאים. אבל הבוחר החליט בחוכמתו לחזור ולשתק. זה מה שהבוחרים נוטים לעשות בבחירות של אמצע קדנציה, כאשר הדייר בבית הלבן נמאס עליהם, קצת או הרבה.

הדמוקרטים החזיקו בשתי הרשויות, המבצעת והמחוקקת, רק בשמונה מתוך 50 השנה האחרונות. הפעם האחרונה הייתה ב-2010. הם ניצלו את הרוב המסיבי שלהם בקונגרס כדי לחוקק חקיקה שנויה מאוד במחלוקת על הרחבת המעגל של ביטוח הבריאות. תגובת נגד איומה באה בבחירות של 2010: הדמוקרטים נחלו את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיהם, ואיבדו רוב של 63 מושבים בן לילה.

הצונאמי הרפובליקאי הביא לוושינגטון דור חדש של פוליטיקאים רדיקליים, יצירי כפיה של תנועת מחאה אפקטיבית שנטלה את השם רב המשמעות "מסיבת התה" (על שם אקט המרד הסמלי של משלמי מסים אמריקאיים נגד אדוניהם הבריטיים בנמל בוסטון, ב-1775). הימין הרדיקלי לא העמיד אפילו פנים שהוא מעוניין בשיתוף פעולה כלשהו עם ברק אובמה. היעד הגלוי היה להרוס את האפקטיביות של נשיאותו, כדי להביסו בבחירות של 2012. אבל הרדיקליות הפחידה את האמריקאים, ופעלה לטובתו. הוא חזר ונבחר, אם גם לא בהפרש גדול.

הרדיקליזציה של המפלגה הרפובליקאית חיכתה לטראמפ. קשה להגיד שהיא אפשרה אותו, אבל היא בוודאי בישרה אותו, לפחות במובן הזה שהיא רמזה על הפוטנציאל האלקטורלי הנובע מן האקט של שבירת הכלים.

עליית הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית אינה שוות ערך של עליית מסיבת התה, אבל יש לה כמה תכונות משותפות. היא מעתיקה את כובד המשקל של המפלגה אל תחום שנחשב עד כה קרוב מדי אל השוליים. היא קוראת תיגר על המשוואות האלקטורליות הישנות, שחייבו בניית קואליציות ופזילה אל המרכז. עצתו המפורסמת של ריצ’רד ניקסון הייתה לפזול ימינה בבחירות המקדימות, ולחזור אל המרכז בבחירות הכלליות, מפני שרק במרכז נמצאים הקולות המעניקים ניצחון. כיוון דומה אימצו גם הדמוקרטים, בהחלפת ימין בשמאל. זה עבד לא רע, אם כי לא תמיד, כפי שלמדה על בשרה הילרי קלינטון.

הרדיקלים של הימין ושל השמאל מתייחסים בבוז אל החוכמה המוסכמת הזו. היא מייצגת בעיניהם את עקרותה של הפוליטיקה; היא-היא הסיבה לתחושת הניכור, המשאירה את חצי האמריקאים בבית בבוא יום הבחירות (רק 50.3% מן המצביעים הרשומים הצביעו בבחירות האחרונות של אמצע הקדנציה - וזה היה הרבה יותר מבחירות קודמות).

הרדיקלים הדמוקרטיים מאמינים שהדרך לניצחון אינה עוברת בפשרות, אלא אדרבא, היא מצריכה סירוב להתפשר. בעיניהם, הנוסחה הקודמת עבשה, מפני שהיא מגבילה את המפלגה לקהל בוחרים קבוע, שהתפלגות דעותיו אינה מייצגת נאמנה את האוכלוסייה הכללית. בשורה של העזה ושל תיקונים מפליגים, לעומת זאת, תרחיב את קהל הבוחרים, ותפטור את המפלגה מן הצורך לחפש את המרכז. היא תוכל להכריז על "מערך חדש", או New Deal, בנוסח הקלאסי של פרנקלין רוזוולט לפני 85 שנה.

זזים שמאלה, שמאלה מאוד

הגישה הזו מועמדת עכשיו במבחן היסטורי. אף כי הבחירות לנשיאות יתקיימו רק בעוד 20 חודש, תריסר טוענים דמוקרטיים כבר מצטופפים בעמדות פתיחה מוקדמות מאוד. מבעלי הסיכויים שבהם, רק אחת, לפחות לפי שעה, מאמצת עמדות שאפשר לתאר כ"מרכזיות". ייתכן שבימים הקרובים המספר הזה יגדל במקצת, אבל רק במקצת. כל השאר מתחרים על גוונים של פרוגרסיביות. הרדיקלי מכולם הוא ברני סאנדרס, הסנאטור בן ה-77 ממדינת ורמונט, היחיד בוושינגטון הנושא בגאווה את התווית "סוציאליסט".

אבל המאבק על נשמתה של המפלגה הדמוקרטית אינו מתנהל רק בשדה הנשיאותי. למען האמת, ייתכן מאוד שהימים האלה ייבחנו יום אחד לא על יסוד הניסיון הדמוקרטי להוציא את טראמפ מן הבית הלבן, אלא על יסוד המהלכים הראשונים שעושה הדור הפוליטי הצעיר כדי להשתלט על המפלגה הדמוקרטית, ולהזיז אותה הרבה יותר שמאלה ממה שמישהו חשב אי פעם לאפשרי בתרבות הפוליטית האמריקאית.

במובן מסוים, אפשר להגיד שזו מתנת טראמפ. זו לא היה מתאפשר אלמלא המפלגה הרפובליקאית והימין הדתי היו עושים את עסקת פאוסטוס שלהם עם טראמפ, ומניחים לו להשתלט על המפלגה בהבטחה שהוא יקדם לפחות חלק מהעדפותיהם (מינוי שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, למשל).

ננסי פלוסי  ודונלד טראמפ/ צילום: Doug-MillsPool-via-REUTERS

אילו הילרי קלינטון הייתה מממשת את הפוטנציאל האלקטורלי שלה ב-2016, והייתה יושבת כיום בבית הלבן, המפלגה הדמוקרטית הייתה מוסיפה להיות קרובה אל המרכז.

אפשר שיום לא רחוק אחד, הימין האמריקאי יתחרט על הקלות שבה נכנע לטראמפ, אבל אז יהיה קצת מאוחר מדי. בניגוד לדמוגרפיה הישראלית, המסמנת נטייה נמשכת ימינה, הדמוגרפיה האמריקאית מסמנת נטייה גוברת שמאלה. מעטים יטענו כיום ברצינות מה שטענו רק לפני 15 שנה, ש"ארה"ב היא ארץ העומדת ימינה מן המרכז".

נושאי דגל חדשים הגיעו אל בית הנבחרים בבחירות של אמצע הקדנציה. 16 מן הצירים הם עכשיו בני 37 ומטה. אחת, המפורסמת מכולם, אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, בת 29, היא הצעירה ביותר שנבחרה לקונגרס מאז ומעולם. 37 הם בני 45 ומטה. לא כולם מסווגים כרדיקלים או פרוגרסיבים, אבל משקלם של אלה האחרונים כבד במיוחד בין בני הדור הצעיר. אוקאסיו-קורטס, הידועה בראשי התיבות של שמה AOC (זה גם ההאשטאג שלה, לכל המצייצים), נוהגת זה חודשים אחדים, עוד לפני בחירתה, כמפקדת של צבא גרילה. אפשר להגיד עליה שהיא מיצג פוליטי העומד בפני עצמו, לא פעם בלי שים לב לסביבתה המיידית ההכרחית. היא מואשמת שאינה מסוגלת להיות חלק מצוות.

עצום הוא קהל מעריציה. זה, אגב, המונח הראוי, מפני שחלק ניכר מאלה הנוהים אחריה עושים כן באופן המזכיר צופים בקונצרט רוק, והלשון שהם נוקטים כדי לתאר את מעלותיה זרועה ב"אהבה". יש לה 3 מיליון וחצי עוקבים בטוויטר. לשם השוואה, האישה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית, יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי, נהנית מתשומת לבם של 2.34 מיליון, אף כי היא נמצאת עלי טוויטר מאז 2008.

AOC נבחרה במחוז דמוקרטי בטוח, ברובע ברונקס של ניו יורק. בדרך אל ניצחונה היא הביסה במקדימות ציר קונגרס ותיק מן הממסד המפלגתי. מאותו היום ואילך היא קיבלה עליה את המשימה של שמיטת הקרקע מתחת לרגלי הממסד. היא הציעה את עזרתה לשורה של לוחמי גרילה פוליטיים, המנסים להדיח את אנשי המרכז. הצלחתה הייתה חלקית מאוד בנובמבר שעבר, אבל מאז, כוחה עומד בסימן עלייה, וגוברת והולכת נכונותה לשבור את הכלים.

יש בהתרסה הזו לא מעט מן הנרקיסיזם, שמבקריה אינם חדלים לטפול עליה. היא נבחרה לעשות עבודת נמלים בבית מחוקקים, לא להיות נואמת כיכרות. לפי שעה, הזרקורים מעניינים אותה הרבה יותר.

את מי בכלל מעניינות הבחירות?

קשה לדעת את דרגת השפעתה המעשית מחוץ לריכוזי אוכלוסייה דמוקרטיים כבדים. האם התערבותה האלקטורלית הייתה יכולה לעזור לחלץ מושבים בקונגרס מידי רפובליקאים? זה מוטל בספק. המושבים החיוניים שעברו מן הטור הרפובליקאי לטור הדמוקרטי חולצו בזכות הפגנה של מתינות ושל פרגמטיות, לא בזכות קמיצת אגרופים וקריאת סיסמות קרב.

מה רוצה AOC? לא לגמרי ברור. הצופה הנורמלי היה מניח שהיא רוצה לעזור לדמוקרט לנצח בבחירות לנשיאות. היש דמוקרטי אחד עלי אדמות, שאינו חושב את הבסת דונלד טראמפ לעדיפות העליונה של המפלגה? מה מעניין אפוא לקרוא את תגובתו של קורבין טרנט, דוברה של AOC, על השאלה הפשוטה אם היא תומכת במועמדות ברני סאנדרס, הקרוב אליה אידיאולוגית. טרנט סירב להשיב במישרים. "השתתפותם של פרוגרסיבים כה רבים במרוץ מרגשת אותנו, [אבל] אנחנו איננו מקדישים שום מחשבה לבחירות הבאות".

זו הכרזה מהממת בהתחשב בזה שכל-כך הרבה אנרגיה מוצאת עכשיו על המרוץ הזה. האם צריך לייחס את "שום מחשבה" לחוסר ניסיונו של הדובר, לשעבר הבעלים של משאית למכירת מזון בנוקסוויל, במדינת טנסי? או שהוא גילה את האמת על מניעי AOC ועל צורת המחשבה שלה?

את האמת אפשר ללמוד מפי ראש המטה שלה, סאייקאט צ’אקראבארטי (Chakrabarti). הוא, לצד קורבין טרנט הנ"ל, נמנה עם מייסדיה של קבוצה רדיקלית, הנקראת "דמוקרטים לטובת צדק". היא התארגנה לאחר התבוסה ב-2016, והתחילה את מלחמת הגרילה בתוך המפלגה נגד צירי קונגרס וסנאטורים מתונים. שבעה ממועמדיה הצליחו להיבחר, אם כי איש ממועמדיה לא הצליח להביס יריב רפובליקאי. צ’אקראבארטי הוא שגילה את AOC עצמה, שכנע אותה להתמודד, וניהל את מסע הבחירות שלה. הוא מאשר בפומבי את היעד העיקרי שלו: להרוס את המפלגה הדמוקרטית כמות שהיא, ולהחליף אותה בארגון רדיקלי.

סאייקאט צ'אקראבארטי/ צילום: REUTE Jonathan-Bachman

צ’אקראבארטי, יליד טקסס, בן למהגרים הודיים, אמר בחודש שעבר לכתב העת "פוליטיקו", כי משימתו היא "לבלום את השמרנים הקיצוניים בתוך המפלגה הדמוקרטית, המחזיקים אותה כבת ערובה". במפלגה אין "שמרנים קיצוניים". הוא התכוון לאלה המתוארים כמתונים, אנשי מרכז ופרגמטיסטים.

אנטישמיות - או פורטו ריקו

אני מניח שהקורא היה רוצה לדעת את הערכתי על האופן שכל זה ישפיע על ישראל. השבועות האחרונים כבר חשפו טפח, כאשר צירת הקונגרס אילהאן עומר, מבנות הדור החדש, חזרה בתכיפות מדאיגה על סטריאוטיפים אנטישמיים בהגדרת ביקורתה על היחסים בין ארה"ב לישראל. אין לי כל מושג אם היא עצמה אנטישמית, אבל מה זה חשוב, היא נקטה לשון אנטישמית, וזה אומר שהיא לכל הפחות מחוסרת עכבות ונטולת רגישות.

חברת הקונגרס הטרייה אילהן עומר/ צילום: REUTE ric-Miller

האם AOC אנטישמית? אינני יודע, כי מי בוחן כליות ולב. אבל כאשר ניתנה לה ההזדמנות לגנות את עומר, היא העדיפה לצייץ תלונה שאיש אינו מבקר את אלה האומרים לה ולשכמותה, "תחזרו לפורטו ריקו".

הנהגת המפלגה מיהרה לגנות את עומר, לתבוע את התנצלותה, ואחר כך להגיש הצעת החלטה במליאת בית הנבחרים שתגנה אנטישמיות. להלן פרצה התקוממות פרוגרסיבית. הרדיקלים של המפלגה עמדו על הרחבת בית הקיבול של הגינוי, כדי שיכלול את כל צורות השנאה והגזענות. כשלעצמו, אין שום פגם בגינוי אסלאמופוביה, הומופוביה, טראנספוביה או כל פוביה שהיא. אבל גינוי רב-מונחים הוא גינוי המסיח את תשומת הלב ממה שעורר אותו.

עימות גלוי התפתח בין עומר לבין חברי קונגרס יהודיים בולטים מאוד מן המפלגה הדמוקרטית. יהודים מחזיקים בכהונות רבות השפעה. אחד מהם הוא יושב ראש ועדת המשפטים, שני הוא יושב ראש ועדת החוץ, שלישית היא יושבת ראש ועדת ההקצבות עצומת-הכוח שבלעדיה אין תקציב בארה"ב.

קרע בין הרדיקלים ליהודים הוא חלום בלהות בשביל המפלגה. כאשר המתנגחת העיקרית ביהודים ובישראל היא אישה מוסלמית, הלובשת חיג’אב ומשמיעה נזיפות דתיות במבקריה ("אללה ירחם עליך"), כמחשב להתמוטט האוהל הגדול של המפלגה הדמוקרטית - זה האוהל שבו נועדו לשבת כל הצבעים, כל הדתות, כל המגדרים, כל ההעדפות המיניות. לשון אחר, האתוס של המפלגה, מערכת ערכיה, עצם התיימרותה לפתיחות ולסובלנות, מועמדים עכשיו במבחן - ובספק.

מה הפלא שבעלת טור ימנית ב"וול סטריט ג’רנל" כתבה לפני חודשיים כי אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס עומדת להיות "הנשק הסודי של הרפובליקאים ב-2020". קימברלי סטראסל סיימה את טורה במלים, "אוקאסיו-קורטס היא רכבת משא הצוברת תנופה יום אחר יום - ועוזרת לרפובליקאים בכל רגע חולף".

מרתקת היא האפשרות ש-AOC וחברי ממשלת הצללים הרדיקלית במשרדה אינם מתעניינים בתוצאות הבחירות של 2020. ייתכן לה רק פירוש אחד: הריסת המפלגה הדמוקרטית, לשם החלפתה בארגון רדיקלי, חשובה יותר מניצחון מיידי של מפלגה לא מתוקנת. זה היגיון מהפכני צרוף, שלנין ביטא אותו, על-פי השמועה, במלים המפורסמות, "ככל שיהיה רע יותר, כך ייטב".

שלט בניו יורק שמבקר את אוקסיו קורטז/ צילום: Brendan-McDermid-REUTERS

עוד כישלון חרוץ של המפלגה יאפשר לרדיקלים לתפוס את המושכות. עוד כישלון יצדיק טיהור מרחיק לכת של השורות. הצצה ברשימת צירי הקונגרס הדמוקרטיים הלוקים בעודף מתינות, לדעת צ’אקראבארטי הנ"ל, מגלה כי לפי שעה, אין ביניהם שום יהודי בכיר.

בחודש שעבר,AOC החליפה הערכות בטוויטר עם חסיד חוזר בשאלה מברוקלין, אלעד נהוראי. הוא הציג את עצמו כ"מעריץ גדול" שלה, אבל הביע דאגה מקשרי ידידותה עם ג’רמי קורבין, מנהיג הלייבור הבריטי החשוד באנטישמיות. היא צייצה בתשובה, לא תמיד בלשון ברורה, "איננו יכולים להתקדם, ולא נתקדם בלי שותפות עמוקה ובלי מנהיגות עם הקהילה היהודית".

איך בדיוק צריך לפרש את החיווי הזה? כפשוטו, או שלא כפשוטו? כהבעה כנה של רגשות, או כהשתמטות מתחכמת מדיון מפורש בשאלה של אנטישמיות שמאלית?

מה שמקשה קצת על גיבוש דעה בענייני AOC הוא התערובת של קלות דעת ושל נחישות דעת. לפעמים הקלות והנחישות כרוכות זו בזו, כמו ביוזמה הבולטת ביותר שלה מאז הגיעה לוושינגטון: תוכנית ל"מערך ירוק חדש", זאת אומרת, תוכנית פעולה לביסוס המשק האמריקאי על אנרגיה ירוקה. צ’אקראבארטי לא היסס לגלות, שהתוכנית הזו נכתבה במרוצת סוף שבוע אחד בידי חובבנים גמורים, שידעו מעט על אנרגיה ומעט על כתיבת חוקים.

אחד מתומכיה של אוקסיו קורטז/ צילום: Andrew-Kelly-REUTERS

התוכנית מעוררת עניין עצום, כבר חדרה אל הרטוריקה של מערכת הבחירות לנשיאות, נידונה יום יום במאמרי מערכת ובפרשנויות, מעצבנת את הימין, ומדאיגה את הדמוקרטים המתונים החוששים שהיא משווה דימוי רדיקלי ואוטופי מדי למפלגתם.

כל תא בגופו של הפרופסור

ישראל אינה עומדת בראש מעייניהם של הרדיקלים האלה. אבל אף כי אינה מרכזית, הערות של ביקורת, לפעמים ביקורת חריפה, בוקעות מגרונותיהם. תמיד היו חברי קונגרס ידידותיים פחות וידידותיים יותר. אבל רק לעיתים רחוקות הופרה ההרמוניה. ידידות מוצהרת לישראל הייתה נחלת המפלגה הדמוקרטית מאז 1948. היא אומנם הועמדה במבחן מסוים בשנות ה-80, כאשר ג’סי ג’קסון התמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות, אבל עמדה בו.

עכשיו, בפעם הראשונה מאז ומעולם, היחסים עם ישראל מתערבבים במאבק על הבכורה במפלגה. זה מצב עניינים מסוכן, מפני שסקרים מראים כי האהדה לישראל בין הדמוקרטים עומדת בסימן צניחה. דמוקרטים באשר הם דמוקרטים - ליברלים, פתוחים, רגישים לזכויות אדם, מתנגדים לאפליה על רקע אתני ודתי - אינם מבינים מדוע ישראל מתרחקת מן האידיאלים האלה.

ביום ב’ השבוע נתקלתי בציוץ של פרופ׳ לורנס טראייב מאוניברסיטת הרווארד, מן המשפטנים המהוללים ביותר של אמריקה. אינני חושב שפרופ' טראייב הביע אי פעם דעה פומבית על ישראל. הוא עשה כן השבוע בעקבות ציטוט של הכרזת ראש הממשלה, כי "ישראל היא מדינת הלאום של היהודים בלבד".

פרופ׳ טראייב הגיב: "אני יהודי. כיוצא בזה גם הוריי. דודניי נולדו בישראל, וחיים בה. אבל כל תא בגופי דוחה את עמדתו המכוערת של נתניהו על מעמד נחות לאזרחים הלא-יהודיים, כולל הפלסטינים. עמי אינו מאמין בדיכוי של אחרים ובנישולם".

כמובן, פרופ’ טראייב החמיץ את הקונטקסט, ולא הבין את הכיוון. מדינת-לאום ליהודים אינה כרוכה בהכרח במעמד נחות לאזרחיה הערביים. היא יכולה להוסיף ולהעניק להם זכויות אזרחיות מלאות ושוויון בפני החוק, בשעה שהיא מאמצת סמלים לאומיים יהודיים. למען האמת, אני עצמי חזרתי והבעתי את דעתי, כי הסכם קבע יצטרך להכיל הכרה בינלאומית בישראל כמדינת לאום יהודית. זה גם מתיישב לחלוטין עם החלטת האו"ם, שמכוחה נוסדה ישראל. החלטת החלוקה דיברה במפורש על "מדינה יהודית" לצד "מדינה ערבית". אבל שטות תהיה לצפות שכל דעה על סכסוך בארץ רחוקה תהיה מעוגנת בהעמקה. גם אנשים משכילים מגבשים דעות על יסוד מראיות עין ואינטואיציות. ישראל, כשהיא משתקפת בשנים האחרונות, מעוררת דחייה עזה אצל הרבה מאוד אמריקאים, כולל יהודים אמריקאים, שאינם מתנגדים לעצם קיומה.

התשובה הישראלית אינה יכולה להיות "אז שהרפובליקאים ינצחו בבחירות". יש סיבה טובה להניח שהרפובליקאים לא ינצחו בשנה הבאה; וסיבה טובה אפילו יותר להניח את הגידול ההדרגתי בכוחה של המפלגה הדמוקרטית בשנים הבאות. המפלגה הזו גדלה מפני שהיא מפלגת המהגרים והצבעונים והצעירים. המפלגה הרפובליקאית היא מפלגת הלבנים המתמעטים והמזדקנים.

עניין לא ריאלי הוא לבסס אסטרטגיה של ביטחון לאומי על התעלמות מן המציאות המשתנה. בלתי נסבל הוא מצב העניינים שבו השינויים באמריקה אינם מועמדים על סדר היום של המפלגות הפוליטיות בעונת בחירות. התמורות באמריקה נוגעות לעתידה של ישראל, ליכולת ההתגוננות שלה, לעצם שיורה.

תהיה המסקנה שתוסק אשר תהיה, אי אפשר שלא להאזין ולדון. אבוי למדינות שניסו להתעלם משינויים פנימיים במעצמות הגדולות שבהן היו תלויות. אני חושב על מדינת הלאום האפריקנרית בדרום אפריקה, שהתעלמה ב-1960 מהזהרת ראש ממשלת בריטניה מפני "רוח של שינוי" באפריקה; והתעלמה ב-1977 מהזהרת נשיא ארה"ב שסטטוס-קוו חדל להיות אופציה. עם כל גודלה ועומקה, עם כל עושרה ואיכות צבאה, עם כל הנשק הגרעיני שלה, היא חדלה להתקיים ב-1994.

זה אינו קליימקס הכרחי. מדינת הלאום היהודית היא בת קיום, אבל רק מתוך התחשבות בלתי פוסקת בנסיבות הבינלאומיות.

עוד כתבות

שלמה איזנברג / צילום: תמר מצפי, גלובס

מלם תים צופה הכנסות בהיקף כולל של עד מיליארד שקל בפרויקט הקמת מרכזי ההספקה לצה"ל

תספק לזכיין שירותי תקשוב, הצפויים להסתכם להערכתה ב-20-40 מיליון שקל לשנה על פני כל תקופת הפרויקט

יעל טרויכין / צילום: יונתן בלום

"חייבים למצוא דרכים חדשות להתגונן מפני האקרים. אין פתרון קסם שיכול להרוג מכשפות ומפלצות בבת אחת"

יעל טרויכין, שמכהנת כמנכ"לית חברת סייבר כבר בגיל 26, מספרת ל"ליידי גלובס" איך היא מתאמנת 30 פעם לפני פיטורי עובד, מתי שווה לצאת עם כפיף לדרינק כדי לבנות אמון, וכן, גם על הפחד לאכזב וליפול

תיירים מצלמים ליד מקדש לוקסור במצרים / צילום: Mohamed Abd El Ghany, רויטרס

המלחמה במזרח התיכון שלא הכרתם: למה ישראל עדיין נופלת משכנותיה ביכולת למשוך תיירים

ישראל נהנתה בשנה החולפת ממספר שיא של תיירים, אבל ביחס למדינות הקרובות אליה - ירדן, מצרים, לבנון וקפריסין - לא מדובר במספר פנומנלי ● אז מי שיאנית האזור, ועם אילו תוכניות עתידיות שלהן משרד התיירות יצטרך להתמודד?

הנשיא טראמפ ונתניהו / צילום: רויטרס Carlos Barria

טראמפ: מופתע שנתניהו וגנץ עוזבים את הקמפיין; לא נשמע כדבר הזה

נשיא ארה"ב לכתבים: "אני משוכנע שהפלסטינים יגיבו תחילה בשלילה על התכנית, אבל למעשה התכנית הזו חיובית מאוד מבחינתם" ● מכריז: נפרסם מתווה תכנית השלום לפני בואם נתניהו וגנץ לבית הלבן ● בכיר בחמאס: התכנית האמריקאית תחולל אינתיפדה חדשה

חן ליכטנשטיין  / צילום: תמר מצפי

ירידה של עד 20% ברווח המתואם של אדמה ב-2019 למרות הכנסות שיא של קרוב ל-4 מיליארד דולר

הרווח החשבונאי של חברת מוצרי ההדברה ב-2019 צפוי להיות נמוך בהרבה בשל הפחתות בעלות אופי חד פעמי ● לדברי החברה השלמת שדרוג והעתקת אתרים ישנים יביאו לחיסכון שנתי מהותי בעלויות החברה של 34-47 מיליון דולר לפני מס, החל מ-2020

בני גנץ / צילום: שלומי יוסף

מאחורי הזגזוג: מה גרם לבני גנץ לשנות את עמדתו בנוגע לבקעת הירדן ותוכנית השלום?

ח"כ גנץ סבר תחילה שפרסום התכנית השלום בזמן בחירות נחשב התערבות בוטה בפוליטיקה הישראלית ואף הצהיר כך, אולם לפני יומיים שינה את דעתו ● מן העובדה שגנץ שינה את דעתו אפשר היה להבין כי הוא מניח שתוכנה של התכנית אינו מזיק לו מבחינה פוליטית

הבורסה בתל אביב / צילום: תמר מצפי

הבורסה ננעלה בירידות: פנינסולה ומיטב זינקו ב-8% ו-10% בהתאמה

מדד ת"א 35 איבד 0.2%, כך גם מדד ת"א 90 ● מיטב דש קפצה לאחר שרכשה מניות פנינסולה במסגרת ההנפקה ב-115 מיליון שקל ● נייס איבדה 2.8%, אנלייט ירדה ב-1.7%, דלק ירדה בכ-1%, טבע קפצה ב-2.6% ואופקו הלת' בזינוק של 7%

ניר צוק. ירידה חדה בשכר / צילום: תמר מצפי

החברות הכי שוות: פאלו אלטו, טבע ואלטיס בין מקומות העבודה הטובים ללהט”בים

כך לפי סקר שערך ארגון Human Rights Campaign הפועל לזכויות הלהט"ב בארה"ב ● מקומות עבודה טובים אחרים לקהילה כוללים את אמזון, אפל, וולמארט ולא מעט חברות תרופות

לוגו GETT גט טקסי

רווח תפעולי? ל-Gett יש דרך מעניינת להסתכל על המציאות

חברת Gett (גט) הודיעה שהיא עברה לרווחיות תפעולית, אבל מה מסתתר באותיות הקטנות?

37 אלף נשים בישראל דיווחו על הטרדה במקום העבודה בתוך שנה / אילוסטרציה: shutterstock, שאטרסטוק

הטרדה מינית, השתקה תאגידית: הגיע הזמן לחשוף גם את שמות החברות המטייחות

37 אלף נשים בישראל דיווחו על הטרדה במקום העבודה בתוך שנה ● החברות מצידן מצליחות בחסות בית המשפט למנוע את חשיפתן לאורך ההליכים המשפטיים, בטענה לפגיעה במוניטין - ומשמרות תדמית נקייה ●  "גלובס" מוביל את המאבק לחשיפת החברות המטרידות וליצירת מקומות עבודה נקיים ובטוחים יותר

יגאל רייחלגאוז וקרינה אודינייב, מייסדי קורטיקה / צילום: ענבל מרמרי

המערכת שתחליף את מפתחי האלגוריתמים הפיננסיים

הסטארט-אפ Fintica, חברת בת של Cortica, מפתח מערכת שמייצרת אלגוריתמים לזיהוי תבניות בשוק המסחר הבורסאי - החל מתבניות של הזדמנויות רווח מורכבות ועד לתבניות של הונאות מתוחכמות ● אלגוריתמים אלה לומדים ומשתנים כל הזמן, ללא צורך במהנדסי תוכנה

בית הדין הרבני בתל אביב. / צילום: תמר מצפי

ביהמ"ש למשפחה: בגידה ממושכת של האישה אינה עילה לחלוקת רכוש לא שוויונית

בזמן שמערכת המשפט מחכה לדיון הנוסף של העליון בהלכת "פס"ד הבוגדת", צדדים לסכסוכי גירושים מנסים לזכות בנתח גדול יותר מהרכוש בטענה לבגידה ● והפעם: שופטת ביהמ"ש למשפחה מירב אליהו דחתה בקשת בעל לשנות את חלוקת הרכוש מאחר שאשתו בגדה בו במשך 20 שנה

הדס שטייף/  צילום: שלומי יוסף

חומרי החקירה שדולפים בפרשת אפי נוה: מהתקופה שהיו אצל שותפה של הדס שטייף

בדיקת "גלובס" מגלה כי מדובר בחומרים שהופקו מהמכשירים הניידים של נווה בין התאריכים 19 לדצמבר 2018 ל-23 לדצמבר 2018 ● החומרים תויקו לתיקיות עם שמות לפי נושאים ואישים חשובים, לרבות שופטים, והועברו להתקן נייד

נתניהו וטראמפ בפגישתם בבית הלבן / צילום: Kevin Lamarque, רויטרס

הבית הלבן מודיע: נתניהו וגנץ יבקרו בבית הלבן בשבוע הבא

בהודעה נמסר: "ארה"ב וישראל הן שותפות חזקות וביקורו של ראש הממשלה מהווה הזדמנות לדון על סוגיות ביטחון לאומי ונושאים אזוריים"

נחום ביתן / צילום: שלומי יוסף

"הבשורות" של נחום ביתן: במגעים עם עדי צים לקבלת הלוואת ענק

בעל השליטה ביינות ביתן שנקלע לקשיים בישר הערב במכתב לעובדים כי בקרוב צפויות בשורות טובות לחברה. ל"גלובס" נודע כי מדובר במגעים עם חברת המימון החוץ בנקאי של עדי צים בתיווך רוסאריו קפיטל

כריסטין לגארד / צילום: שאטרסטוק

ההחלטה הראשונה השנה של לגארד: הריבית באירופה ללא שינוי

הריבית על הפיקדונות נותרה על מינוס 0.5%, והבנק צופה כי הריביות ישארו בטווח הנוכחי ואף יירדו עד אשר האינפלציה תעלה ל-2% ● הבנק הודיע על בחינה מחודשת של המדיניות המוניטרית לראשונה מאז 2003

בני גנץ, פודקאסט לשבת / איור: גיל ג'יבלי, גלובס

פרוזן פודקאסט: המלצות האזנה לסוף שבוע קר במיוחד

גם את הסופ"ש הקרוב נבלה בין שמיכת הפוך לתנור הסלילים • בכדי לחמם את הנשמה והגוף שימו אזניות ותהנו מהפודקאסטים של "גלובס" שעשו את השבוע ● האזינו

עמנואל מקרון בביקורו בישראל / צילום: Atef Safadi, רויטרס

מקרון גער בשוטרים הישראלים; בצרפת מבקרים אותו על חוסר תכנון

נשיא צרפת גער בשוטרים הישראלים שרצו ללוות אותו לתוך כנסיית סנטה אנה בירושלים ● התקרית סוקרה בהרחבה בתקשורת הצרפתית, שביקרה את הנשיא על החלטתו "לצאת לטיול מאולתר" בעיר העתיקה

סוחרי מניות בבורסת ניו יורק  / צילום: Lucas Jackson , רויטרס

עונת הדוחות בוול סטריט מעלה הילוך: האם השוק באמת יקר מדי?

נכון לתחילתה של עונת הדוחות לרבעון הרביעי של 2019, כ-10% מהחברות הנכללות במדד S&P 500 דיווחו על תוצאות כספיות הגבוהות בממוצע בכ-1% מעל לציפיות המוקדמות - כך שבינתיים מסתמנת עונה זו כחלשה מהממוצע ● במבט לשנה הקרובה, יש פער משמעותי בין הציפיות מכיוון המיקרו לציפיות מכיוון המאקרו

בניין אינטל / צילום : צילום: Reuters, Ronen Zvulun

אינטל עקפה את תחזיות ההכנסות והרווח ברבעון: המניה קופצת במסחר המאוחר

פעילות השבבים לחוות השרתים דחפה את אינטל להכנסות של 20 מיליארד דולר - כמיליארד דולר מעל לתחזיות האנליסטים ● ההכנסות הרבעוניות משקפות צמיחה של 8% לעומת הרבעון המקביל, הרווח הנקי עלה ב-1% • מובילאיי סיימה את 2019 עם הכנסות של 879 מיליארד דולר וצמיחה של 26%