כשיושב ראש הפרלמנט הבריטי זימן את רוח הרפאים משנת 1604

היושב ראש חסר הסמכויות של הפרלמנט הבריטי לימד השבוע את העולם הדמוקרטי כיצד להגן על שלטון החוק מפני ממשלה חסרת עכבות • הוא השתמש בתקדים בן 425 שנה, כדי להפסיק את כרסום כוחו של הפרלמנט • מאבקים על הצלת שלטון החוק מתרחשים עכשיו בשורה של דמוקרטיות • פרשנות

ג'ון ברקו / צילום: רויטרס
ג'ון ברקו / צילום: רויטרס

מן הדין שיהיו לנו סנטימנטים מיוחדים לג'יימס הראשון מלך אנגליה (שהיה בעת ובעונה אחת ג'יימס השישי מלך סקוטלנד). הוא האיש הראוי ליותר אשראי מכל בן תמותה אחר על תפוצת התנ"ך. בימיו נעשה התרגום המקיף ביותר של ספר הספרים לאנגלית, מה שקוראים "הביבליה של המלך ג'יימס".

אבל זה לא היה הדבר היחיד שהוא עשה. הוא התחיל להפגין את החיסרון המפורסם ביותר של בית סטיוארט, זה שקיצר את שלטונם: קוצר רוחם כלפי הפרלמנט וניסיונותיהם לחתור תחת סמכותו. הפרלמנט האנגלי היה רחוק מאוד מלהיות מה שנעשה לימים. אנגליה לא הייתה מלוכה חוקתית או דמוקרטיה פרלמנטרית. אבל היו בה אלמנטים כלשהם של חוקה, והמלך האנגלי (בניגוד לצרפתי) לא היה יכול להגיד, 'המדינה זה אני'.

בשנה השנייה של מלכותו, 1604, ג'יימס ניסה להשיג את אישור הפרלמנט למינוי בכיר. הפרלמנט השיב את פניו ריקם. המלך התעצבן, וחזר והגיש את שמו של הדחוי. להלן הפרלמנט לא רק סירב, אלא חוקק חוק שימנע ממשלה מלחזור ולהעמיד להצבעה חוקים שנדחו במהלך אותו המושב.

כמה פרלמנטים בעולם יכולים להסתמך על תקדימים בני 425 שנה? השבוע, בנו של נהג מונית יהודי מן האיסט-אנד של לונדון העלה את 1604 באוב, והטיל בזה את בריטניה אל מה שאחדים חושבים למשבר חוקתי חמור, ואחרים חושבים לאקט נועז של הגנה על מרותו של הפרלמנט מפני ניסיונה החוזר של ממשלה כושלת לדחוק אותו אל השוליים.

"סדר! סדר!" קרא יושב הראש

ג'ון "זיגי" ברקו (Bercow) הוא ה'ספיקר', או יושב ראש, של בית הנבחרים בלונדון, היהודי הראשון מאז ומעולם. הוא שייך למפלגה השמרנית, אבל זה לא חשוב כשלעצמו. הוא ויתר על פוליטיקה מפלגתית, והיא ויתרה עליו, כאשר נבחר לספיקר ב-2009. הספיקר הבריטי נתפס תמיד כמעוט סמכויות עד גיחוך. זה היה האיש עם הפאה הארוכה, הקורא 'סדר! סדר!', כל אימת שהבית מתמלא שאון, וחברים לא מנומסים מטביעים אלה את אלה בצעקות.

זה זמן מה ברור שג'ון ברקו קרוב הרבה יותר לקטגוריה שנהגה לעצבן מלכים ורוזנים. עד סמוך לימי ג'יימס הראשון, מלכים היו מתיזים את ראשיהם של ספיקרים סוררים. החשק לערוף את ראש של ספיקר אולי חזר ופיעם השבוע בממשלת בריטניה. ברקו אסר עליה להעמיד להצבעות חוזרות את נוסחת היציאה מן האיחוד האירופי הטובה בעיניה. היא הועמדה להצבעה פעמיים, ונחלה תבוסות מהממות. שבועיים בלבד נשארו עד מועד היציאה, והממשלה אובדת העצות קיוותה למוטט את התנגדות הפרלמנט במלחמת התשה. עוד פעם אחת, או פעמיים, או שלוש.

אנגלופיליה, או אהבת האנגלים (או בעצם אהבת האנגליות), יצאה מרוב האופנות עוד לפני חצי מאה, תוצאה בלתי נמנעת של שקיעת האימפריה - וגם של המאיסה הגוברת של האנגלים עצמם בערכיהם ובמורשתם. אבל רגע-זיגי היה לפי דעתי סיבה לפחות לחידוש חטוף של האנגלופיליה. הנה כי כן, האיש קטן הקומה הזה, צאצא של מהגרים יהודיים ממזרח אירופה, הושיט את ידו אל מעמקי החוק הבריטי, שלף משם תקדים נשכח ומתיישן, והשתמש בו כדי לחזור ולכונן את האיזון בין שתי רשויות השלטון.

הקריאה '1604', מטאפורית כמובן, צריכה להישמע עכשיו בכל רחבי העולם הדמוקרטי, בייחוד באותם המקומות שבהם פוליטיקאים שוקדים על קיצוץ כנפיו של שלטון החוק, ומנסים להתאים אותו לצורכיהם. ישראל היא עכשיו אחד משדות הקרב הבולטים בעימות הזה, אבל בשום פנים אינה יחידה.

פוליטיקאים מאסו בבתי המשפט העליונים

פוליטיקאים מאסו בבתי המשפט העליונים שלהם במרכז אירופה ובאמריקה הלטינית. ביקורת נוקבת חוזרת ונמתחת על בית המשפט העליון בהודו, זו הטוענת לתואר "הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם", אבל נעה בהתמדה בכיוון סמכותני.

בארה"ב, שליטה פוליטית בתהליך המינויים של בית המשפט העליון הצליחה להסב את בית המשפט ימינה, לאחר חצי מאה ויותר של הגמוניה ליברלית. עכשיו נשמעים קולות בין הליברלים הקוראים להגדיל את מספר החברים בבית המשפט העליון מתשעה ל-15.

השינויים בעליון האמריקאי קשורים כמובן בשינויים פוליטיים. בשנתיים הראשונות של נשיאותו, דונלד טראמפ מינה שני שופטים עליונים, שלפחות אחד מהם היה שמרני מקודמו. שופטים עליונים מתמנים לכל חייהם, כך שאם הממונה הוא בן 50 או פחות, יש לו או לה הסיכוי לשבת שם 30 שנה, או אפילו יותר. הרוב החדש בבית המשפט עשוי להתארך אפוא עשרות שנים, וזו בשורה מרה לליברלים.

בשלב כלשהו, בית המשפט העליון נידון להיות יותר ימני מאמריקה, או יותר שמאלי ממנה. זה עניין של ביולוגיה ושל מזל. אם רוב פוליטי ינסה להתאים את בית המשפט לציפיותיו ולהעדפותיו, שלטון החוק יהיה ללעג ולקלס. יהיה יאה לו הביטוי הלא נעים 'רפובליקת בננה'.

שתי ארצות לטינו-אמריקאיות, שבהן בית המשפט הפך לזרוע של הרשות המבצעת, הן ונצואלה וניקרגואה. בזו האחרונה, 16 חברי בית המשפט נבחרים בידי הפרלמנט לתקופת כהונה של חמש שנים. לשון אחר, שליטה בפרלמנט מעניקה למפלגה הגדולה את הזכות למנות לעצמה בית משפט צייתן ובטוח. בשנה שעברה, ניקרגואה חדלה להיחשב אפילו למדינה "חופשית באופן חלקי".

המשטר הסוציאליסטי בוונצואלה השתלט על בית המשפט העליון ב-2004, וגדש אותו בנאמניו. ב-2015, האופוזיציה נחלה ניצחון מפתיע בבחירות לפרלמנט. זמן קצר אחר כך, בית המשפט החליט לשלול מן הפרלמנט החדש את כל זכויות החקיקה, ולהעבירן לידיו. בסופו של דבר, תחת לחץ פנימי וחיצוני, בית המשפט חזר בו. המשטר נאלץ למצוא דרך אחרת לנטרל את הפרלמנט.

המטרה אינה יכולה לקדש את האמצעים

נטרול הזרוע המחוקקת הוא עכשיו חלק מסדר היום של ממשלות, שאינן מוכנות לקבל עליהן את העכבות המתחייבות מן החוקה. בשבוע שעבר, 12 סנאטורים רפובליקאיים הצטרפו אל 47 דמוקרטים בהצבעה נגד רצונו של הנשיא טראמפ לעקוף את הקונגרס, ולהקצות מיליארדי דולרים לבניית חומת הגבול, שהקונגרס סירב להקצות.

זו הייתה ההתקוממות הגדולה ביותר של רפובליקאים נגד נשיאם. הנשיא אמנם מיהר להטיל וטו, אבל רוב ניכר של סנאטורים ושל צירי קונגרס שלחו מסר חד משמעי: התנהגות דמוקרטית מצריכה הכרה שהמטרה אינה יכולה לקדש את האמצעים, דרכה של ממשלה אל כסף עוברת באסיפה המחוקקת. אין קיצורי דרך גם כאשר לשלטון נדמה שהוא ניחן בהבנה גדולה יותר של צורכי האומה.

זה גם מה שהודיע הספיקר ברקו לממשלת בריטניה שלשום, כאשר זימן את רוח הרפאים של 1604, והתקין תמרור עצור בצומת מסוכן. הימין הבריטי (בעיקר באמצעות עיתוניו), כמו גם הימין האמריקאי, בחלו במסר הזה. זה מצער. יום אחד השמאל ינסה לחצות את הצומת בלי לעצור, וקריאת השבר תבקע מן הימין. זה עניינה של המטוטלת הפוליטית: היא נעה, והיא זקוקה להגבלות הדדיות כדי שתנועתה לא תניב שימוש לרעה בכוח. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובלי ושוקי עולם?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988