הנקראות ביותר

לפרק את המיתוסים: בשמאל יכולים לבנות על קולות הקיבוצניקים? לא בדיוק

"גלובס" יצא לבחון את מיתוס הבחירות ההיסטורי, לפי הקיבוצניקים מצביעים למפלגת העבודה ולמרצ, וגילה מציאות אחרת • משה פלד, קיבוצניק מבית השיטה וח"כ לשעבר במפלגת הימין צומת, מודה שבעבר נחשב בקיבוצו ל"עשב שוטה" אבל היום קולות מצביעי הימין הולכים ונשמעים בחדר האוכל • לפרק את המיתוסים. כתבה ראשונה בסדרה

loading

"נקודת המפנה מבחינתי היתה מלחמת ששת הימים. שבועיים אחרי שחזרנו הביתה מהמלחמה אנחנו רואים את חבורת עמוס עוז 'יורים ובוכים': 'למה היינו צריכים את המלחמה הזאת?', 'מי בכלל צריך את העיר הזאת, את ירושלים?' ואני לאט לאט מוצא את עצמי במחנה השני, זה שצוהל", מספר משה פלד, קיבוצניק מבית השיטה שבעמק יזרעאל, "עוד לא הייתי אז איש ימין, אבל התחלתי להתרחק", הוא נזכר. בשנות ה-90 של המאה הקודמת הוא כבר כיהן כח"כ מטעם מפלגת צומת של רפאל איתן. היום זה אולי נשמע מצחיק, אבל בימים ההם המפלגה נחשבה לסמן ימני קיצוני יחסית.

הוא גדל והתחנך בקיבוץ שהוקם בידי המחנות העולים, בשר מבשרה של תנועת העבודה, אבל יצא, איך לומר בעדינות, שונה. "פה רכשתי את מטען הערכים שאיתו אני הולך עד היום", הוא אומר, "המחנות העולים החזיקו בעמדות הכי אקטיביסטיות של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. את סתיו שפיר ואיציק שמולי זה מעניין? זאת תנועת העבודה היום. פעם אנשים תהו איך צמח בערוגה שלנו עשב שוטה כזה, שהלך כל כך ימינה. ואני אומר להם - אני נשארתי במחנות העולים".

התנועה הקיבוצית הלכה יד ביד עם השמאל מיום הקמתה. בראש ובראשונה עם השמאל הכלכלי-חברתי, אבל גם עם המדיני. החברים היו חדורי אמונה סוציאליסטית בשוויון, בעבודה ובחקלאות ככלי לכיבוש הארץ. אנשים ללא רכוש שקיבלו את כל צרכיהם מהקיבוץ. צורת החיים הזאת, שלא שאפה לרווח כלכלי אלא בעיקר להגשמה אידיאולוגית, התאימה למשימה שלקחה על עצמה התנועה הציונית - ליישב את הארץ ולבנות תשתית למדינה שבדרך באמצעות הקמת יישובי ספר חקלאיים. מבחינת התפיסה המדינית - בתחילת הדרך הקיבוצים נטו להתעלם מהאוכלוסייה הפלסטינית שחיה בשכנות אליהם. אבל מאוחר יותר, כשאי אפשר היה להכחיש את קיומם יותר, נטתה התנועה לתמוך בפשרה עמם. היו זרמים בקיבוץ המאוחד שנקטו גישה מדינית ימנית יותר ופשרנית פחות, אבל בסופו של דבר נטו להתאים עצמם לרוח התנועה.

עוד לפני קום המדינה זכו הקיבוצים לייצוג יתר במוסדות ההסתדרות, שתפקדו כמוסדות המדינה, ותמכו במפלגות שייצגו אותם. בבחירות הראשונות לאחר הקמת המדינה זכתה מפא"י ההיסטורית ליותר מ-90% מקולות הקיבוצניקים, ובכנסת הראשונה היו יותר מ-20 חברי קיבוצים - בעוד ששיעורם באוכלוסייה לא עלה על 8%. אחוזי ההצבעה למפלגת העבודה ולשמאל נותרו גבוהים ביישובים הללו לאורך השנים, למרות שלל משברים שעברו על התנועה, אבל בהחלט אפשר לראות הידרדרות ביחסים.

הקיבוצים הולכים ומתרחקים מתנועת העבודה
 הקיבוצים הולכים ומתרחקים מתנועת העבודה

לא שאפשר לכנות את הקיבוצים של היום "ימנים", אבל הנאמנות המוחלטת לתנועת העבודה די חלפה לה. ב-15 השנים האחרונות אפשר לראות נטייה לכיוון מפלגות מרכז כמו קדימה או יש עתיד, ואף עלייה קלה בהצבעה למפלגות מהצד השני - אפילו ימניות מובהקות. בבחירות 2006 למשל זכה מחנה השמאל - העבודה ומרצ - ל-50% בלבד מקולות הקיבוצים. הרבה חיטה צמחה שוב ושוב בשדות העמק עד שהגיעו למצב הזה.

אני שואל את פלד אם מדי פעם עולה איזו חרטה קטנה, שאולי "הם" צודקים ולא הוא. הוא עונה מיד: "אפילו רגע אחד לא. אני אגלה לך משהו בסוד - כל יום שעובר, אני עוד צעד אחד ימינה". 

"כשנוח לוקחים את הקיבוצניק"

"בישראל יש מגזרים שנוזלים לכיוון כל מי שיכול לעזור להם לממש את האינטרסים שלהם", אומרת ד"ר סיגל בן רפאל גלנטי, מומחית לפוליטיקה ישראלית ומרצה בכירה במכללה האקדמית בית ברל. "המתנחלים למשל, אין להם מפלגה אחת, הם עושים שופינג. רואים את זה גם במאבק על הקול של יוצאי ברה"מ לשעבר וגם בקיבוצים. המפלגות הקלאסיות שלהם, העבודה ומרצ, כבר לא כוח רציני ויכניסו לכנסת מקסימום 15 מנדטים ביחד".

גלנטי מסבירה שאחרי המשבר הכלכלי של שנות ה-80 (ראו הרחבה במסגרת), אי אפשר היה לסמוך על המפלגות שלפעמים הגיעו לשלטון ולפעמים לא, והקיבוצים היו מוכנים לשתף פעולה עם מי שהיה מוכן לעזור להם, אם כי לא לכל תנועה שווה להיות קשורה למגזר שמזוהה עם התנשאות אשכנזית. היום למשל יש קיבוצניק במפלגת כחול לבן - אלון שוסטר, ובמפלגת העבודה - חיים ילין שהיה ביש עתיד. "כשנוח לוקחים את הקיבוצניק, כשלא - לא. יש נזילה ללא כיוון ספציפי", אומרת גלנטי.

"עכשיו, כשהקיבוצים ברובם יצאו כבר מהמשבר וחלקם עשירים, הנזילות המגזרית נשארת ומשתכללת. בראיונות במחקר האחרון שלי, אומרים לי 'אנחנו רוצים להיות טייקון פריפריאלי', כלומר היום יש להם כוח מיקוח: 'אנחנו כטייקון פריפריאלי יהיה לנו כוח כלכלי - שירצו לחזר אחרינו'. הקיבוצים משכללים את הנזילות. מחדדים עמדת כוח והולכים עם מי שנותן הכי הרבה", מסכמת גלנטי. לדבריה, יש מי שיגדיר את היחס של הקיבוצניקים החדשים לפוליטיקה כ"פונקציונלי". בכל מקרה, הם לא יהיו המגזר הראשון בישראל שמתייחס אליה כך.

ד"ר אלון פאוקר מהחוג להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל, מסכים שהמשבר של שנות ה-80 עשה משהו לתפיסות הפוליטיות בקיבוצים. "זו תקופה מאוד קשה מנטלית, הם הפכו מסמל לישראליות ולציונות - למושמצים. אלה עם הברכות הפרטיות. הם מוותרים על השיתוף והשוויון ברובם, היום בחלק מהקיבוצים כבר יש שכר דיפרנציאלי. זו עדיין חברה סוציאל-דמוקרטית, אבל היא לא סוציאליסטית באופן מלא". פאוקר מסביר שבתהליך הזה הקיבוץ מאבד גם את תודעת הייחוד שלו, עד שהיום אפשר לומר שהוא מסמל את המעמד הבינוני. "למשל ב-2009 כשהמרכז רץ להצביע קדימה כדי לבלום את בנימין נתניהו, זו הפכה גם למפלגה הגדולה בתנועה הקיבוצית. קדימה והעבודה קיבלו 33%, בפער קטן לטובת קדימה. הנאמנות למפלגות האם כבר גמישה לגמרי".

אנחנו לא רואים פה איזו נהירה ימינה, למפלגות השלטון.

"בשיא מדובר על 15% שמצביעים ימינה מהמרכז, נגיד בין כולנו לבין כל מיני מפלגות ימין. זה בין היתר חלק מהתופעה של גיוון אוכלוסיית הקיבוצים. הקיבוץ לא הופך להיות בלתי מזוהה פוליטית, אבל הוא לא מזוהה חד משמעית עם מפלגות תנועת העבודה".

פאוקר אומר כי "הקיבוץ מייצג את המעמד הבינוני, או אם תרצה, אוהבים לקרוא לזה 'השבט הלבן', או 'המעמד הבינוני הישראלי', בין אם הוא מזרחי, ובין אם הוא אשכנזי העירוני, הקיבוץ הוא חלק ממנו עם יותר נטייה היסטורית למפלגות האם שלו".

"קיבוץ לדוגמה" - התמיכה של בית השיטה בימין הולכת וגוברת
 "קיבוץ לדוגמה" - התמיכה של בית השיטה בימין הולכת וגוברת

ממסמרים בגלגלים עד בית כנסת בקיבוץ

הסיפור האישי של פלד מספק הצצה מרתקת לתהליך הרחב והעמוק שעבר על הקיבוצים בעשורים האחרונים. כשנבחר לכנסת ב-1992, היו אלה השנים של הסכמי אוסלו ופלד מצא את עצמו בעימותים קשים מול החברים. "במקום שהקיבוץ יהיה גאה, הפכתי למוקצה. הייתי חלק מהמחנה ש'רצח את רבין'. הייתי בא בבוקר לחניה ורואה חריצים של מסמרים על האוטו. עד היום יש חברים שמזכירים לי 'אתה היית במרפסת עם ביבי (ההפגנה בכיכר ציון שבה הונפו שלטים של רבין במדי אס-אס - א"ט)'. איש לא היה מוכן להיפגש איתי או לדבר איתי. עברתי ימים לא קלים, אבל לא נשברתי. להפך - התחזקתי", הוא מספר וההתרגשות ניכרת על פניו. 

מאז חלפו יותר מ-20 שנה, ואת ההתחזקות של פלד אפשר ממש לראות בעיניים: באמצע הקיבוץ ניצב בית כנסת שהוא הקים, על אפם ועל חמתם של חברי המשק. "היה לי חסר הממד היהודי-דתי", הוא מספר, "הגעתי לנקודה שהרגשתי שלא יכול להיות ישוב בארץ ישראל בלי בית כנסת". בפעם הראשונה שפלד העלה את הרעיון, מישהו תלה עצומה על לוח המודעות של הקיבוץ עם 200 חתימות של חברים שמתנגדים לו. בהצבעה שנערכה מאוחר יותר, 45% מהחברים תמכו בפלד ו-55% התנגדו לו. הוא לא התכוון לתת לזה להפריע לו.

"אני ידעתי שרק בצורה של חומה ומגדל, של התנחלות, של מאחז בלתי חוקי, זה יעבוד. הבנתי שמול בית כנסת אף אחד לא יכול לצאת", הוא אומר בגאווה ומספר איך השתלט באישון לילה על מבנה ריק בקיבוץ וקבע: זה בית כנסת.

גם התוצאות בקלפי כבר לא מה שהיו. בבחירות האחרונות הצביעו 10% מחברי בית השיטה למפלגות ימין. עדיין מיעוט, אבל כבר לא עשב שוטה כמו פעם. פלד עצמו, אגב, ניצב היום במקום ב-15 ברשימת הימין החדש בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד. 

 

"בקיבוצים מעולם לא היה היגיון כלכלי": כך התרסק החלום השיתופי אל קרקע המציאות

המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית הגיע עם הקריסה הכלכלית של שנות ה-80. זה לא היה המשבר הראשון של התנועה, שבשלב זה ידעה כבר כמה הסדרי חוב, אבל דבר בסדר גודל כזה עוד לא עבר עליה. הקיבוצים לא נולדו כיוזמה כלכלית למטרת רווח, בתחילת הדרך לא חשבו שהם יחזיקו את עצמם. "מי שחיפש רווח כלכלי - זה לא כאן", מסביר ד"ר אלון פאוקר מהמכללה האקדמית בית ברל, ומסביר כי היה אז צורך להשקיע כסף כדי לייצר תשתית למדינה, זה היה חשוב יותר מלהכניס כסף. "כשהמהפכה התעשייתית כבר התחזקה מאוד באירופה, הציונות - שהורכבה בעיקר מאירופים עד קום המדינה - עדיין הדגישה את החקלאות. זה היה היגיון התיישבותי, לא כלכלי", הוא מוסיף.

אבל בכל זאת, יש חוסר רווחיות, ויש את משבר שנות ה-80 - שהיה בליגה אחרת לגמרי. הכל התחיל בכך שהקיבוצים נהגו ללוות כסף מהבנקים למטרות שונות: כדי להרחיב את התעשייה שלהם; כדי לפתח את החקלאות; ולפעמים אפילו כדי לכסות על חוסר היעילות המובנה בשיטה. הבנקים הלוו להם כספים בקלות יתרה, מתוך מחשבה שהמדינה בין כה וכה תהיה ערבה להם.

אבל אז הגיעה הסערה המושלמת. האות מבשר הרעות הראשון היה ב-1977, כשתנועת העבודה איבדה את השלטון אחרי כמעט 40 שנה, והקיבוצים מיד איבדו חלק נכבד מההשפעה הפוליטית שממנה נהנו מאז קום המדינה. ואם מדיניות האצבע הקלה על הדק האשראי לא הספיקה, חלק מהקיבוצים גם השקיעו את כספם -ואת כספי ההלוואות - בבורסה, רחמנא לצלן, כאחרוני הספקולנטים. רוב הכסף הושקע בפקדונות בבנקים ובמניות הבנקים. ואז, בסוף 1983, קרסה הבורסה במה שזכה לכינוי "משבר מניות הבנקים". הקיבוצים הפסידו אז עשרות מיליוני דולרים, סכומים עצומים באותם ימים.

בנוסף, אלה היו שנים של אינפלציה דוהרת, שהגיעה בשיאה ל-370% בשנה ב-1984. כדי להילחם בה הגיעה תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שהרעה את מצבם של הקיבוצים אפילו יותר. הם הפסיקו לקבל אשראי מסובסד לחקלאות, נאלצו לשלם ריביות גבוהות מאוד על הלוואות ויותר מזה - הם איבדו את מעמדם כפרויקט לאומי ונאלצו לקבל אשראי כאחד האדם. כלומר להציג דוחות ומספרים ולהראות יכולת החזר, שלא ממש הייתה להם ומעולם לא נדרשה מהם לפני כן.

הבנקים, שהיו כעת בבעלות המדינה, החלו לפעול להגיע להסדר עם הקיבוצים על החובות שלהם. ב-1989 נחתם הסדר ראשון, ואחד נוסף נחתם ב-1998. בשנת 1999 נחתם עוד הסכם, ולפיו ישיבו קיבוצים עתירי נדל"ן חלק מקרקעותיהם למינהל מקרקעי ישראל בתמורה למחיקת חובם על ידי הבנקים והממשלה.

ב-2010 הסתיימו הליכי ההסדר, ומהנתונים עולה ששיעור מחיקת החובות לקיבוצים נע בין 56% ל-71%. כלל המחיקות לקיבוצים הגיעו לסכום של 19-20 מיליארד שקל. בקרב הקיבוצים נשמעה ביקורת רבה על ההסדר, בין היתר בטענה שהעול שהוטל עליהם היה כבד מאוד, כבד מדי.

שנות ה-90 היו השנים העמוקות של המשבר, של עזיבת הקיבוצים והגירה שלילית. בתחילת שנות האלפיים הוקמה הוועדה הציבורית בראשות פרופ' אליעזר בן רפאל במטרה להתאים את צורת ההתיישבות הייחודית לעולם החדש - וכך נולד הקיבוץ המתחדש, שבו מותר לשייך דירות לבעליהן ולשלם לחברים שכר דיפרנציאלי. ללכת בלי ולהרגיש עם. רק בעשור האחרון הצליחו הקיבוצים לצאת מהמשבר הזה, שנמשך מבחינתם יותר מ-25 שנה.

אנדרה טבקוף

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988