"אני לא מחליפה את המשטרה, אין לי את האמצעים. אני מאירה את המקומות החשוכים"

כוכבת התחקירים של חברת החדשות אדוה דדון חיה חיים נטולי פחד • בראיון ראשון ל"ליידי גלובס" היא מספרת על הצורך בריגושי אקסטרים, הדברים שגילתה על נפשם של עבריינים, ההתמודדות עם הביקורת, הסירוב להגיש תוכנית לצד אודי סגל, התודעה המזרחית, הזוגיות עם כתב הפלילים גלעד שלמור, ולמה לעזאזל היא מוצאת גרביים במיקרו

אדוה דדון / צילום: רון קדמי
אדוה דדון / צילום: רון קדמי

אחרי הפגישה השנייה שלנו אני מקבלת ממנה הודעה קולית: "למה שואלים אותי כל הזמן על הפחד, ואומרים לי שאני לא נורמלית? או החיקוי ב'ארץ נהדרת' שמתעסק בבלונד שלי ובקול הגבוה. אז אני אישה בלונדינית שרודפת אחרי נוכלים, על עקבים. אולי מי שמייחס למראה כל-כך הרבה חשיבות הוא הלא נורמלי פה. יש פה עניין של מגדר. רואים אותי ואומרים 'למה היא כבר מסוגלת', אבל כשחיים הכט מגיע לנוכלים, זה נראה לאותם אנשים יותר טבעי. אז הנה, יש נשים שמתעמתות עם נוכלים. שיתרגלו!".

את הדרך שלה התחילה אדוה דדון רק לפני שנים בודדות, וכבר היא מסומנת כהבטחה בולטת של חברת החדשות. היא מובילה את סדרת התחקירים "הנוכלים", שהצביעה על אוזלת-ידה של המשטרה בעניין תלונות האזרחים על הונאות ומרמה. היא גם חתומה על כמה מתחקירי פרשיות הנדל"ן הגדולות שהתפוצצו בשנים האחרונות, וכן על תחקירי עוקץ הירושות, ההלוואות ועושק חולים סופניים.

בראשית דרכה היא לא שיערה שתחקיר שהסתבך, יהפוך להיות אירוע מחולל משמעותי דווקא בחייה האישיים. "שלחו אותי למשימה ביום שישי בערב, במסגרת תחקיר של עמית סגל על שר התיירות לשעבר, סטס מיסז'ניקוב, בעקבות עדויות על כך שהוא מבלה במועדון חשפנות. הייתי תחקירנית צעירה ומלאת מוטיבציה. ירדתי מהמונית לבושה טיפטופ כדי שיכניסו אותי למועדון, ואז עובר בחור על אופניים ופשוט שודד אותי, חוטף לי את התיק ובורח. תוך שנייה אני מתאפסת - המצלמה הנסתרת שם! וזה היה הדבר היחיד שעניין אותי באותו הרגע. רצתי אחריו ותפסתי אותו, התחלנו להתקוטט, הפלתי אותו מהאופניים ובמהלך המאבק בינינו התיק נפל, וממנו נשמטה המצלמה הנסתרת, לשמחתי.

"השגתי טלפון מאנשים וצלצלתי למערכת להודיע שנשדדתי, אבל שאני ממשיכה למשימה. חיליק שריר צלצל לכתב המשטרה של הערוץ, גלעד שלמור, ואמר לו: 'יש חדשה בריכוז, לך תראה שהיא בסדר, שולחים בינתיים ניידת'. גלעד הגיע תוך דקה, במקום על סוס לבן, על אופניים חשמליים. ושם נדלק הניצוץ".

השניים אמנם הכירו לראשונה כמה שנים קודם לכן דרך חברה שניסתה לשדך, אבל זה לא הסתדר. היום אנחנו נפגשות בבית המשותף של הזוג דדון-שלמור בנווה צדק, חמש דקות מהמקום שבו התאהבו לראשונה.

אדוה דדון / צילום: רון קדמי
 אדוה דדון / צילום: רון קדמי

חומרים של מוסדניקית

במהדורת החדשות אדוה דדון מוגדרת כ"כוח למשימות מיוחדות". "היא קורצה מחומרים של מוסדניקית. היא תהפוך כל אבן, תפתח כל דלת, וגם אם היא לא נפתחת, היא תמצא דרך להגיע לצד השני. אבל ברגע שהיא אומרת שהגענו למיצוי כל האפשרויות ואין לאן להמשיך - כולנו עוצרים. אני לא אשלח מישהו לבדוק אם יש עוד אופציה", מספר לי בכיר בחברת החדשות.

לא קל להיכנס מתחת לעורה, למרות שמדובר בפעם הראשונה שבה דדון איננה בעמדת המראיינת, אלא המרואיינת. אני שואלת אותה אם היא תופסת עצמה כבלשית או שוטרת סמויה. "אני עיתונאית שעוסקת בחקר האמת. 'המשימות המיוחדות' הן דווקא לא הדרמה הגדולה של הפוליטיקה והכלכלה, אלא הפשוטות. נוכלים מרשים לעצמם לפגוע באנשים הפשוטים, ולמוטט את החיים שלהם. כדי לתפוס אותם יש צורך להשתמש גם במצלמות נסתרות ובמארבים. למרות הביקורת שאנחנו חוטפים על זה - האם זו מקומה של העיתונות לעשות את העבודה הזו?".

ותשובתך?
"אני אדם ששואל שאלות ומטיל ספק בהכול. אלו האמצעים שלי להגיע לאמת - וזו העבודה. אני פוגשת אנשים שאני המוצא האחרון שלהם, ולפעמים אני יכולה לעזור. זו מכת מדינה, יש מאות נוכלים ורמאים ועוקצים, ורשויות החוק לא יודעות להתמודד עם התופעה הזו".

אז את סוג של מחליפה את המשטרה.
"אני לא מחליפה אותה, אין לי את האמצעים. אבל אני מאירה את המקומות החשוכים. לפעמים המשטרה מזלזלת באזרח, ויש מקרים שעבודתה פשוט לא נעשית. וגם המשטרה לא מספיק מרתיעה. דיברתי בטלפון עם אחד הנוכלים, הוא התפוצץ מצחוק ואמר: 'מה אתם רוצים? המשטרה לא תעשה כלום. לכו למשטרה'. כעיתונאית, אני עשויה להיות נשק אפקטיבי של הרתעה. אנשים צריכים לדעת שאם הם פוגעים באחרים ומצליחים להתחמק מהמשטרה, הם עלולים למצוא את עצמם על המסך".

מה הכי קשה לך במעקבים האלו?
"הפן הפיזי. לשבת באוטו במעקבים מארבע לפנות בוקר עד מתי שצריך, ואם צריך גם יום למחרת, ואחריו. ככה לומדים הכי הרבה על הנוכל. הקושי הוא שאי-אפשר לצאת לשירותים, ואסור להוריד לשנייה את המבט. בשנייה שתורידי הוא יצא, ואז הוא יכול להיכנס לרכב ואפספס. זה תמיד ככה".

למה את נמשכת לתחום הזה?
"מעניין אותי לראיין נוכל מתוחכם וללמוד איך נוכלים חושבים, את המורכבות של הנפש. אני אוהבת את העובדה שאני לא צריכה להתעסק בפוליטיקאים. אני רוצה לעסוק באנשים שנשכחו מאחור, שהשלטון או הרשויות לא מצליחים מספיק לדאוג להם.

"ראוי שבממשלה הבאה נראה יותר פוליטיקאים שדואגים לאזרח הקטן שחש ששכחו אותו. לסבתא שלי, נינט משכונה ו' בבאר שבע, שחיה בדירת עמידר ומחכה חודשים ל-MRI בסורוקה. מלבד כמה חברי כנסת באופוזיציה, מצוקות היום יום של האזרחים פחות מקבלות התייחסות".

אז מה גילית על נפשם של נוכלים?
"שכולנו בני אדם שמתמודדים עם האתגרים של החיים, חלק פשוט נכנעים לקשיים, וכתוצאה מכך מתחילים לפגוע באחרים. לאט לאט הם מתדרדרים במדרון החלקלק ופוגעים יותר, הנפש שלהם מתקהה והם נכנסים למסלול של נוכלות. יתרה מזאת, התרבות שלנו מאדירה נוכלים. בכל אחד מאיתנו יש יסוד ונטייה 'נוכלית', במיוחד כשזה נוגע לרכוש ולכסף. זה גם היסוד הפסיכולוגי של סרטי הפשע, לכן יש כל-כך הרבה סדרות וסרטים על הנושא, כי זה שיא הקונפליקט הפנימי של בני האדם. אם מחברים קשיים של החיים עם האדרה של נוכלים, בולטות של דמויות ציבוריות מושחתות ומשטרה חלשה, זו התוצאה".

מה מייחד נוכלים?
"זה שהם לא נראים כאלה. לרוב אלו אנשים אנרגטיים, כריזמטיים, ורבליים, משכנעים, אלופי המכירות. זה מרכיב אישיות שגורם לאנשים לבטוח בהם ובסופו של דבר גם ליפול בפח שלהם. הם עובדים בזה. יודעים על אילו נקודות ללחוץ ומה הן המילים הנכונות".

מה גילית על עצמך בעקבות העבודה הזו?
"אני לא מפחדת ממעקבים שמצריכים שבועות ואפילו חודשים של עבודה. כמויות אדירות של מידע שצריך להצליב ולבדוק. גיליתי שאני טובה בעימותים".

אמרתי לחלום 'שלום ותודה'

אנשים לא הופכים בן לילה להיות מי שהם היום. דדון חטפה הרבה סירובים בקריירה, אבל לא היססה לפרוץ לדלתות נעולות. כמעט כל הסיפורים שלה עוסקים בפתיחת דלתות וסגירתן. "רציתי להיות שחקנית. כילדה בת 14 נסעתי במשך שנים לבד לאודישנים, רק כדי לשמוע 'לא'. ואז באיזה יום, אחרי שאמרו לי שאני בול מתאימה לתפקיד, עשיתי מאמץ מיוחד ונסעתי לאודישן בארבעה אוטובוסים יום לפני מבחן. אמרו לי: 'את ממש יפה, אבל אנחנו מחפשים מישהי גבוהה יותר'. באותו רגע אמרתי תודה ולהתראות לחלום המשחק. סגרתי את הדלת ולא הסתכלתי לאחור".

בסמוך לגיוס היא קיוותה למצוא את עצמה בקוקפיט, כטייסת. היא התגייסה לחיל האוויר כדי להתמיין לתפקיד, וכך היה. דדון לא עברה את המיונים, יצאה לקצונה, וניסתה שוב. הפעם הצליחה, אבל לא עברה את השלב השני. כדי לנסות בשלישית, חתמה קבע, הפעם כקצינת דוברות בחיל האוויר. במיון השלישי המיוחל, שוב לא עברה.

ואז מה? זו דלת שניסית לפתוח במשך שנים.
"הבנתי שעשיתי את המקסימום, הלכתי עד הקצה, וזה כנראה לא צריך היה לקרות. אמרתי לעצמי: 'טייסת לא תהיי, אז תתרכזי במה שכן'. רציתי משהו משמעותי שאפשר לעשות בו שינוי. בחרתי בעיתונות".

רק לאחרונה סיימה תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, בהצטיינות. כשהיא מדברת על התואר העיניים שלה בורקות. "תשאלי אותי מה זה יום כיף? זה לשקוע בספרים, לכתוב תזה, להתפלפל בשאלות הקיום".

זה כל-כך חשוב לסיים הכול בהצטיינות?
"חונכתי על זה שאם אני עושה משהו, צריך לעשות את זה עד הסוף. לימים זה מימן כמה פסיכולוגיות, אבל האמביציה הזו שבאה עם קושי, דוחפת אותי למעלה. וכדי להצטיין לאורך כל הדרך, דווקא עשיתי את מה שאנשים אמרו לי לא לעשות. אמרו לי לשחרר, שזה מורכב או מסובך, או גדול עליי. לא הלכתי בתלם".

ומה המחיר שאת משלמת על זה?
"צריך לדעת לקבל מפלות. הסגנון שלי לא תמיד מקובל על כולם".

מה יש בך שיכול לעורר אנטגוניזם?
"לפעמים אני אלך קדימה, למרות שאולי אנשים אחרים רוצים לעצור, גם הצוות שאיתי. אז יש אנשים שתופסים אותי כאחת שלא רואה ממטר והתחושה היא שאני מעייפת את הסביבה. יגידו לי 'תעזבי אותי, תנוחי רגע', ואני לא".

את מקנאה בסוג אחר של אנשים?
"לא. יודעת מה? כן. אני מקנאה באנשים שיודעים לשחרר, ולא להיות כל-כך קשים עם עצמם. אני כל הזמן מורידה את עצמי ומתעכבת על הדברים הלא טובים. אין אצלי לעצור ולהגיד 'כל הכבוד'. הלוואי והיה לי את זה. אני מפחדת שאם טוב לי, אז מה הלאה? וזה מכניס אותי לחרדה".

אז זה המנוע שלך, והוא בא עם מחיר. הפחד שבלי הפרפקציוניזם הסטנדרטים יצנחו, לא תצליחי לבלוט, ותיעלמי לתוך האדמה.
"בול".

שימח אותי להרוויח כסף

דדון, 30, היא הבכורה מבין שלוש אחיות. היא גדלה בראשון לציון, להורים שכירים ממעמד הביניים. לאמה שש אחיות ואח, לאביה עשרה אחים. "אמא שלי מוכרת בחנות בגדים, ואבא איש צבא לשעבר, עובד בשופרסל כמנהל שיווק והדרכה של תחום הטריות (בשר וירקות). שם גם הייתה העבודה הראשונה שלי. אני עובדת מגיל 13. לא היה חודש מאז, שלא הרווחתי משכורת".

לא בית פריווילגי.
"לא, אבל אף פעם לא הרגשתי שחסר לי דבר. גם אם זה אומר שההורים שלי לקחו הלוואות כדי לא לחסוך כלום ממני ומאחיותיי. אז לא היינו מעולם כל המשפחה יחד בחו"ל, אבל תמיד היה כסף לחוגים ולמורים פרטיים ועזרה בתשלום התואר".

עבדת בזמן שלילדים אחרים היה זמן פנוי.
"שימח אותי להרוויח כסף, להיות בעלת תכלית. עבדתי בחנות של הכול בדולר, בחנות בגדים, וגם כאורזנית בשופרסל; עבודה די סיזיפית - לארוז ולפרוק לתוך הרכבים של אנשים. הייתה אישה מבוגרת שהייתי מביאה לה את הקניות עד הבית ופורקת את המצרכים במקרר. זה קשור למה שאני עושה היום, בדיעבד. אח"כ הייתי מנחת בת ובר מצוות, ליצנית, ברמנית, מלצרית, מארחת ובייביסיטר.

"מלצרתי גם בתחילת הדרך בחדשות, כי לא הצלחתי להחזיק דירה בתל-אביב ממשכורת של תחקירנית. אחת התקופות הקשות בחיי. קרעתי את עצמי. ממלצרת, ובסוף המשמרת ממשיכה עם מצלמות נסתרות, או עבודה על סיפורים שהייתי מביאה, כי רציתי להתקדם".

דדון מכינה לי קפה מוקפד, ומספרת שהיא בשלנית. "אני מכינה דג מרוקאי משובח, אבל לא טוב כמו של אמא שלי. אני משתדלת שכל ערב תהיה לנו ארוחה מוכנה, גם כשאנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה, מה שקורה כמעט כל יום. בעבר גם גלעד היה מבשל הרבה, היום הוא טוען שהשתלטתי על המטבח".

עד כמה זה מגדיר אותך, העניין העדתי?
"בגיל 9 גיליתי שאני מרוקאית. במקרה, בגלל איזה כובע מרוקאי שלקחתי מאמא לקייטנה. חזרתי הביתה ושאלתי: 'אמא, אנחנו מרוקאים?'. היא מיד אמרה: 'כן, מי רוצה לדעת?'. לקח לי זמן להבין מה זה אומר. היום אני גאה בזה. סבתא עלתה ארצה בגיל 10 בלי כלום, והסבתא השנייה גידלה עשרה ילדים בדירת חדר. אבא שלי היה צריך להפסיק ללמוד בכיתה ח' כדי לעבוד במשק, היה צריך לצאת עם החמור לעבוד. אנחנו משפחה ענקית, מלא בני דודים, וכולם לקחו את הקטע של ההשכלה נורא ברצינות, כנראה בגלל המקום הזה. ההורים שלי באו מכלום, ולימדו אותי שאפשר לעשות הכול, אם רק רוצים".

על המסך עדיין יש פערים. אין איזון עדתי.
"תראי, גדלתי דדון ואני חושבת שיש לזה מטען. אגב, הרבה מתפלאים איך אני דדון עם שיער בהיר ועיניים ירוקות. בתקופה מסוימת שקלו לעברת את השם, והתנגדתי לזה. מעולם לא הרגשתי מקופחת, אבל גם לא אגיד שיש שוויון מלא. בפניי נפתחו כל הדלתות, ולא הרגשתי פחות ממישהו לא מזרחי, גם לא מגברים, אגב. מצד שני, סטטיסטית האליטה הפוליטית, האקדמית והעסקית היא לא מזרחית".

אדוה דדון / צילום: רון קדמי
 אדוה דדון / צילום: רון קדמי

אף אחד לא לימד אותי

גם כשלא הכול מגיע בקלות, יכולת ההתאוששות של דדון מאכזבות היא מרשימה. הפרקטיות מנצחת, אבל "נפש האדם מורכבת", כפי שהיא אומרת. בשלב מסוים אפילו היא פקפקה ביכולות שלה, אחרי שלוש שנים במערכת כתחקירנית, שבהן ניסתה לקבל הכרה על עבודתה, וראתה מהצד את הקולגות שלה מתקדמות במהירות, בזמן שהיא לא עוברת מבחן מסך. שם, הספק העצמי החל לכרסם.

את יכולה לקרוא לזה משבר?
"בהחלט, ולא קצר. אחרי שלוש שנים כתחקירנית, אחרות סביבי התקדמו ואני עדיין חיכיתי על הספסל. רציתי שדברים יגיעו יותר בקלות. זה, הרי, מתיש להיות במאמץ כל הזמן כדי להתבלט, קיוויתי שיגלו מהר יותר שאני יכולה להיות בפרונט. האמנתי שאם אתמיד ואתן את הכול, דברים יקרו. ופתאום זה לא היה ככה. ואז חוסר הביטחון הגיע. התחלתי להסתובב בתחושה שאני לא חכמה, שאני לא טובה, שאני לא עוברת מסך, והלכתי לטיפול. זה לא היה פשוט".

גם לתוכנית 'חיסכון' לא ששו לקבל את דדון, מחוסרת הרקע הכלכלי, אבל גיא סודרי, עורך מהדורת החדשות, דחף את המינוי, והאמין שתצליח להפתיע. "ברגע שהבנתי שלא רצו אותי כאופציה ראשונה, אמרתי שאוכיח שאני עובדת קשה. אף אחד לא לימד אותי, השלמתי פערי ידע בעבודה קשה. קרן (מרציאנו) נתנה לי את ההזדמנות. כשעברתי למהדורה היא אמרה לי: 'דדון, את אחת הכתבות הכי טובות שהיו לי'".

ואז קיבלת הצעה מ'רשת' להגיש תוכנית לצד אודי סגל ולוסי אהריש.
"זה היה מפתיע ומרגש. כי הנה, ההכרה שחיכיתי לה הגיעה".

והעדפת שלא.
"אחרי שההתלהבות הראשונית נרגעה, התלבטתי. החלטתי להישאר במהדורה. זו אחת ההחלטות החשובות שעשיתי. בחרתי בעבודה הסיזיפית, שבה אפשר לעבוד שבעה חודשים על תחקיר שבסוף נגנז כי אין מספיק ראיות, או כי מרואיינים מתחרטים או בגלל אלף סיבות אחרות. לקבל מלא ביקורת, לא לישון בלילות, לעבוד מול עבריינים ונוכלים. אני כל-כך שמחה שזו הייתה הבחירה שלי".

יש לך מנטור?
"גיא סודרי. למדתי ממנו לקחת החלטות בזמן אמת, ולהבין את האחריות שבאה עם זה. לפני כשנה הוא הציע לי להיות כתבת תחקירים במהדורה. לא ממש רציתי, כי חשבתי שאני צריכה להתחיל קודם מתחום סיקור שוטף. אין הרבה עיתונאים חוקרים בארץ ומי שיש הם, מבחינתי, פסגת המקצוע. אני מאוד מעריכה את חיים ריבלין, עמרי אסנהיים, רביב דרוקר, אבל אני רק בתחילת דרכי. מה אני לעומתם. שיתפתי אותו בחששות. הוא אמר לי: 'עזבי, את צריכה לעשות את זה, זה האקס פאקטור שלך'. היום אני מודה לו. אני מרגישה שזה הייעוד שלי בחיים".

מי מעורר בך השראה?
"מקרן מרציאנו אני לוקחת את האמביציה, הנחישות והאסרטיביות. מדנה ויס, שאני עושה דרך שדומה לשלה בהרבה מובנים, שתינו לא הגענו מגל"צ וסללנו את הדרך בתוך המערכת - אני לוקחת את האופן שבו היא מראיינת אנשים, בחדות ורגישות ובעיקר את החריצות. ליד דנה את עלולה לחשוב שאת עצלנית. גם במעמדה ועם הוותק שלה היא רצה, טסה בכל העולם, לא מורידה את הרגל מהגז. מיונית לוי אני לוקחת את העובדה שידע זה כוח, וגם את יכולת ההעמקה שלה והאמפתיה. מאילה חסון אני לוקחת את זה שהיא בגובה העיניים, את 'חתולת הרחוב' שהיא. יוצאת לשטח, פותרת תעלומות".

אדוה דדון וגלעד שלמור / צילום: אלבום פרטי
 אדוה דדון וגלעד שלמור / צילום: אלבום פרטי

החלטנו על חוקים בזוגיות

בחזרה לנקודה שבה התחלנו; דדון חולקת את חייה עם כתב הפלילים של חברת החדשות, גלעד שלמור. "התאהבתי בחזות הכתב הפלילי הקשוח שמגיע לזירות פשע ושומר על קור הרוח. הלוחם שלא מפחד, ומצד שני חכם בצורה מדהימה, ציפור הנפש. הוא סחף אותי. הוא רומנטיקן אמיתי. היה שולח לי שירים של יהודה עמיחי. מהר מאוד הבנתי שהוא הגבר שלי. יצאנו חודש ואז נפרדנו, הוא שבר את ליבי".

ואז?
"אחרי כמה חודשים הייתה מסיבה והוא חשף בפניי את הפחד לאבד את הרווקות, הפחד שהחיים ייגמרו. אחרי שהוא ראה את 'כלא דדון' ב'ארץ נהדרת', הוא אמר שהם ממש הבינו את החיים שלי. אנחנו חולקים את התשוקה לחיים. אני מרגישה שיחד הכול אפשרי".

מה הכי קשה לגלעד איתך?
"חוסר הטקט שלי. אני אומרת את מה שאני חושבת, זה מביך אותו לפעמים. וגם שלוקח לי הרבה זמן לשחרר ולהתנתק בחופש, אני קשה עם עצמי".

ומה קשה לך אצלו?
"בהתחלה היה לי קשה עם הפרעת הקשב. למשל, למצוא גרביים במיקרו ונעליים במקרר, ראית דבר כזה? בהתחלה הייתי מתעצבנת, היום אני נקרעת מזה".

דדון ושלמור לא ידעו כיצד יתקבל המפגש בין ההורים. הוריו של גלעד הם איש הפרסום רמי שלמור, ואשת יחסי הציבור אירינה שלמור. "אבל המשפחות התאחדו בקלות. ההורים שלי הכי קלילים וחמים".

והסביבה?
"אנשים אמרו לי 'עכשיו את מסודרת, מתחתנת עם שלמור'. האמת היא ששתי המשפחות יצרו את הונן במו ידיהן ועבדו מאוד קשה. במידה מסוימת גלעד ואני עושים את הדרך שהם עשו בעבר. חיים באופן עצמאי מההכנסות שלנו. זה כן מרגיע לדעת שלעולם לא נגווע ברעב".

מכנים אתכם בחברת החדשות "פאוור קאפל". מורכב לעבוד באותו מקום עם בן הזוג.
"אני אוהבת את זה שאנחנו חולקים את אותו העולם, ויש בינינו הבנה כזו שלא דורשת מילים. אבל בפועל אנחנו שומרים על המון הפרדה. לכל אחד הקריירה שלו.

"החלטנו על כמה חוקים כדי לשמור על הזוגיות כמו לא לדבר על עבודה בבית, חוק שאני, כמובן, לא מצליחה לעמוד בו - יש לגלעד את היכולת לתת לי נקודת מבט שונה על סיטואציות. אנחנו גם לא עונים אחד עבור השני. אם המערכת מחפשת את גלעד, זה יהיה רק בטלפון שלו, ולהפך. אבל יש לנו שליחות דומה, וזה כוח.

"למדתי ממנו המון על מסירות וחריצות, הוא גם רגיש בצורה יוצאת דופן. לדעתי הוא יהיה סופר יום אחד. יש לו יכולת לגעת באנשים. אנחנו דומים בזה שאנחנו לא מפחדים. שנינו צוללים, וזה מוביל אותנו למסעות שבהם אנחנו לוקחים את הצורך שיש לנו בריגוש ואקסטרים ונותנים לזה ביטוי. למשל - ספארי צלילות, מרדף אחרי כריש לווייתן שלושה ימים במוזמביק".

העבודה שלכם יכולה להכניס הרבה דרמות לזוגיות. למשל, מקרה המעצר באבו דאבי.
"גלעד נסע לשם לסקר את אליפות הג'ודו. הוא הגיע כשליח חברת החדשות ואז קרה מה שקרה. הוא נעצר בידי גורמי הביטחון של מדינת האמירויות. אותם גורמים שארגנו את הביקור, אגב. הוא בילה 12 שעות במעצר, אמרו לי שהוא נלקח לתשאול קצר, אבל זה לא היה קצר. ובמרתף שהוא הובא אליו האשימו אותו בריגול. החוקרים כיוונו את המזגן לטמפרטורה הגבוהה המרבית, אח"כ הקפיאו. המזגן שימש כלי משחק בידיהם. לא נתנו לו לקום מהכיסא או ללכת לשירותים. נשמעו צעקות מחדרים סמוכים. אבל גלעד בחור חזק.

"באיזשהו שלב, כשהבנתי שעוברות שעות ואף אחד לא יודע מה קורה, הטרפתי את כל העולם. לא יכולתי לקבל את זה שהוא עובר את הלילה בחוסר ודאות, ויש מי שנואם על הפודיום ובוכה דמעות תנין. כל משרד החוץ היה על הרגליים, כולם התערבו ובסוף הוא שוחרר. הוא עבר שם חוויה שלא כל אחד היה מצליח לעמוד בה".

והלינץ׳ שעבר ביפו?
"זו הייתה טראומה".

מתי את ידעת על זה?
"לפני שהוא הלך הייתה לי אינטואיציה לא טובה. זה קורה לי הרבה, שיש לי תחושת בטן שמצביעה על משהו לא טוב שעומד לקרות. הוא התקשר ואמר לי: 'אל תילחצי, עברתי לינץ׳. אני בדרך לאיכילוב'. זה היה מטלטל לראות אותו ככה עם פנס בעין, עם כתף כאובה וסימני נשיכה על הגב. לחשוב על גלעד, שהוא הגבר החזק שלי, שוכב על הרצפה ועשרות בועטים בו ונושכים אותו. זה פוצע לא רק פיזית, אלא גם נפשית. שום דבר לא מכין אותך לסיטואציה כזו. סימני נשיכה על הכתף ועל הגב שנשארו שבועות אח"כ. מי עושה דבר כזה?".

אם היו שולחים אותך לאזורי מלחמה, היית נענית?
"הלוואי, שישלחו. אני רוצה להיות איפה שההיסטוריה מתחוללת. אני רוצה לפגוש את האנשים, להבין ולהרגיש. נוטים לשאול עיתונאיות בטלוויזיה וגם אותי, מתי הן יעברו כבר להיות מגישות. למה לשים אותי באולפן? אני רוצה להיות בשטח. אם ישלחו אותי לאזורי מלחמה - זו העבודה שלי".

עולמם של המקרבנים

בחייה הפרטיים לא תהסס לקפוץ מצוק, לטפס על הר גבוה, ולצלול עם כרישים. אבל כעיתונאית היא עובדת על בסיס סיכונים מחושבים, שעליהם היא עוברת שוב ושוב לפני כל עימות.

בתחקיר 'הנומרולוג המנצל', במשך שבעה חודשים שמעה את העדויות של הנשים, חוותה את הכאב שלהן. עם חלקן הלכה לטיפול פסיכולוגי כדי לראות אם הראיון לא יפגע בהן נפשית. "נפגעות שפנו אליי בהתחלה התחרטו. חלקן התראיינו ואז קיבלו ממנו מכתבי איום בתביעה וחזרו בהן. מצלמות נסתרות שלא צילמו, כל מה שיכול היה להתפקשש בדרך, קרה. מישהו אמר לי: 'עזבי. זה לא שווה את העבודה, וזה שהכול משתבש זה סימן. אם יש ספקות, אם את לא נרדמת בלילה - רדי מזה'. לא ויתרתי. בסוף, בעקבות התחקיר, נפתחה חקירה משטרתית ופנו מתלוננות נוספות.

"בעוקץ הרכבים אמרו לי שאין מצב, שזוג הנוכלים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. שאפילו המשטרה וחוקרים פרטיים לא הצליחו. בסוף הגענו אליהם. הצלחנו לאתר את מקום המסתור ולגרום למשטרה לטפל ביסודיות בתיק. אחד המרואיינים אמר עליי: 'זאתי ילדה חמודה, לא נראה לי שהיא מבינה למה היא נכנסה'. כששמעתי את זה צחקתי, כי אני יודעת שזה מה שעשויים לחשוב מרושם ראשוני. קרצתי לו ואמרתי: 'סבלנות'. בסוף הצלחנו".

באיזה מצב את מגיעה לעימותים?
"אני הרבה פעמים לא ישנה בלילה. מתכננת ומנתחת אם הוא יגיד לי ככה מה זה אומר, מה הוא יעשה, איך אגיב אם ישקר, אם יודה, איך מאמתים את הגרסה שלו, איך לא מתבלבלים ובכל זאת נותנים לו להביע את עצמו. מה אעשה אם יברח, ואם הוא ישפיע עליי? ואז אני מגיעה לסיטואציה של עימות, לפעמים אחרי שחיכיתי לו שעות ברכב, וצריכה לנתק את המטען שהגעתי איתו כדי לשמוע את הצד שלו".

ומה טכניקת העבודה שלך מולם?
"כשאני מגיעה להתעמת איתם בשם הקורבנות, אני מנסה קודם להבין את העולם שלהם, מאיזה מקום זה מגיע. ברור לי שלפעמים לא הכול שחור או לבן. המטרה היא לא לעשות שיימינג למישהו, אלא להגיע לאמת, והרבה פעמים הם יודעים לגרום לך גם להתבלבל. לגרום לך לחשוב שאולי טעית, אולי הסיפור שונה משחשבת. פה נכנס גם הפחד מלטעות. מליפול. שיוליכו אותך שולל. מדובר בדיני נפשות, ובסוף גם הם בני אדם".

איפה עולה הפחד שלך?
"ברור שכשאני מגיעה לרגע האמת אז דופק לי הלב בטירוף. אני כל הזמן חושבת מה אם, מה יקרה, מציירת את כל התרחישים בראש. אבל הפחד האמיתי שלי הוא מלטעות. מלפגוע בבן אדם שלא לצורך, לפרסם מידע לא נכון. ואז לשרוף גם את עצמי.
"בואי נחשוב רגע עליו, על זה שכרגע נתפס. זה לא נעים. אז כן, אנשים מתנהגים כמו חיה פצועה לפעמים, ואת לא יודעת איך הם יגיבו. לכל אחד יש את האינסטינקט ההגנתי שלו".

ומה עם האינסטיקנט שלך?
"אין לי בעיה להסתכל לסכנה בעיניים, גם גלעד כזה. יכול להיות שזה חלק מהחיבור בינינו. בשביל מטרה ראויה אנחנו חסרי מורא. שמעת על המושג 'אופטימיות מבצעית?' זה מהמוסד. זה אומר שכל מה שצריך כדי לבצע משימה שנתפסת כבלתי אפשרית זה להתחיל אותה, והשאר כבר יתחבר. זה אומר להתגבר על הפחד ולהתנתק ממנו בזמן ביצוע משימה. גיליתי שאני יודעת לתפקד טוב ברגעי לחץ, אני לא יודעת אם זו יכולת משחק או אדרנלין או סתם קור רוח. אבל אני הופכת את הפחד לפוקוס, וסומכת על תחושות הבטן שלי".

שרון גל / צילום: דור מלכה
 שרון גל / צילום: דור מלכה

אנחנו לא רובוטים

אחרי הראיון שלך עם ארנון מילצ'ן חטפת ביקורת על כך שלא התאמצת לעמת אותו עם שאלות נוקבות.

"מראש היה סיכום שהוא לא ידבר על החקירות. אני העיתונאית היחידה שנפגשה איתו בשנתיים שהוא גזר על עצמו שתיקה. האשימו אותי ביחס מלטף כלפיו, אבל ממש לא באתי בשביל ללטף אותו. פגשתי אדם חי-מת, שבכל הטירוף מסביבו והעושר והוליווד, הפרשה גמרה אותו ולא בטוח שרק באשמתו. במסגרת ההזדמנות שנוצרה, ניסיתי לשאול כמה שיותר שאלות וגם להקשות, בכל זאת. אני חושבת שזה היה ראוי, הראינו צד אנושי ואחר. גם אנשים גדולים טועים. ועדיין, נכון שגם הראיון הזה וגם ראיונות אחרים יכולים היו להיות יותר טובים".

עשית סרט על שרון גל שהתאהב בנוכלת. סיפור מוזר למדי, עד כדי כך שיש אנשים שחושבים שהוא הצליח לעבוד עלייך.
"מישהי כתבה בטוויטר 'אוי נו באמת איפה השכל הישר?', ואני ישר נדלקתי. כי זו הסיבה שהסיפור הזה כל-כך מעניין. וגם עניתי לה. החיים הם לא תמיד השכל הישר. כתבתי לה: 'כל דבר שאת עושה בחיים הוא הגיוני? אין רגשות עזים, תשוקה, כמיהה, שהופכים הכול לקצת יותר מורכב ומסובך?', אנחנו לא רובוטים.

"אני יודעת איזה תחקיר עשיתי, וכמה הפכתי כל אבן. אני לא מתרגשת מהביקורת. ברור שזה סיפור הזוי. לא הכרתי את שרון לפני, בטח שאני לא מזדהה עם המאבק שהוא עשה למען אלאור עזריה. לקחתי את הסיפור שלו מתוך אתגר לנסות להבין את נפש האדם. דווקא העיתונאי שמעצבן הרבה אנשים בדעותיו, המשתלח, המתריס, דווקא הוא נפל בפח. בעולם השוביניסטי שאנחנו חיים בו, לצערי, אנחנו נוטים לחשוב על קורבנות כנשים. כאלה שחיפשו אהבה, שנקלעו למשבר ולכן נפגעו, והמקרבן הוא גבר חזק. פה, התפקידים התהפכו. הפעם הקורבן הוא הגבר החזק, והאישה שפגעה היא מתוחכמת ומסוכנת מאוד. היא פגעה בעוד הרבה גברים ונשים חוץ ממנו. ועדיין, למרות כל הפרטים, ולמרות שהיא הודתה בפנינו שעשתה את זה כי התאהבה ונסחפה - עדיין קשה לאנשים לקבל את מה ששרון גל אומר".

מתחו עלייך ביקורת בחברת החדשות?
"מישהו מאוד בכיר, שאני מעריכה, אמר לי: 'הייתי חי בשלום אם זה היה אצל המתחרים'. אחרים אמרו: 'לא יכול להיות שאת נותנת במה לסיפור ההזוי הזה'. אותי זה דווקא סחף עוד יותר פנימה. לא רק בגלל הסיפור ההזוי והדמויות המרתקות, אלא גם בגלל האתגר - לראות אם אנשים מסוגלים לשים בצד את ההיגיון ולהבין לאן יכולה לקחת אותנו תשוקה. איך הכול יכול להסתבך כשאנחנו מרשים לעצמנו להיסחף".

צרו איתנו קשר *5988