וודי הארלסון וקווין קוסטנר הופכים את "הרודפים" לסרט מהנה לצפייה

תפיסת העולם השמרנית של "הרודפים" היא לא פשוטה לבליעה לעיניים מודרניות וציניות, אבל בדיוק כאן נכנס מגע הקסם של הבמאי ג'ון לי הנקוק • ביקורת

מתוך "הרודפים" / צילום: באדיבות נטפליקס
מתוך "הרודפים" / צילום: באדיבות נטפליקס

אם היינו עכשיו בשנותיה האחרונות של המאה ה-20, "הרודפים", המביא את סיפורם האמיתי של שני השוטרים שתפסו והרגו את הפושעים הנודעים בוני פארקר וקלייד בארו, היה נחשב לאחד ההימורים המרכזיים לאוסקר ומקבל הפצה מתוקשרת איפשהו לקראת עונת הפרסים. אבל אנחנו כבר לא שם, וכיום, סרט "מיד-באדג'ט" כמו זה (הפקות שתקציבן עומד על כמה עשרות מיליוני דולרים בלבד), מושלך היישר לאוקיינוס התוכן של נטפליקס, בלי יותר מדי רעש.

אבל "הרודפים" מעניין לא רק בקונטקסט הקולנועי שלו, אלא גם בזה החברתי. את בוני וקלייד רובנו מכירים בזכות יצירת המופת של ארתור פן מ-1967, שסימנה את סופה של הוליווד הישנה והביאה מקום לסרטים על אנטי-גיבורים מאת יוצרים צעירים ומקוריים. בסרט ההוא חווינו את סיפורם של הרוצחים דרך נקודת מבטם, הזדהינו איתם, הזדעזענו ממותם, כאשר אנשי החוק והקורבנות נדחקו לשולי הסיפור.

חמישים שנה אחר כך, אנחנו שוב נחשפים למעלליהם, אבל הפעם דרך "הטובים", תוך כדי דמוניזציה מוחלטת לפושעים שהפכו לסלבריטאים, ובכך הסרט מציג את השאיפה שלנו לחזור לעולם עם גבולות ברורים של טוב ורע.

"הרודפים" הוא כולו התרפקות על תקופה שהייתה ואיננה, כזו שבה הגברים היו גברים, והנשים כמעט ולא היו בכלל. ככזה, הסרט סובל מנקודת מבט נאיבית וארכאית להפליא, אבל מכיוון שהוא מצטיין בכל שאר התחומים, הוא צפייה מהנה במיוחד, שילוב משובח בין ז'אנרי המערבון והחקירה המשטרתית.

את צמד הרודפים, קאובויים קשוחים שתהילתם חלפה והעולם החדש של המשטרה והפוליטיקה הותיר אותם מאחור (חלק ממוטיב הנוסטלגיה הסנטימנטלית), מגלמים וודי הארלסון וקווין קוסטנר. שניהם מעניקים הופעות נפלאות והדינמיקה ביניהם היא ללא ספק הפן המצטיין של התסריט. קוסטנר, אולי השחקן שהכי מזוהה עם הניאו-מערבון האמריקאי (בזכות "וואייט ארפ", "סילברדו", "שטח פתוח" וכמובן "רוקד עם זאבים"), מייצג את הגבר האמריקאי הישן, המוסרי, השקט והחכם. הארלסון, גונב לעצמו כל סצנה בהשתתפותו, הוא זה שנדהם מהטכנולוגיות החדשות כמו ציטוט טלפוני ומכשירי קשר, ודרך שניהם אנחנו רואים איך החברה השתנתה ואיבדה את היכולת להבדיל בין נכון לפסול.

תפיסת העולם השמרנית של "הרודפים" היא לא פשוטה לבליעה לעיניים מודרניות וציניות, אבל בדיוק כאן נכנס מגע הקסם של הבמאי ג'ון לי הנקוק. הוא עשה קריירה מסרטים שמדיפים ריח של נוסטלגיה אמריקאית מתחסדת ("הזדמנות שנייה", "המייסד", "להציל את מר בנקס"), אבל לזכותו ייאמר שהוא סטורי-טלר מהטובים שפועלים כיום בהוליווד. הנקוק אשף בבניית סיפור מותח, מצחיק ומרגש, כזה שמצליח להסתיר את נקודת המבט הפטרונית שלו, ועל כן גם "הרודפים" הוא מסוג הסרטים שקל להישאב לעולם שלהם, גם אם לאחר מכן ישנה תחושה לא נוחה.

אבל אם לוקחים אותו פשוטו כמשמעו, כלומר כסרט אמריקאי עשוי היטב, "הרודפים" מתגלה כצפייה כיפית עם אבא בסוף השבוע.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988