הנקראות ביותר

"רציתי למות, והשבץ הזכיר לי למה אני חי": הפרופיילר הבינלאומי דב ינאי מספר על הטראומה האישית

הפרופיילר הבינלאומי, ד"ר דב ינאי, רגיל שמזעיקים אותו כדי למצוא מנכ"ל חדש לחברה או לנתח מה לא עובד בדירקטוריון. אבל השבץ שחטף לפני שנתיים עצר את הכול. דווקא שם, הוא אומר בראיון ל"ליידי גלובס", היה הגילוי הדרמטי

דב ינאי / צילום: איל יצהר
דב ינאי / צילום: איל יצהר

יהיו מי שיקראו לזה הרס עצמי, אבל ד"ר דב ינאי מבכר לומר שהוא הזמין את הסטרוק שלו, שאירע לפני שנתיים, מתוך רצון למות. "ידידה שלי אמרה לי שהיא רוצה לחבק אותי. אמרתי לה, 'תעמדי בתור, הרבה בנות רוצות'. והיא ענתה: 'אבל כולן רוצות שתחיה, ואני רוצה שתמות'. היא קלטה את הרצון שלי להרוג את עצמי.

"שתיתי המון אלכוהול. הדבר המדהים הוא שדווקא ביום שבו חטפתי סטרוק, החלטתי להפסיק לשתות. אמרתי לעצמי, אני אכין לימונצ'לו, ובכל ערב אסתפק בכוסית קטנה. קניתי בקבוק ספירט 96% ולימונים, והתחלתי לערבב. ישבתי מול הטלוויזיה, טעמתי, תיקנתי, ומהר מאוד גיליתי שמרוב טעימות, חיסלתי את כל הבקבוק. 96% אלכוהול! הייתי שתוי כלוט. באיזשהו רגע קמתי לשירותים, ולא הצלחתי להגיע. הבנתי שאני לא רואה טוב, מאוד מבולבל, זה היה הרגע של הסטרוק".

ומאז אתה מתנזר מאלכוהול?
"רציתי למות, והסטרוק הזכיר לי למה אני חי. מאז לא נגעתי, וזה לא חסר לי".

מה הבנת?
"שאני רוצה לחיות למען המורשת שלי. אני מעלה חומרים שלי לאינטרנט, רוצה שהילדים והנכדים יגלו אותי. זו התובנה - לעבוד ולהישאר למען שיפור הדורות הבאים. היה לי ברור שאני צריך סיבה טובה לחיות, ולשמחתי גם אורניה, אשתי, הבינה אותי טוב יותר מאז האירוע. כיום אני מבין שלה היה הכי קשה באותם ימים, העולם שלה נהרס והיא איבדה את הביטחון. מאז היא עצמה מטפלת באנשים שבני הזוג שלהם עברו אירוע מוחי", הוא מספר, ואז מכריז: "היום אני אוהב אותה יותר".

אולי אתה פשוט זקוק לה עכשיו.
"לא, אני פשוט מרשה לעצמי עכשיו לאהוב. אנשים בורחים מאהבה כמו מאזור סכנה. אני חטפתי מכה, ובעקבותיה אני מרשה לעצמי לאהוב. זו תחושה שהועצמה".
ינאי, 78, הוא פרופיילר בעל שם עולמי, יועץ מומחה בכל הקשור לצד האנושי של הניהול. הוא עבד עם החברות המובילות במשק, ובהן טבע והבנקים הגדולים, והוזמן לא פעם לסייע לתאגידים ברחבי העולם במציאת המנכ"ל הבא שלהם, אך הוא לא שש להרחיב על לקוחותיו. "אני לא רוצה להיכנס לפרטים - חלקם מושמצים, חלקם מעוררי קנאה, אבל מדובר באנשים שלא רוצים שיקראו עליהם בעיתון".

השבץ לא גרע מהתיאבון

במבט ראשון, ינאי נראה כתמול שלשום. הדיבור רהוט, קולח למראית עין. הוא מושיט לי את יד שמאל ללחיצה. יד ימין שלו עדיין לא יציבה, רועדת באופן לא רצוני, והוא מתנצל בלי שמץ מבוכה. אחר כך הוא מוביל אותי למשרדו, בבית ברשפון. כשהוא מתיישב בכורסה, ניכר שהתנועה לא קלה. הוא לא מנסה לטשטש את מצבו, וזה מוצא חן בעיניי.

לאורך הראיון הוא עוצר מעת לעת, מחפש מילה שפרחה. "אני לא מסוגל להחזיק עיפרון", הוא אומר, "אבל אני מרגיש חכם יותר, רואה דברים אחרת". אותו אירוע מכונן גם העצים אצלו את הרצון לטרוף את העולם. "השבץ לא גרע מהתיאבון שלי. אני עושה יוגה ופלדנקרייז, ומקים מכון אבחון לאוכלוסייה החרדית בבני ברק. כמו הסופר ויקטור פרנקל, אני מאמין שעיסוק מעניק משמעות לחיים. כל ספרי הפסיכולוגיה נגמרים כשאדם מגיע לגיל 65. אורניה ואני נראה שאפשר גם עד גיל 100 בקלות".

האירוע הנוירולוגי שינה את האופן שבו אתה מסתכל על העולם.

"הרבה שנים אני בוחן את השאלה האם מותר המחשב על האדם. במאות מבדקים עלה שהמחשב ניצח את האדם, אבל כשמכניסים לקבוצה האנושית רב, הקבוצה עולה על המחשב, כי לו אין אמונה. כשיש לך אמונה, יש לך את היכולת לשנות. המחשב זה העולם הלוגי, שמצוי באונה השמאלית, ואילו בני האדם מופעלים על ידי האונה הימנית, האחראית על רגש.

"כשחטפתי את הסטרוק זה היה כמו מתנה בשבילי - כל הצד השמאלי, השכלתני והלוגי, הלך לאיבוד. איבדתי את הסיסטמה, את הדרך, את היכולת להסביר דברים, אבל למדתי לחשוב אחרת. אפשר לומר שלמדתי לחשוב כמו אישה.

"כל הטענה שגברים יודעים לעשות עסקים טוב יותר מנשים היא שטות אחת גמורה. עוד משחר ההיסטוריה גברים יצאו לצוד, והנשים נשארו מאחור, במאהל או במערה. ומה הן עשו? החליפו תבואה ביין או במחצלת ארוגה. הן עשו עסקים וידעו להטמיע רגש לתוך העולם הזה. הן מבינות שלפעמים קונים משהו סתם כי הוא יפה או טעים, זה רגש. אם אתה נשאר מופעל עם אונה שמאלית חזקה, זה מתפקשש".

אז איך נשים בכל זאת נשמטו בדרך, איך גברים תפסו את החזית העסקית?

"הן ללא ספק רואות דברים טוב יותר, ובכל זאת העולם העסקי מפחיד אותן. כי הן פחות יודעות להעמיד את עצמן במרכז. במהלך השנים מאוד התעניינתי בהתנהגות גורילות ואורנגאוטן. תיצפתי עליהם, בגלל הדמיון של ההתנהגות שלהם לזו האנושית - התנועה הכי בולטת אצלם היא טפיחה עזה עם אגרוף על החזה. זה האגו - ראו אותי, אני יכול הכול! וזו הסיבה שאנחנו לא רוצים להיות נחותים כמו קופים. העולם לא יכול להיות מונע מאגו.

"אבא שלי היה מהנדס, הוא היה האונה השמאלית שלי. כשהייתי צריך לדעת איך לעשות משהו, הייתי פונה אליו. כשרציתי לדעת במובן העמוק יותר, הלכתי לאמא. הוא יודע איך לחשוב, היא פשוט יודעת.

"בדיכוטומיה הזאת אני נתקל שוב ושוב. למשל, כשבא אליי איש עסקים שהתעניין בעסקת גז גדולה. הוא חיפש שותפים לדרך, ואני פגשתי למענו כל מיני אנשים פוטנציאליים. שאלתי את המועמד איך בכלל הגיע לתחום, ואם הוא הצביע על הראש, הבנתי שזו חשיבה אקדמית. כשמישהו הצביע על הבטן - העדפתי אותו. אדם שחושב, אבל לא בהכרח נסמך על ניתוח שכלתני. היום ברור לכולם שבאוניברסיטה מלמדים מינהל עסקים, אבל איך לעשות עסקים הפרופסורים לא יודעים".

לגור אצל המועמד

פרופילאות עסקית היא כלי למיפוי דפוסי אישיות והתנהגות של אנשים בזירה העסקית, המאפשר גם ניבוי של תהליכי קבלת החלטות וקביעת מהלכים. "כל אדם שפועל בזירה מסוימת מותיר בה טביעת אצבע התנהגותית, שמלמדת רבות על אישיותו, התנהגותו ומערכת היחסים שהוא מנהל", מסביר ינאי. לדבריו, מי שבוחר לעסוק בפרופילאות עסקית צריך להבין מחשבים, עסקים ופסיכולוגיה. "איש עסקים טוב יודע לקרוא היטב את המפה האנושית כי עסקים עושים עם בני אדם".
את ההשראה והידע הוא שאב מגדול הפרופילאים בעולם, פסיכולוג יהודי בריטי. "שהיתי אצלו במשך שלושה שבועות, תמורת עשרות אלפי דולרים. באותה עת הוא היה עסוק באיתור מנהלים לשדות נפט. הוא התמסר לזירה הזאת, למד אותה על בוריה וידע לאתר מנהלים לזירות נפט ברחבי העולם".

מה הייתה השיטה שלו?

"מקובל היה שמנהל לא נוסע לבדו, אלא כל בני המשפחה מצטרפים אליו במעבר למקום החדש. כדי לבצע אבחון מדויק, הוא נהג להצטרף למשפחה המועמדת לשבוע עד עשרה ימים - פרק זמן ארוך מכדי לשקר או לעשות הצגות. פשוט לגור איתם, מבלי שהם ישנו ממנהגם.

"אחת הדרכים שלו לאבחן הייתה להתבונן במדפי הספרים של המשפחה. לראות איזה ספר הם שמו ליד איזה ספר, מה הניחו לצד המיטה. בנוסף, הוא נהג לנסוע לתקופה של שבועיים עד חודש ליעד כדי להתרשם מסביבת העבודה. גם אני עשיתי כך - כדי להכיר את אחד המועמדים, הלכתי לגור אצלו למשך שבוע. השיטה הוכיחה את עצמה".
ההתבוננות לא מכניסה אנשים לתבניות? חלשים ושתלטנים, נועזים והססניים, הולכים על הקצה, עם פוטנציאל לחורבן.

"פרופילאי טוב יודע שאנשים הם דינמיים, ומשתנים גם על בסיס יומי. לא רק מבחינת מצבי רוח, גם האופי יכול להשתנות. אני יושב עם אנשים, ומבקש מהם לתאר לי שתי תמונות, אחת שבה צילמו אותם ביום טוב שלהם ואחת ביום רע. אני גם מבקש מהם לומר עד כמה התמונה משקפת את מה שהם הרגישו. המסקנה היא שיש דברים שלא ישתנו בך, ויש כאלה שאפשר לצפות שישתנו".

עד כמה קורות החיים תורמים לאבחון?

"קורות החיים הם כלי שמשקף האם אדם זקוק לשינויים תכופים או ליציבות וקביעות. אלא שלעתים זה הופך לכלי נוח וקל לזיוף. במהלך ראיון אפשר לשאול על מהלכי חיים, לשנות אווירה ולראות איך המרואיין מגיב לשינוי".

משחק של אינטרסים

התיאוריות של ינאי נטועות בעולם העסקי, וההתעמקות בחקר האדם שמולו חידדו אצלו כמה תובנות עזות. "הבנתי משהו פורץ דרך בתחום העסקי. יש לי דוקטורט במשאבי אנוש, למדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה, אבל הייתי צריך לעבור אירוע מוחי כדי להבין משהו עמוק יותר - לא די להבין את מה שאומר האדם שיושב מולי, אני חייב להכיר את הרקע והמרחב שבו הוא פועל.

"בנוסף, כדי להכיר אדם, אתה חייב קודם כל לזהות את הפצע שלו. כל אחד מביא איתו פצע מהעבר, וביחד עם השאיפה לעתיד - זה מה שיוצר את השאפתנות שלו. צריך להגיע לחקר הפצע - לחפור, להעמיק ולהבין את היסוד המניע. אני הייתי צריך להרחיק לסוף העולם כדי להבין את אמא שלי, למה היא התנהגה אליי כמו שהתנהגה, ואיך היא התנהגה כלפי עצמה. בלי פצע, אין תורה".

אל הפצע שלו, שדחף אותו קדימה ומניע אותו גם היום, נגיע בהמשך. בימים אלה יצא לאור ספרו 'מיומנו של פרופילאי'.

מתי מקפיצים אותך לבנות פרופיל?

"זה התחיל בעולמות פשוטים, השמה של אדם לתפקיד מסוים, וזה עלה וטיפס לצמרת, לשפיץ, לתפקידי מפתח כמו מנכ"לים. פנו אליי גדולי אנשי העסקים בכל העולם, שלחו מטוסים פרטיים כדי להביא אותי, ושילמו לי עשרות אלפי דולרים. כי גם איש עסקים מוצלח ביותר לא יכול לראות את מה שאני רואה כשאני מנתח זירה".

מה קולטים כשיושבים בצד ומתבוננים?

"אנשים לא יודעים די על עצמם, בטח לא כשהם בעין הסערה".

ינאי מספר על הזדמנות שבה הזמינו אותו לייעץ לחברה בחו"ל. "מישהו שהיה סמנכ"ל כספים הפך למנכ"ל הארגון, והוא התלונן באוזניי שפעם בחודש מתקיימת ישיבת דירקטוריון שמאמללת אותו. כל ישיבה כזאת היא אסון מבחינתו. ביקשתי להגיע לישיבה הבאה, ואכן זה היה נורא.

"ברבע השעה הראשונה הצביעו על תקציב של פיתוח ב-100 מיליון דולר, וזה עבר בלי בעיה. הסעיף הבא בסדר היום היה לאשר בנייה לסככת אופניים לעובדים, משהו כמו 13 אלף דולר. כאן התחיל בלגן גדול. שאלו אותו כמה הצעות מחיר לקח, האם הוציא את זה למכרז, שיגעו אותו בזוטות. שמתי לב שמי ששאל את השאלות הללו היה חבר דירקטוריון צעיר, שהתברר שהוא הבן של בעל הבית. מיד הבנתי את התמונה: הוא רוצה לחזור לאבא, ולספר לו איך הצליח להוריד 5,000 דולר מהמחיר. הוא מחויב בדין וחשבון למשפחה".

מה ייעצת למנכ"ל?

"להפוך את הבחור לחבר. לקרב אותו, לשתף אותו, להעניק לו ידע, כך שלא יצטרך לרוץ לאבא'לה ולהתרברב. ואכן, את המצגת הבאה הוא הכין עם הצעיר, לימד אותו את החומר, ובעצם העצים אותו מול אבא שלו. הוא דיווח לו ממקום יודע יותר, מקצועי. המנכ"ל הזה היה חייב להבין שהיחסים בין האב לבן הם אלה שיקבעו את עתידו".

הוא לא יכול היה להגיע לזה לבד? חייב להיות מבט חיצוני שיחלץ את ההבנה הזאת?

"מנכ"לים לא יודעים מה קורה בדירקטוריונים. אני, בתור יועץ חיצוני, רואה את שתי הפירמידות. די, למשל, שתהיה בבורד אישה שיש לה חברת פרסום - כל ההתייחסות שלה לישיבות תהיה אחרת. יש לה אינטרס לקבל את תקציב הפרסום. זה משחק של כוח, אינטרסים, קואליציות וכריתת בריתות. לא סתם כל חבר כנסת או שר שנפלט מהממשלה מיד משתלב בדירקטוריונים - זו פוליטיקה".

מותר האדם על המחשב

הוא נשוי, כאמור, לד"ר אורניה ינאי, פסיכולוגית קלינית ותעסוקתית. הם מתגוררים בקיסריה ויש להם שני בתים נוספים, במצפה אבירים וברשפון. כשאני שואלת אותו האם העבודה עם עשירי עולם הפכה אותו לאדם עשיר, הוא משיב "התעשרתי במידה. בואי נאמר, שיחסית לפסיכולוגים אני עשיר".

בשנות ה-70 הוא ייסד את מכון אדם (כיום אדם מילא), שעוסק בהשמה ובמשאבי אנוש. מאז התחוללה כאן מהפכה תעסוקתית, וגם המקצוע שינה את פניו. "בעבר כולנו ראינו לפנינו מודל של פירמידה. אתה מתחיל מלמטה וצומח למעלה, וככל שאתה מטפס נעשה צפוף בצמרת. כמו שבצבא עולים בסולם הדרגות אבל רמטכ"ל יש אחד, כך גם כאן, מנכ"ל יש רק אחד.

"זה היה הבסיס להקמת המכון, אלא שלאט לאט התחלתי להתעניין במה שקורה מעל לראשו של המנכ"ל או הרמטכ"ל. אשתי היא יועצת לחברות משפחתיות. יום אחד הגיע אליה מנהל חדש שרצה לכנס את הדירקטוריון, ולהציג בפניו את החזון שלו. היא שלחה אותו אליי, והוא הציג בפניי מצגת פאוור-פוינט לתפארת. אמרתי לו: זו מצגת נהדרת למנהלים, אבל ממש גרועה למועצת מנהלים.

"כל מי שמתחתיו יכול להתרשם מאוד מהתוכנית להתייעלות, מהמבנה החדש שהוא הציג. מועצת מנהלים זה משהו אחר לגמרי. שם יש פוליטיקה ומשחקי כוח: מעל למנכ"ל יושבת פירמידה הפוכה ומכאיבה. ובמשולש הזה, ככל שאתה עולה לבסיס הרחב, האוויר דליל יותר. תשימי לב מי נמצא בכל הדירקטוריונים של החברות הגדולות - תמיד אותם שמות".

מה שאתה טוען זה שלא די שמנכ"ל ינהל את מי שמתחתיו, הוא חייב להיות ערני כלפי מה שמתרחש מעל לראשו.

"בדיוק! כי שם יש תורמים, בני משפחה, רגולטורים. שם נמצאים היחסים הכי מורכבים. אתה יכול להיות דקאן מצטיין באוניברסיטה, אבל מעטים יודעים שלא פעם התורמים הם אלה שקובעים את סדר היום".

התחקות אחר המניעים היא לא פעם הקוד הסודי לפיצוח פרופיל של פושע. האם לא די בהבנה אנושית חריפה או בשרטוט מתווה פסיכולוגי מקצועי?

"לא. אתה יכול להיות פסיכולוג מכונן, אבל אם לא תקרא את הזירה, את העולם שבו התבצע הפשע - זה לא יעזור. כדי להבין לאן הולך עסק משפחתי כמו שטראוס, לא די בהיכרות עם המנכ"לים. אני חייב לצלול אחורה לעבר, להבין מי הייתה הילדה, מי אם המשפחה, מה הדינמיקה בין האחיות לבין האבא. דווקא שם טמון עתיד החברה".

קורה גם שאתה נכשל בניתוח?

"במקרה אחד ביקשו ממני לחפש מנהל. ישבתי ובחנתי את המועמד מכל הכיוונים, ובסוף חזרתי לבעלים, ואמרתי לו: 'תקשיב, אני לא ממליץ לך לקחת אותו. הוא בן זונה, שחושב רק על עצמו'. הבעלים קפץ: 'זה בדיוק הטיפוס שאני מחפש'. כלומר, אני נכשלתי כאן בהבנה של הזירה. הוא חיפש מישהו רע.

"דוגמה נוספת: לפני כמה שנים פנה אליי איש עסקים מאשדוד שביקש ממני עצה בנושא רכישת מפעל צמיגים כושל. הגעתי למפעל, ולא הצלחתי להבין אותו. למה אתה צריך את זה? האזור שומם, מרוחק מהעיר, נדל"ן עלוב ביותר ואין כאן איזו פריצת דרך טכנולוגית. יעצתי לו לוותר. הוא ענה לי: 'אתה לא מסתכל מעבר לגדר. חברה ממשלתית גדולה התמקמה עכשיו בקרבת מקום. תכף היא תגדל, ותהיה רעבה לקרקע שלי'. לימים התברר שהוא צדק, אני לא ראיתי את הפוטנציאל, לא התייחסתי לזירה. היום זה כבר לא יקרה לי".

אנחנו קרובים ליום שבו מחשב יוכל לעשות את השמת הזהב - עם הזנה של מאות קורות חיים, הוא ישכיל לקלוע לפרופיל שאותו מחפשים.

"אפשר להזין מחשבים בכל מה שהיה, אבל שום מחשב לא יוכל לומר לי איך ארגון מסוים ייראה בעוד חמש שנים. בנושא חיזוי עתידי, המחשב לא יצליח".

הפצע הפך אותי למקצוען

הסקרנות האנושית היא הדלק שמניע את ינאי. עם סיום שירותו הצבאי יצא לטיול טרמפים סביב העולם, ובמשך שלוש שנים חצה כ-50 מדינות סביב הגלובוס. מהולנד לכל אירופה, ומשם להודו וליפן ואיפה לא. "כשטיילתי בעולם גיליתי שאני יכול לנהל שיחה עם כל אחד, גם בלי להבין את השפה. דיברנו בלי מילים, הבנתי אנשים דרך היכולת לצחוק ברגע הנכון, לשתוק ביחד, להרגיש אחד את השני. צריך להתבונן ולראות את האנשים, לא רק לתת להם טרמפ קצר.

"באותן שנים טיילתי כל הזמן לבד, סוחב את אהובותיי בתרמיל, אהובות תיאורטיות, כמובן. יום אחד אכתוב ספר שבו דב ינאי בן ה-80 מראיין את הצעיר שהייתי בגיל 21. ושם אשאל אותו, מה היה נחוץ לך לבזבז שלוש שנים בנדודים?".

ומה הצעיר יענה לך?
"האגו דחף אותי. בלי אגו לא הייתי מצליח. היה לי חשוב שיגידו לי: כל הכבוד!".

רק לפני רגע דיברנו סרה על האגו, כמה הוא מרוכז בעצמו.
"כי לא די באגו, חשוב מי בעל הבית שלו. את האגו צריך לנהל. אסור לו לשלוט בך, אלא לשרת אותך".

מה דחף אותך למסע? זה היה מעשה לא שגרתי בשנות ה-60.

"כיום אני יכול לומר שחיפשתי שלושה דברים - הרפתקה, מנהיגות ורוחניות. אבא שלי היה חולה ב-ALS ובסופו של דבר ירה בעצמו. מחלת ה-ALS שלי הייתה אחרת: Adventure, Leadership, Spirituality. נהניתי מהבדידות. אתה נוסע עם החבר הכי טוב שלך, אתה בעצמך, העולם משנה צורה ואתה נשאר אחד. זה היה מסע החניכה שלי".

אחת ההגדרות למסע חניכה קשורה במהלך הנפשי שאתה עובר. תמיד תחזור שונה מהאדם שיצא למסע הזה.

"חזרתי שונה. כיום אני מבין שהמסע הזה היה גם בריחה וגם חיפוש. הדרייב הכי חזק בחיים שלי זה להכיר אנשים, אני מניח שזו הסיבה שאני עוסק בפרופילאות, מתוך רצון להבין אנשים. להבין בכלל".

ואולי הפצע הוא זה שדחף אותך.

"זה כוח מניע. מבחינה רוחנית, הקדמתי את זמני. הייתי אצל האושו, אצל מורים רוחניים בהודו וביפן. כשחזרתי לארץ, ההרצאות על הטיול מימנו לי את הלימודים באוניברסיטה. למה חזרתי? כי התגעגעתי לאמא שלי".

היה לך סיפור לא פתור עם אמא שלך.

"הייתי בן בכור, ואחריי נולדו לאמי תאומות, רותי ונאווה. רותי נולדה חולה, היא הייתה גמדה. אבל נאווה הייתה בריאה, ודווקא היא מתה מוות בעריסה בגיל צעיר. נשארה רק הגמדה, ואמא שלי הקדישה לה את כל חייה. היא נשאה עליה אשמה, והקדישה את כל חייה לאחותי. היא הענישה את עצמה".

ואיפה אתה היית?

"אותי הדפו מהבית, הרחיקו אותי, דחפו אותי לגדול מהר, להסתדר, להתרחק מהבית הלא בריא. היום אני חושב שהיא רצתה לגונן עליי, ולכן הדפה אותי. ככל שעברתי טיפולים בחיים שלי הבנתי שהפצע הוא זה שהפך אותי למקצוען.

"אני מאמין שככל שאתה עובד יותר, אתה פחות מת. באחד מהמסעות שלי הגעתי לירדן, במסגרת סדנה של חיפוש חזון אישי. כל אחד היה צריך לצאת לשוטט יום שלם במדבר, למות, לכתוב הספד על עצמו, ולקום מחדש. בהספד שלי כתבתי: חבל שדב ינאי לא יכול להיות פה איתנו, כי יש לו עוד הרבה פרויקטים מרתקים לעשות".

"זה הפך אותו לאיש טוב יותר"

"היועצת אמרה לו: 'אוקיי, זה לא נורא למות'. ואז הוא בחר בחיים". ד"ר אורניה ינאי מספרת על החיים לצד בעלה אחרי השבץ

"זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית", מספרת ד"ר אורניה ינאי, אשתו של דב, על הימים שלאחר השבץ. "במשך שלושה חודשים דחסנו עשרות טיפולים - מהידרותרפיה ופלדנקרייז ויוגה ועד ריפוי בעיסוק. היה צריך להחזיר לו את כושר הכתיבה, להוציא רישיון נהיגה.

"אנחנו שותפים לעסקים ולמחשבה, ופתאום מצאתי את עצמי לבד. יש לך את אותו איש, אבל שונה. וזה סוג של אובדן.

"נדרשתי לאלפי החלטות לבד, איפה להתאשפז, איפה להשתקם. הייתי צריכה לנהל הכול. הלכתי איתו לרופאים, הוא יושב מולם והם מדברים אליי. את מבינה? הם לא התייחסו אליו. אמרתי להם, דברו איתו, הוא לא דביל, הוא מבין הכול. זה ללא ספק חושף את הפחדים של הרופאים.

"אבל דב הוא עוף החול, השתלט מהר מאוד על המחשב. חצי שנה אחרי הסטרוק הוא כבר יצא להרצאה - ונדהמתי מהאומץ, כי עדיין היו לו בעיות בשליפת מילים".

הוא מספר בראיון על הרצון שלו למות. הצלחת להבין את הוויתור הזה?

"צריך להבין שכאשר אדם דינמי כמוהו מאבד את השליטה בחייו, הוא גם מאבד את הטעם. הוא היה צ'ארמר, כל מה שאת רואה היום, אבל עוד יותר. הלכתי איתו להרבה יועצים. אחת מהם אמרה לו: אוקיי, זה לא נורא למות. באותו רגע היא הציגה לו בעצם בחירה, והוא בחר. בחיים".

את אומרת שהוא לא אותו בן אדם. איפה מתחיל השינוי?

"חלקים גדולים מהסימביוזה בינינו השתנו. עבדנו 40 שנה ביחד, ניהלנו את המכון. אחרי האירוע כל אחד מאיתנו פנה לדרכו. באופן פרדוקסלי דב הפך ליותר עצמאי, הוא פנה לכתוב את הספר שלו והתחיל להרצות יותר. הוא אוהב אנשים, יש לו תקשורת מעולה עם בני אדם, וכל הצדדים הללו התחזקו מאוד אצלו. הוא משקיע בזה. אני חושבת שהסטרוק הפך אותו לאיש טוב יותר".

ינאי מספרת על העבודה המשותפת שלהם סביב הפרופילאות. "פעם גילינו שבכל הקשור במזכירות בכירות - אנחנו לא מצליחים בהתאמה. מנכ"לים ביקשו מזכירה שהייתה קצינה בצבא, אינטליגנטית, בעלת כושר ביטוי. וכשמצאנו כאלה, זה לא עבד.

"ואז דב ניתח את העניין, והבין שבעצם הם מחפשים מאמי, מעין עוזרת אישית שתביא את הכביסה מניקוי יבש. הבוסים לא יודעים להגדיר מה הם רוצים. זה בעצם מה שקרה לאולמרט עם שולה זקן. אם הוא היה מנסח לנו מה הוא מחפש - הוא היה אומר מזכירה עם ראש על הכתפיים, שמבינה בניהול המשרד. אלא שהוא למעשה חיפש משהו יותר אישי, מישהי שתהיה גם אשת סוד, וככה נוצרה אינטימיות שהתבררה כהרסנית. לא סתם אנשים מתאהבים במזכירה האישית, זה בגלל שהם מפתחים בה תלות גדולה".

אחרי השבץ, התהפכו ביניהם התפקידים. ינאי, שנמנעה מניהול כל השנים, נאלצה לקחת חלק גם בזה. "דברים השתנו. דב הוא הנדימן, יש לו ידי זהב, ופתאום אני מזמינה חשמלאי לתקן משהו וזה משגע אותו. אז למדתי שאני צריכה להניח לו לפחות להסביר לחשמלאי מה לעשות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988