בין הפקיד לשר - האיזון ששומר על זכויות הציבור

למרות שנבחרו ע"י הציבור, שרים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם

מליאת הכנסת / צילום: דוברות הכנסת - יצחק הררי
מליאת הכנסת / צילום: דוברות הכנסת - יצחק הררי

בוויכוח המתמשך בין תומכי הפקידות לבין אלה המעדיפים את שליטתם של נבחרי הציבור, יש מי שמבלבלים בין "מדיניות" ל"מינהל תקין" ועיקרון שלטון החוק.

נדמה כי יהיה קשה למצוא מי שלא יטען כי בבסיס הרעיון הדמוקרטי נטוע החופש של נבחרי הציבור לקדם את המדיניות וההשקפות שעל בסיסן נבחרו וזכו לתמיכת הבוחר. אלא שהחופש לקדם וליישם מדיניות, לקבוע סדרי עדיפות ולבצע רפורמות אינו מבטל את סדרי המינהל התקינים ואת העקרונות החוקתיים שמלווים את המשטר הדמוקרטי. 

האם יכול שר לקדם מדיניות שמשמעותה פגיעה בשוויון בלא שהדבר עמד במבחני חוק היסוד? האם יכול שר להתעלם מחובת מכרז או מיישום אמות-מידה שנקבעו בחוק, רק בשם הטענה כי זכה באמון הבוחר שהעניק לו את הכוח לקבוע? התשובה היא - לא.

תרעומת שמופנית באופן גורף נגד אכיפת גבולות הגזרה של ההנחיה המיניסטריאלית או בלימת רצון השר באמצעות חומת החוקיות, מתעלמות מעקרונות בסיסיים של שיטת הממשל אצלנו, שכדאי מדי פעם להזכיר ולרענן.

מערכת הממשל בישראל ובדמוקרטיות אחרות שמבקשות להיקרא "ליברליות", היא מערכת שלובה המכילה איזונים בין רצון הרוב להגנה על עקרונות יסוד, ששום רוב אינו זכאי או רשאי לפגוע בהם. כשם שדמוקרטיה אינה רק רצון הרוב ונבחריו, היא גם אינה שלטון פקידות נטול מעצורים. אלה מאזנים את אלה, ורק בכוחם השלוב מתקיימת מערכת מאוזנת וראויה.

גם נבחרי הציבור וגם פקידיו הממונים נושאים בחובת הדיווח ונושאים על כתפיהם אחריותיות כלפי הציבור למעשיהם, פעולותיהם ומחדליהם. פקיד הציבור צריך לכבד את מדיניות הנבחר גם אם אינה תואמת את טעמו, והשר צריך לכבד את חובתם של פקידי הציבור לשמש כשומרי סף שהשיקול האלקטורלי רחוק מהם. אלה וגם אלה חייבים לפעול בשקיפות ולמסור מידע ציבורי לציבור ולשאר השחקנים במערכת הפוליטית והממשלתית.

רוב משרות הפקידות אינן משרות אמון, וטוב שכך. רציפות השלטון והשמירה על ענייניות המערכת ומניעת סחף של שיקולים פוליטיים קצרי-מועד הם איזונים טובים לכשלי השוק הפוליטי. נאמנות הפקידות לעובדות ולפעולה אחראית אינה נתונה למרותו של אף שר, שלעתים מונע משיקולים פוליטיים צרים ונקודתיים. 

לכן למשל, כששר טוען כי פקיד בכיר מוסר מידע ליריב פוליטי, הוא צריך לזכור כי המידע הציבורי, שנבחרי ופקידי ציבור הם נאמנים על שמירתו בעבור הציבור, שייך לציבורף ויש למסור אותו כברירת מחדל לכל דורש. כשהוא מבקש לדעת עם מי נפגש אותו פקיד ציבור, ובצדק, הוא צריך לזכור שאותה חובת דיווח חלה גם עליו, ונאה דורש - נאה מקיים (שר האוצר משה כחלון טרם חשף את יומניו לשנים 2017 ו-2018, על אף שהוגשו בקשות חופש מידע בעניין כבר לפני כשנה וארבעה חודשים).

גם במאבק בין נאמנים לשר מבין הפקידים, שמונו על-ידו למשרות אמון ומזוהים איתו פוליטית, לבין פקידים אחרים - צריך לזכור כי אותם עקרונות מנחים את ההתנהלות הפנים-משרדית. גם האוחזים במשרות אמון ראוי שיזכרו כי נאמנותם הראשונה נתונה לציבור, והעובדה כי מונו לתפקידם בידי אדם זה או אחר, אינה הופכת אותם למבצעי רצונו כשזה מתנגש עם העקרונות הבסיסיים שהוזכרו קודם. גם הם בגדר שומרי סף, וגם מעשיהם כפופים לאותה ביקורת מלווה כל מעשה מינהלי באשר הוא.

מנגד, בכירים עלומים במשרדים ממשלתיים אינם יכולים לנסות להפריח בלוני הפחדה כך סתם, אם קיים סיכוי למינוי אישיות פוליטית שאינה נושאת חן בעיניהם לתפקיד השר באותו משרד. גם תדרוכים מגמתיים וניסיונות חבירה וסיוע ליריבים פוליטיים של שר מכהן או אפשרי, אינם תואמים את האופן שבו עליהם למלא את תפקידם. ככל שיש בידם מידע רלוונטי הנוגע למניעה כלשהי למינוי אדם כלשהו לעומד בראש המשרד, מצופה כי יפעלו בגלוי להביא מידע זה לידיעת הציבור והרשויות הרלוונטיות.

ניסיונות השפעה אחרים, הנעשים בעילום-שם ושיש בהם ניסיון להשפיע ולכפות רצון אישי על פני בחירה ציבורית, ראויים גם הם לגינוי.

הכותב הוא היועץ המשפטי של תנועת "הצלחה"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988