מי רוצה לחיות אלף שנה? ובכן, אני רוצה. אבל יש לי תנאי: אני רוצה גוף

חוקרים נשבעים שכבר עתה מתהלך בינינו אדם שיחיה אלף שנה. אלף שנה. אנשים שאני מדבר איתם על זה נרתעים, מי רוצה לחיות אלף שנים? אני רוצה, וגם אם אני לא יודע איך זה יהיה, יש לי תחושה שזה עדיף על המוות

דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
דרור פויר/ צילום: יונתן בלום

א.

אחרי שהרג את המינוטאור הנורא, מפלצת שחציה שור וחציה אדם שנכלאה בלבירינת שבכרתים, עלה תזאוס מלך אתונה על אוניית המלחמה שלו בעלת 30 המשוטים והפליג הביתה. אנשי אתונה שמרו על האונייה שנים רבות אחרי מותו, מדי פעם היו מוציאים ממנה חלקים שהתיישנו ושמים חלקים חדשים. כך עשו שוב ושוב עד שבא איזה פילוסוף, טיפוס עם ידיים ענוגות שמעולם לא היכו בפטיש או משכו בחבל, נעמד מול הפועלים והתחיל להציק להם בשאלות: האם האונייה של תזאוס היא עדיין האונייה של תזאוס אף שהחלפתם בה את כל הקורות, המפרשים, התרנים, החבלים והמשוטים של תזאוס? ואם לא, מתי הפסיקה להיות - אחרי שהחלפתם חלק אחד? מאה? ואם תיקחו את כל החלקים הישנים שהורדתם מהאונייה, תבנו מהם אחת חדשה ותעמידו אותן מולי, זו ליד זו - מי מהן תהיה האונייה של תזאוס? ואם נחזור ונחליף גם את החלקים המקוריים באונייה השנייה וניצור שלישית - מי תהיה אז האונייה של תזאוס?

שאל הפילוסוף ושאל עד שהתעצבן אחד הפועלים והרביץ לו.

הפועל, המלך, המפלצת והפילוסוף כבר מזמן שוכני עפר וגם האונייה איננה, אם הייתה. הכול חלף, הכול חולף והכול יחלוף מלבד השאלה שלעולם עומדת: מי אני? בהנחה שהחיים והניסיון, השמחה והכאב, ההצלחות והכישלונות, הלידות והמוות, הצלקות והניתוחים, התאים שמתים ומתחדשים, משנים את הבנאדם כמו היה אונייה מיטלטלת בים הזמן - חייב אדם לשאול את עצמו האם אני עדיין האונייה של תזאוס שהייתי?

דרור פויר/ צילום : יונתן בלום
 דרור פויר/ צילום : יונתן בלום

ב.

יש שאלות שאין עליהן תשובות. חשבתי על זה כשקראתי השבוע את הפרויקט המרגש “אנטומיה 2.0" שעשו החברים בגלובס על האדם של העתיד. הפרויקט הקיף את העולם המוזר והמרתק של העריכה הגנטית והרפואה הרגנרטיבית (הדפסה, יצירה וגידול במעבדה של רקמות ואיברים במטרה להחליף את הפגועים ולשפר את הקיימים), שתי מהפכות עצומות שאנחנו עומדים על סיפן וכוללות דברים מטורללים למדי שמשרטטים עתיד ששווה להישאר פה בשבילו והופכים לך את הראש מבפנים החוצה כמו סוודר. עניינים שגורמים לי לרעוד מהתרגשות.

אני מדבר על דברים כמו הדפסת תאים צעירים של לב חי במדפסת תלת ממד - אירוע שקרה לראשונה לפני כשבוע במעבדה של פרופ’ טל דביר באוניברסיטת תל אביב. אם יצליחו לגדול בסביבה תומכת, יתפתחו ללב של ממש. חוקרים כבר הצליחו להדפיס שלפוחית שתן, הדפיסו רקמת עור עם זקיקים שמצמיחים שיער (אני צריך כזה, תודה), ליצור רקמת שריר מתאי גזע, לבנות מחדש חוט שדרה שהתנתק, לתקן תהליכים מטאבוליים ולרפא HIV. הם הצליחו לקחת ריאה מאדם מת, השתילו עליה תאי גזע והיא שוב נושמת (במעבדה, בינתיים). הם משתילים רוק, פינים, ריאות ואוזניים (בינתיים אצל חיות) ועובדים על יצירת סחוסים, כבדים, לבלבים וכליות (אני צריך אחת כזו, תודה).

הדבר היחיד שמעיב על ההתפעמות וההתרגשות זו המחשבה על החיות האומללות שכל הניסויים האלה מתבצעים עליהן. התקווה היא שבקרוב נגיע למיומנות כזו שכבר לא נצטרך יצורים חיים לנסות עליהם דברים. בינתיים, הן מגש הכסף שעליו יוגש לנו עתיד שאין לנו בכלל יכולת לתאר. מבחינתי, כל חולדה וכל עכבר, כל ארנב וכל חזיר, שקיפדו את חייהם על המזבח הזה נצחיים וקדושים כמו לייקה, הכלבה הראשונה בחלל. ונזכור את כל החיות כולן.

ג.

היחס לחיות הוא כמובן רק הצעד הראשון בשדה המוקשים האתי של הרפואה הרגנרטיבית והעריכה הגנטית, אבל היום הוא לא יום טוב להתפוצץ בו. כך או אחרת, האדם העתידי יכול להיות ולהיראות שונה מאיתנו ברמה כזו שתגרום לנו לחשוב שעברנו לסיפור אחר ואנחנו כבר לא רק הספינה של תזאוס - יכול להיות שבגרסה אפשרית של הסיפור הנ"ל אנחנו נהיה גם, או אולי בעיקר, המינוטאור: חצי אדם וחצי אלוהים, מפלצת שנוצרה לא באשמתה - אדם שהושתלו בו גנים של דגים וחזירים, לבבות שהודפסו במעבדות, עצמות שנוצקו במפעלים, יצור ששונה וששופר עד לבלי היכר ועכשיו לא יודע מי הוא ומה הוא.

חוקרים בפרויקט נשבעים שכבר עתה מתהלך בינינו אדם שיחיה אלף שנה. אלף שנה. אנשים שאני מדבר איתם על זה נרתעים, מי רוצה לחיות אלף שנים? ובכן, אני רוצה. לא שיש לי מושג איך זה יהיה, אבל יש לי תחושה שזה עדיף על המוות.

ד.

וזה לא נגמר כאן. בכתבתו המומלצת של עמיתי המכובד שחר סמוחה שהופיעה על שער G בשבוע שעבר, נחשפתי לפרופ’ עירד בן־גל שעומד בראש “חיים דיגיטליים 2030", תוכנית שמנסה להיערך לשלל תרחישים עתידיים. בן־גל עוסק פחות בתחום הפיזיולוגי של השינוי ויותר בתחום המופשט יותר, הנפשי: הוא טוען שבעתיד הקרוב נהפוך לישות אחת דואלית שתחיה בו זמנית בשני העולמות בצורה מלאה, הפיזי והדיגיטלי. “בני האדם", אמר הפרופסור, “יחיו במקביל בשני העולמות גם יחד". בעתיד, חזה, האדם יהפוך לישות דואלית, נוכל לעבור ממש לחיות ברשת ולהיפטר מהמגבלות של הפיזיקה: נוכל להתגבר על המרחק והזמן, להיות בכמה מקומות ולחוות כמה חוויות סימולטנית.

גם כאן מדובר בחיי נצח - אבל את חיי הנצח האלה אני לא רוצה, תודה רבה. לא רוצה לחיות ברשתות; כבר תקופה שצמצמתי את הנוכחות שלי למינימום והחיים הרבה יותר טובים. מי רוצה להיות בכמה מקומות בו זמנית כשבכולם אנשים מדברים שטויות ומתנהגים חרא? אני רוצה להיות האונייה של תזאוס, לא אוואטאר או אימוג’י של האונייה של תזאוס. אני רוצה שיהיה לי גוף שאפשר לגעת בו, שיכול לגעת. אני רוצה להרגיש גשם על הראש וחול בין האצבעות, אני רוצה להתמתח.

פרופ’ עירד בן־גל מדבר על ניתוק שקשה לי לחשוב עליו - קל לי יותר לחשוב על עצמי עם כליה של טפיר ולבלב של ארמדיל מאשר על עצמי כקוד - ולמרות שלא נפגשנו, הוא מזכיר לי את חברי משכבר הימים רנה דקארט, שכבר לפני 400 שנה כמעט היה הראשון לדבר איתי על להטיל ספק בדבר המובן לנו ביותר - היותנו בעלי גוף.

אני לא אשכח את זה. ישבנו אצלו בחדר, אש מבוערת רקדה באח ורנה אמר שיכול להיות שאנחנו לא קיימים, שהכול חלום, שיש ישות שמתעתעת בנו וגורמת לנו להאמין שאנחנו זה אנחנו ושאנחנו נמצאים פה בחדר, מול האח. יש דבר אחד שאני יודע בוודאות, אמר לי: שאני קיים. שהרי לולא הייתי קיים, לא יכולתי להטיל ספק בקיומי. לא הבנתי מה אתה רוצה אחי, אמרתי לו. אני חושב, אמר רנה, משמע אני קיים. בעטתי לו ברגל. למה עשית את זה, צעק. להראות לך שאתה קיים באצבע הקטנה של הרגל כמו שאתה קיים בכל המחשבות שלך ביחד, אמרתי ויצאתי מהחדר.

מאז לא שמעתי ממנו.

ה.

יש שאלות שאין עליהן תשובות ואל תסמכו על הזמן, כמו שאני מכיר אותו, על כל תשובה אחת הוא מביא עשר שאלות נוספות. ואולי זה העניין, להמשיך ולייצר שאלות חדשות, כי ברגע שלא יהיו לנו יותר שאלות, תקפא השמש וכדור הארץ יעצור את סיבובו.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988