ומה עם הזכויות של העובדים שלא מתאגדים?

החופש להתאגד אינו דומה לחופש לשבות ולגרום נזקים לגורמים אחרים בחברה

עובדי חרסה מפגינים נגד סגירת המפעל בבאר שבע - היום השלישי / צילום: באדיבות אגף הדוברות בהסתדרות
עובדי חרסה מפגינים נגד סגירת המפעל בבאר שבע - היום השלישי / צילום: באדיבות אגף הדוברות בהסתדרות

התאריך 1 במאי במאי נושא עמו תמיד שלל שבחים לארגוני העובדים וקריאות להישמר מפני ניסיונות הפגיעה בעבודה המאורגנת. השנה, לקריאות הללו יש הקשר מיוחד. הביקורת הרבה על התנהלות ועד עובדי רכבת ישראל גררה קריאות רבות להגבלת זכות השביתה בשירותים החיוניים. שר התחבורה ישראל כ"ץ אף אמר, כי יפעל להכניס את חוק בוררות חובה בשירותים החיוניים להסכמים הקואליציוניים. תומכי העבודה המאורגנת בישראל הזדעקו, כי מדובר בפגיעה חמורה בזכות השביתה ובזכות ההתאגדות.

קיים בלבול חמור בין המושגים הללו, הנובע מהשימוש השגוי במונח "זכות". בדמוקרטיה זכות ההתאגדות אכן מקודשת. היכולת של אזרחים להתאגד בארגונים ולקדם את מטרותיהם היא אבן היסוד של השיטה הדמוקרטית, ומאפשרת קיומם של מפלגות פוליטיות וארגוני חברה אזרחית.

גם לעובדים שמורה הזכות להתאגד ולפעול יחד לקידום מטרותיהם ולשיפור תנאיהם מול המעסיק שלהם, וכל פגיעה בה היא אכן חמורה. אולם הטענה, כי יש לאפשר התאגדות אינה זהה לטענה כי יש לתת פריבילגיות והגנות מיוחדות להתאגדויות מסוימות. ארגוני העובדים בישראל, ובמיוחד אלה במגזר הציבורי, זוכים להגנות מקיפות הרבה מעבר לזכות להתאגד כשלעצמה.

חוקי העבודה בישראל אינם מאפשרים לעובדים להתאגד - אלא כופים זאת עליהם. חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 קובע כי מספיק ששליש מהעובדים יבחרו להצטרף לארגון עובדים, כדי להפוך את ארגון העובדים למייצג של כלל העובדים. גם אם שני שלישים מהעובדים בחרו שלא להתאגד ואף התנגדו אקטיבית להתאגדות, כפי שראינו בחברות כמו אמדוקס ומנורה מבטחים, החוק מסמיך את ארגון העובדים לפעול בשמם.

מרגע שנוסדה התארגנות עובדים במקום עבודה מסוים, הוועד רשאי לשאת ולתת עם ההנהלה בשם כלל העובדים, לחתום על הסכם קיבוצי, להשתתף בהחלטות על פיטורים וקידום וכמובן - לגבות תשלום מכלל העובדים, גם אלה שאינם חברים בארגון. מכל עובד נגבים דמי טיפול בגובה 0.8% משכרו, באופן כפוי וללא אפשרות יציאה.

גם זכות השביתה אינה זכות מקודשת. לכל עובד קיימת האפשרות להפסיק לעבוד אם תנאי העבודה אינם לרוחו, אבל זכות שביתה מאפשרת הפסקת עבודה ללא שום השלכות. שביתה בישראל מאפשרת לעובדים להפסיק לעבוד ללא הגבלת זמן ובלי שהדבר יוכר כהפרת חוזה וכעילה לפיטורים.

יתרה מכך, אם סחורתו של יבואן ניזוקה בגלל שביתה בנמלים, אין לו ממי לתבוע נזקים והוא נאלץ לספוג את ההפסדים. למעסיקים אין אפשרות להתגונן מפני הנזקים הנגרמים לעסק, הם אינם רשאים להעסיק עובדים חלופיים או לנייד עובדים מתפקיד אחר על מנת להשלים התחייבויות ולמנוע הפסדים.

במגזר הציבורי המצב חמור עשרות מונים. כל עוד שביתה מתנהלת במפעל או בחברה ספציפית הנזק הנגרם למשק הוא יחסית קטן. אין כך הדבר כאשר חברת החשמל, מערכת החינוך, רכבת ישראל, משרד הפנים, נמלי הים או מערך הכבאות שובתים. בניגוד למפעל פרטי לגפרורים, למשל, אין בנמצא חברת חשמל או רכבת אחרת. רק המדינה מוסמכת להנפיק דרכונים, מערך הכבאות אחראי להצלת חיים ממש ונמלי הים הם השער הימי של ישראל דרכו עובר הרוב המוחלט של היבוא והיצוא.

יחד עם ההכרה בחשיבותם של ארגוני העובדים, יש להכיר גם במחיר הציבורי שאנחנו משלמים עליהם. ראשית, בכפייה רחבה ועמוקה של עובדים רבים להצטרף להתאגדות ולשלם עליה מכספם. שנית, העלות הגדולה של ארגוני העובדים במגזר הציבורי. עצם הפוטנציאל של שביתה בשירותים הציבוריים, ובמיוחד בשירותים החיוניים ובשירותים המונופוליסטיים של המדינה, מייצרת לעובדים כח מיקוח אדיר, שהוליד להם שכר גבוה והטבות מפליגות.

הדרישה להגביל את זכות השביתה בשירותים הציבוריים אינה פגיעה בעובדים, אלא הגנה על העובדים האחרים, המתבקשים לשלם על ההטבות הללו דרך כספי המסים שלהם, דרך שירותים ממשלתיים באיכות ירודה ויעילות נמוכה, ודרך שביתות מרובות המשבשות את חייהם. גם להם צריך לדאוג.

הכותבת היא עמיתת מחקר בפורום קהלת

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988