תביעת העתק בגין הפקק ב"נתיב המהיר" סולקה בשל היעדר תשתית ראייתית: "אין בבקשה לייצוגית ולא כלום"

הבקשה לייצוגית ב-604 מיליון שקל הוגשה נגד חברת הנתיב המהיר והמדינה, בטענה לצוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מהנתיב המהיר בכביש 1 • גם מבקר המדינה מתח בעבר ביקורת על הפקק המטריד • השופטת מתחה ביקורת חריפה על מגישי הבקשה והורתה על מחיקתה: "לא ניתן להעלות השערה גרידא ולהשתמש בהליך המשפטי כאמצעי לאשש או להפריך אותה"

הנתיב המהיר בכביש 1 / צילום: רוני שיצר
הנתיב המהיר בכביש 1 / צילום: רוני שיצר

מי שנוסעים מכיוון מזרח למערב על כביש 1, וטרם יצאו לדרכם עם הנץ החמה, יכולים להבחין מדי בוקר בצוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מ"הנתיב המהיר", במקום חיבורם של הנתיב המהיר, כביש 1 הציבורי ונתיבי איילון. גם מבקר המדינה בשעתו, מיכה לינדנשטראוס המנוח, שם לב לכך וציין לשלילה את התופעה בדוח הביקורת שפרסם בשנת 2012. לפי דוח המבקר, "כדי לפנות מקום לסלילת 100 המטרים האחרונים של הנתיב המהיר, צומצמו שלושת הנתיבים של כביש מספר 1 לשניים, והדבר גרם לצוואר בקבוק בכניסה לנתיבי איילון לאלה שלא משתמשים בנתיב המהיר".

סביר להניח כי לאורך השנים הוטרדה שלוותם של מאות אלפי נהגים נוכח התופעה. ביניהם היו גם מי שהחליטו לעשות מעשה בעניין, והגישו בקשה לתביעה ייצוגית. את הייצוגית, על סך 604 מיליון שקל, הגישה חברת "קן-התור הנדסה ובניין", שעובדיה עושים שימוש בנתיב המהיר ובכביש 1 הסמוך לו. התביעה הופנתה נגד חברת הנתיב המהיר, כביש חוצה ישראל, חברת נתיבי איילון והמדינה. לטענת המבקשת, מחדליהן של המשיבות בתכנון ובהפעלת הנתיב המהיר הובילו ל"סיוט תחבורתי של ממש".

תחילתו של הנתיב המהיר במחלף נתב"ג, וסופו בכניסה הדרומית לתל-אביב. הנוסעים בנתיב שהוקם על-מנת להקל את עומס התנועה בכניסה לתל-אביב, חייבים בתשלום אגרה. מחיר הנסיעה בנתיב תלוי בעומס על כביש 1. בשעות הבוקר העמוסות, מאמיר פעמים רבות המחיר בנתיב עד לכדי 105 שקל (!) עבור נסיעה בודדת.

החברה המבקשת לאשר את התביעה כייצוגית, טענה כי בהתאם למסמכי המכרז שפרסמה המדינה לצורך בחירת זכיין שיקים ויפעיל את הנתיב המהיר, היה על החברה הזוכה במכרז לסלול נתיב חדש, לצד הנתיבים הקיימים בכביש 1, ולא במקומם, במטרה להקל את עומסי הכניסה לעיר תל-אביב. אולם, כך נטען, התוכנית המקורית שונתה, ובפועל בוטל נתיב אחד של הכביש, שסופח לטובת הנתיב המהיר. הדבר גורם לכך שהנוסעים בכביש 1 לכיוון תל-אביב נתקלים ב"צוואר בקבוק" אשר נוצר עם חיבורו של כביש 1 לנתיבי איילון, עקב כך שארבעה נתיבי נסיעה ציבוריים הופכים לשלושה נתיבים, ואז בנקודה אחת לשני נתיבים בלבד.

קופת הזכיין התעשרה

בתשובותיהן לייצוגית, לא הכחישו המדינה וחברת הנתיב המהיר - שיוצגה בהליך על-ידי עו"ד אוריאל פרינץ - כי התכנון המקורי היה להוסיף נתיב נוסף לכביש 1. גם החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בתל-אביב מינואר 2008, אשר אשררה את הבקשה לסלילת הנתיב, ודחתה את ההתנגדויות נגד ההחלטה, אמרה זאת. יתרה מכך, בעבר אף הוגשה על-ידי עמותת אדם-טבע-ודין עתירה - שנדחתה - נגד הרחבת תוואי הדרך, תוך שהמדינה ציינה את חשיבות סלילת הנתיב. למרות כל אלה, תשעה חודשים בלבד אחרי שאושררה הוספת הנתיב, משכה הוועדה המקומית את בקשתה להוסיף נתיב נוסף לתוואי הדרך.

כשמבקר המדינה העיר על צוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מ"הנתיב המהיר", השיבה לו המדינה כי הרחבת התוואי הקיים אינה אפשרית, נוכח הכוונה לסלול מסילת רכבת נוספת. גם על כך העיר המבקר, שקבע כי אכן "יש חפיפה בעייתית בין תוואי מסילת הרכבת ובין הכביש המתוכנן לנתיב המהיר", אך הוסיף כי לחפיפה זו היו מודעים מתכנני הפרויקט עוד בטרם פורסם המכרז המוקדם להקמת הנתיב המהיר.

לטענת המבקשת, עקב אי-סלילת נתיב נוסף נגרם נזק עצום לציבור המשתמשים בדרך: אלה שבוחרים להשתמש בנתיב המהיר בשל העומס שנוצר בדרך הנסיעה כתוצאה מצמצום הדרך לשני נתיבים בלבד, נאלצים לשלם אגרה כספית גבוהה בשל כך (גובה האגרה עולה ביחס ישיר לעומס בנתיב המהיר); ואלה שאינם משתמשים בנתיב המהיר, מכל סיבה שהיא, מפסידים כתוצאה מכך זמן עבודה יקר, ונפגעים מכך כלכלית, במישרין או בעקיפין.

עוד טענה המבקשת כי בעקבות ביטול הנתיב הקודם על-ידי הנתיב המהיר, בניגוד לתוכניות לכאורה, הרוויחה חברת הנתיב המהיר בכל היבט: תוואי סלילת הנתיב המהיר התקצר; עומסי התנועה בדרך שאינה הנתיב המהיר עלו משמעותית, ובכך זרם המשתמשים בנתיב המהיר והאגרה שמשולמת מצד אותם נהגים (הנגזרת ישירות מהעומס בנתיב המהיר), עלו גם כן. לטענתה, בכך הציבור הכללי ניזוק, ומנגד - קופת הזכיין התעשרה.

בלי בסיס ראייתי מינימלי

כדי לתמוך בטענותיה, צירפה המבקשת תמונות המתעדות את צוואר בקבוק שנוצר בכניסה לנתיב המהיר. בנוסף, ביקשה המבקשת לקבל את מסמכי התכנון של הנתיב, לאחר שנדחתה בקשה שהגישה בעבר מכוח חוק חופש המידע בעניין. שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, לא נעתרה לבקשה לקבל את המסמכים, ונראה שגם לא התרשמה מטענות המבקשת, שכן היא הורתה על מחיקת התביעה. זאת תוך שהשופטת קובעת כי "מלבד חשדות לא מבוססים וטענות כלליות וסתמיות בעלמא אודות שינוי תוכניות הנתיב המהיר אין בבקשה ולא כלום".

מרב הנימוקים המרכיבים את החלטת הסילוק עוסקים בכך שלא הוצגה בפני בית המשפט התשתית הראייתית הנדרשת כדי להוכיח את טענות המבקשת נגד חברת הנתיב המהיר. "המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית ולו מינימלית לבקשת האישור, אשר כאמור הוגשה בסכום אסטרונומי של 604.8 מיליון שקל", קבעה השופטת, והוסיפה: "היה על המבקשת לצרף חוות-דעת מומחה, שתוכיח כי אכן החל משנת 2011 קיים דרך קבע באופן יומיומי ומתמשך, פקק וצוואר בקבוק בכניסה לקטע דרך זה, כי 'צוואר בקבוק' זה לא היה קיים בטרם הפיכת מקטע זה לנתיב ציבורי, כי צוואר הבקבוק נגרם כתוצאה מהפיכת המקטע הרלוונטי לחלק מהנתיב הציבורי (קשר סיבתי), כי אילולא אותו שינוי תכנוני נטען (אשר ממילא לא הוכח והוכחש על-ידי המשיבות), לא היה נגרם צוואר הבקבוק, ועוד".

אגמון-גונן הוסיפה כי "אף את הטענות בעניין כמות כלי הרכב וכמות הנוסעים בנתיב המהיר מדי יום, עלות שעת עבודה ממוצעת, הזמן שבו עומד כל רכב בפקק וכו' - ראוי היה לתמוך בחוות-דעת מומחה משום שהיא עניין שבמומחיות".

השופטת ציינה כי המבקשת הייתה מודעת לפגם שנפל בתובענה שהגישה, וכי היא ביקשה לתקן זאת באמצעות הליכי גילוי מסמכים ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. התנהלות זו, קבעה אגמון-גונן, אינה "הדרך הראויה לניהול תובענה, ובוודאי שלא תובענה ייצוגית". לדבריה, "על תובע, וודאי מי שמבקש לשמש כתובע ייצוגי לבוא לבית המשפט כאשר ברשותו בסיס נתונים לכאורי המבסס ולו באופן ראשוני את הנטען בתביעה. לא ניתן להעלות השערה גרידא ולהשתמש בהליך המשפטי כאמצעי לאשש או להפריך אותה".

בנוסף קבעה אגמון-גונן כי יש לסלק את התביעה נגד נתיבי איילון והמדינה, מכיוון שהבקשה בכל הנוגע אליהן מהווה ניסיון לתקוף החלטה שלטונית, ניסיון שלא ניתן להשלימו באמצעות תובענה ייצוגית. עוד קבעה השופטת כי יש לדחות את הבקשה נגד חברת כביש חוצה ישראל, שיוצגה בהליך על-ידי עו"ד ניר סברוב ממשרד שניצר, גוטליב סאמט, מהטעם שהיא כלל לא הייתה חלק מתכנון ומביצוע הנתיב המהיר שנעשו קודם לכניסתה לתמונה. לפיכך, אין בין המבקשת לבין חוצה ישראל "כל יריבות".

לבסוף, חייבה אגמון-גונן את חברת קן-התור בתשלום הוצאות משפט למשיבות, בסך כולל של 60,000 שקל. זאת, לדבריה, "מכיוון שבמקרה זה התובענה הוגשה ללא בסיס ראייתי מינימלי וכן בשל העובדה שהתובענה הוגשה שנים רבות לאחר תחילת הפעלת הנתיב המהיר ללא כל נימוק".

"תובענה בעלת חשיבות ציבורית עצומה"

עו"ד אמיר שפיצר, שמשרדו ייצג את התובע הייצוגי בהליך, מסר בתגובה: "מדובר בתובענה בעלת חשיבות ציבורית עצומה. עיקר מטרתה היה לאכוף על מקבלי ההחלטות מימוש מעשי של תוכניות התנועה שנערכו על-ידם, אך לא בוצעו בפועל, מטעמים שלא התבררו עד תום, ובאופן שהחריף את מצוקתם של כלל משתמשי הדרך והגדיל משמעותית, יש להניח, את רווחי הזכיין הפרטי שמפעיל כיום דרך זו.

"לצערנו, וחרף בקשות שהוגשו, גופי הממשלה בחרו שלא להציג בפני בית המשפט הנכבד את כלל תוכניות התנועה והביצוע, שהוכנו ביחס לציר דרכים מרכזי זה, דבר שהביא למחיקת התביעה הנוכחית, עם שמירת הזכות להגישה מחדש, לאחר מסירת כלל הנתונים הנדרשים על-ידי המדינה.

"במדינה מתוקנת, שיתוף-פעולה זה חייב להתבצע על-ידי הפקידות השלטונית, באופן פתוח ושלם, ואנו מקווים שכך ייעשה גם בנושא חשוב זה. ראוי להדגיש שלא מדובר בעניין פרטי של משתמש דרך זה או אחר, אלא במאבק ציבורי בעל אופי צרכני מובהק, שחייב להסתיים בהצלחה".

סכומי הייצוגיות: 604 מיליון שקל? קשר קלוש, אם בכלל, בין הסכום שנתבע בבקשות לייצוגית לבין הסכום שלבסוף נפסק

סכומי תביעה אסטרונומיים בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות אינם מחזה נדיר. למעשה, ברוב המקרים בתי המשפט הדנים בבקשה לנהל תביעה ייצוגית, אינם דנים בשאלת גובה הנזק בשלב הראשון, ודוחים את הדיון בו לשלב השני הכרוך בניהול תובענות ייצוגיות, שרלוונטי רק וככל שהתביעה אכן מאושרת לידון כייצוגית. אלא שגם אז, לרוב, לא נדרש התובע הייצוגי להראות כיצד הגיע לסכום הנתבע, שכן לרוב תביעות ייצוגיות שבתי המשפט מאשרים לנהל, נסגרות בהסדר פשרה.

"סוד" ידוע הוא שבמרבית המקרים קיים קשר קלוש, אם בכלל, בין הסכום שנתבע בבקשה לאישור ייצוגית, לבין הסכום שלבסוף נפסק לטובת התובע הייצוגי, לרוב בהסדר פשרה. כך, למשל, על-פי מחקר של המרכז הבינתחומי משנת 2014, בשנת המשפט 2012 עמד ממוצע סכום התביעה בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות על כ-435 מיליון שקל; והחציון עמד על כ-25 מיליון שקל. אולם ממוצע הפיצוי בתביעות שבהן ניתן סעד כספי לציבור, היה כ-3.8 מיליון שקל בלבד - פחות מאחוז מהסכום שנתבע - והחציון עמד רק על 1.5 מיליון שקל.

במקרה שלפנינו - של בקשת הייצוגית שנדחתה בעניין הנתיב המהיר - עמד סכום התביעה על 604 מיליון שקל. כיצד הגיעו מגישי הייצוגית לסכום זה? לטענתם, סכום התביעה האישית של כל אחד מחברי הקבוצה שאינם נוסעים בנתיב המהיר, אך נוסעים בכביש 1 ונפגעים מהעומס שנוצר בגלל צמצום הנתיב, הועמד על- סך של 18,000 שקל.

המבקשת טענה עוד כי הנהגים שאינם משתמשים בנתיב המהיר עומדים בפקק תחבורתי, עקב נטילת הנתיב הקיים, אשר נאמד בהערכה זהירה בפרק זמן של 20-25 דקות נוספות לפחות, לכל משתמש בדרך, מדי יום; וציינה כי שעת עבודה ממוצעת במשק מוערכת ב-50 שקל. לטענתה, כמות משתמשי הדרך שבנדון, ללא משתמשי הנתיב המהיר, היא בהערכה 15,000 כלי רכב. החישוב נערך על בסיס ההנחה, שישנו נהג יחיד ברכב, ולפיכך ההפסד הכספי היומיומי הוא כ-300,000 שקל. ההפסד המצטבר בשנות הפעלת הנתיב הוא 504 מיליון שקל (לטענת המבקשת - הפסד שנגרם למשתמשי הדרך בפועל, בחישוב נזק של 20 שקל לכל נוסע, על הצד הזהיר).

המבקשת טענה כי לסכום זה יש להוסיף את רווחי הזכיין, חברת הנתיב המהיר, כתוצאה מהגדלת מספר משתמשי הנתיב המהיר עצמו, שמוערך במחצית המשתמשים בשעות העומס- כ-2,000 כלי רכב, וייקור הנסיעה בפועל - בתוספת של כ-30 שקל לרכב. הרווח היומי הישיר לזכיין עצמו בגין צוואר הבקבוק, הוא 60,000 שקל ליום, ובמכפלת תקופת הפעלת הנתיב (חישוב מניין ימי העבודה בפועל) קיים רווח ישיר לזכיין בסך של 100.8 מיליון שקל. 

את נתיבי איילון ייצגו עורכי הדין חגית בלייברג ורועי פדל ממשרד גולדפרב-זליגמן.

צרו איתנו קשר *5988