לאן שתברחו, הבעיות יברחו אתכם

כשג'יימס בולדווין כתב את "החדר של ג'ובאני" ב–1956, הוא נחשב נועז לתקופתו • אמיל גבוריו היה מחלוצי הרומן הבלשי במאה ה-19, מה שהופך רבים מקוראיו העכשוויים ליותר מנוסים ממנו בז'אנר • וההשוואה בין "איים קטנים" של לורנצה פיירי לרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה היא בלתי נמנעת

ספרים/צילום: איל יצהר
ספרים/צילום: איל יצהר

החדר של ג'ובאני, ג'יימס בולדווין , הוצאת כתר, 272 עמ'

הספר. האם גבר יכול לאהוב אישה וגם גבר בו-זמנית? האם יש לו סיכוי לנהל לאורך זמן שתי מערכות יחסים שנעות ביניהם? התשובה ידועה מראש, אבל דיוויד, גיבור ‘החדר של ג'ובאני', עדיין צעיר מכדי להתייאש או לחשוב על המחירים שכולם ישלמו.

הוא בחור אמריקאי שהגיע לפריז של אמצע המאה הקודמת, חי בה בעיקר על חשבון אביו, מנהל זוגיות עם הלה האמריקאית שנוסעת לחפש את עצמה בספרד, ואז מכיר את ג'ובאני האיטלקי, שעובד בבר שמרכז אליו חובבי גברים. הוא מתגאה בכוח הרצון שלו לקבל החלטה ולהוציא אותה לפועל במלואה, אבל עמוק בתוך לבו גם הוא יודע: אנשים שמאמינים שיש להם כוח רצון והם אדונים לגורלם, יכולים להמשיך להאמין בכך רק אם הם מומחים ברמייה עצמית. "עייפתי מן השיטוטים ביערות הנשים הנואשות", הוא אומר ספק לעצמו ספק לקורא, ומכאן ברור מה עומד לקרות.

את התקופה עם ג'ובאני, בחדר קטן שמשמש להם כבית, הוא מתאר כחיים שהתרחשו מתחת לפני הים ("הזמן זרם באדישות מעלינו, לימים ולשעות לא הייתה שום משמעות"). אבל די מהר צפו הפחד והחרדה: ג'ובאני העיר בתוכו חיה שלא תירדם שוב. הדמויות שהם פוגשים רק מעצימות את העליבות שבדבר, עד לסיום הקודר, הידוע מראש. ועם זאת, קשה להיוותר אדישים.

מעניין לציין שהספר נכתב ב-1956, ועל כן נחשב נועז לתקופתו. לבולדווין הייתה ביקורת על נושאים שהחברה אוהבת להשתיק, והוא לא פחד להביע אותה. מעטים כמוהו פועלים כיום.

שורה לזכור. "בפריז אתה מרגיש את הזמן שחלף... בניו יורק אתה מרגיש את הזמן שעוד עתיד לבוא" (עמ' 56).

שורה תחתונה. אפשר לברוח עד דרום צרפת, אבל הבעיות יברחו אתכם.

הזקן החביב מבטיניול, אמיל גבוריו, הוצאת נהר, 94 עמ'

הספר. על אף שלא רבים מכירים אותו, אמיל גבוריו בן המאה ה-19 היה מחלוצי הרומן הבלשי. מתחשק לומר שקיים סיכוי גבוה שז'ורז' סימנון קרא אותו, אבל אי אפשר להוכיח. בכל מקרה, בהיותו מראשוני הז'אנר, מעניין להתקדם איתו בנפתולי העלילה הפריזאית.

סטודנט לרפואה מגלה שהשכן המסתורי, מר משינה, הוא מפקח משטרה בכיר. בהיותו נסער מהגילוי, הוא ‘דוחף' עצמו לתוך חקירה של מקרה רצח שהתרחש בפאתי פריז, בבטיניול. מרגע זה הוא מנסה לתרום מיכולותיו כדי לפענח מה קרה לזקן שנמצא שרוע מת על הרצפה, תוך התפעלות מסוימת מיכולותיו של המפקח, אך לא עד כדי התבטלות. על פי האופן שבו הוא מתאר את השתלשלות העניינים, מתברר שהן אצל חוקר הרצח והן אצל החשוד העיקרי, לאישה יש תפקיד חשוב (צרפתי או לא?!?).

מצד אחד, גבוריו מציג טריקים שמוחזרו לאחר מכן בספרים רבים, ומצד שני, מרגישים שהוא עדיין לא היה משופשף בזה - הפתרון לא מאוד מפתיע. השאלה היא האם זו סיבה לעשות הנחות, ולא להתמקד בקוצו של יוד או בקוצה של תבנית פסיכולוגית. ייתכן שזה לא מאוד הוגן לחרוץ משפט: אנחנו הרבה יותר מנוסים מהכותב. וחוץ מזה, הוא כותב לא רע בכלל.

שורה לזכור. "הדברים הבולטים לעין הם אלה שאין רואים כלל" (עמ' 26).

שורה תחתונה. אחר צהריים של הנאה גמורה.

איים קטנים, לורנצה פיירי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 272 עמ'

הספר. השנה היא 1976, והגיבורה שלנו תרזה בת שש. היא ומשפחתה חיים באי האיטלקי ג'יליו, שאליו שולחים פושעים שהורשעו, אבל המדינה לא באמת מעוניינת שישבו בכלא. ההורים שלה קומוניסטים, ובעיקר אנטי פשיסטים. את האם היא מתארת כמי שקל יותר לחשוש ממנה, מאשר לאהוב. את האב היא מציגה כאדם בעל כמיהה נואשת לעשות תמיד רושם טוב. אחותה הגדולה קתרינה, שעמה יש לה קשר סימביוטי, היא השמש ("אני הצל שלה"). פעם הן כמו זוג גרביים, ופעם כמו כפיות. החיים שלהן הם היפים ביותר שיכולים להיות לילדים.

אבל אושר הוא לא חומר טוב לספרים. ולכן, מכאן והלאה, לאורך למעלה מ-40 שנה, אנו נחשפים למהמורות חייה של תרזה חסרת התקנה, שתמיד רוצה שהכול יהיה בסדר. ב-1982, למשל, האב מגלה את הרופאה החדשה של האי - מה שגורם למהומה משפחתית, ולכך שהאם והבנות עוברות לגור ב'יבשת' בעיירה אורבטלו. בקפיצה ל-1999, לתרזה כבר יש תואר ראשון מאוניברסיטה במילנו, אבל היא עובדת בחברת סקרים ברומא, כלומר נכנעה לעולם הקפיטליסטי. "התביישתי במה שהפכתי להיות... הייתי שחף במזבלה", היא מתארת את חייה הבנאליים.

אבל לא חולף זמן רב עד שמגיע השבר: אביה נפטר. תקופה קצרה אחר כך היא נכנסת להריון מבחור שפגשה בקיץ בג'יליו. ואז, אחרי שהשקיעה את כל זמנה וחירותה בריצוי אחרים, לראשונה תרזה מגלה אופי. "עכשיו אני זאת שחשובה יותר", היא קובעת, ומחליטה ללדת את הילד בלי לספר לאב לעתיד. אבל האירוע המחולל של חייה, כניסתה להיסטוריה כפי שהיא מכנה זאת, יגיע רק לקראת סיום הספר, עם התנפצות ספינת תענוגות עמוסה על חופי האי (אגב: מדובר באירוע שקרה באמת).

מתבקש להשוות בין פיירי ו'איים קטנים' לבין אלנה פרנטה והרומנים הנפוליטניים, אם כי כאן העלילה מצומצמת וממוקדת יותר. האי ג'יליו הוא מגיבורי העלילה בדיוק כמו נפולי אצל פרנטה, ואולי אפילו אנטי גיבור, כי הוא גם מקור לבושה. לחזור לגור בו כשאת כבר אדם בוגר, נחשב לתבוסה. וזו נקודה למחשבה, על המקום שבו גדלנו ועל המקום שבו אנחנו עכשיו.

שורה לזכור. "ברגע שאת מרגישה שהוא תפס את הפיתיון, תני טלטלה חזקה, ואז תשחררי קצת חוט" (עמ' 202. דגים וגברים הם דומים).

שורה תחתונה. לא הכי עמוק, אבל בהחלט יש פה כמה תובנות לחיים.

צרו איתנו קשר *5988