קדחת המערות: דרור פויר זחל לשלוש מערות בנות אלפי שנים

אי-שם בגליל העליון, בתוך בסיס צבאי, התגלו שלוש מערות חדשות • דרור פויר הצטרף לצוות של "צבא ההגנה לטבע", שנכנס אליהן בפעם הראשונה כדי למפות אותן וגילה שאריות של חיים מימי קדם • עטלפים לא היו באף אחת מהן, למרבה האכזבה, אבל קברים, נטיפים ואפילו ברחשים תוקפניים - דווקא כן • מסע אל בטן האדמה

מערת קבורה/ צילום: איל יצהר
מערת קבורה/ צילום: איל יצהר

בשעה תשע בבוקר, יום חמישי שעבר, מד החום כבר עומד על 39 מעלות ואנחנו מטפסים בהר, מפלסים שביל דרך קוצים, דרדרים וחרולים - הכול מריח כמו כוס תה או קערת סלט, בזכות הריח הנהדר של צמח מסוג פיגם הודי. סביבנו מרחפים פרפרים מסוג זנב סנונית - עד שאנחנו מוצאים את המערה הראשונה שלנו.

זו מערת קבורה, ככל הנראה מתקופת בית שני, בעלת שני פתחים משורטטים חצובים בסלע. הזמן מילא את המערה בחול ורק חלקם העליון נגלה לעין. אנחנו זוחלים על גחוננו פנימה, משתחלים בפתח הצר, מפריעים את מנוחתם של חרקים מופתעים. אין הרבה מה לראות, העצמות - אם עוד ישנן - קבורות עמוק, אבל אפשר להתרשם בבירור שמדובר במערת קבורה משפחתית שמורכבת מחלל כניסה ועוד ארבעה חללי קבורה נפרדים, כל אחד מהם בשטח של 2.2 מטרים. מעניין מי המשפחה שקבורה פה, מתחתיי.

בטוח שהיו להם חלומות. לדעת ארכיאולוגים של רשות העתיקות שחפרו לא רחוק מפה ומצאו עמודים וגתות, בתי כנסת ומקוואות, מדובר ככל הנראה בחלק מיישוב שהוקם בתקופה הרומית וחרב ככל הנראה במהלך המאה הרביעית לספירה.

מה אני עושה במערת קבורה? במסגרת עבודות שנערכו לאחרונה להרחבת בסיס צבאי אי-שם בצפון הארץ, התגלו שלוש מערות חדשות ואני מצטרף לצוות שמשימתו למפות אותן. הצוות מונה את דני בילינסון מחוג שוחרי המערות, את שמוליק יידוב, אחראי היונקים בחברה להגנת הטבע שבא לחפש עטלפים, את גיא סלעי וארז ודרו מגוף שנקרא “צבא ההגנה לטבע" ואת מפקד הבסיס, אבל הוא כל-כך סודי שאסור לדבר איתו, לצלם אותו או אפילו לומר שהוא איתנו, אז בואו נדמיין שהוא לא.

בילינסון משרטט את תרשים המערה, בעוד שמוליק ידוב מאוכזב שאין בה עטלפים. הוא נורא רצה למצוא עטלף חרקים נדיר מסוג פרסף גמדי, שקיבל את שמו בזכות איבר דמוי פרסת סוס שממוקם באפו ועוזר לו לנווט. זו לא מערה קטנה מדי בשביל עטלפים? אני שואל ולמד שלא כל העטלפים חיים בעדרים אדירים של מאות אלפי פריטים. הפרסף הגמדי, למשל, חי לבד או בזוג. האכזבה של יידוב נוגעת ללב. אף פעם לא ראיתי בן אדם נעצב מזה שהוא לא ראה עטלף.

מערת נטיפים/ צילום: איל יצהר
 מערת נטיפים/ צילום: איל יצהר

שמורת טבע בלב הבסיס

ישראל היא צבא שיש לו מדינה. זו לא קלישאה פציפיסטית אלא עובדה פשוטה: יותר מ-50% מהשטחים הפתוחים בישראל שייכים לצה"ל. כ-35% משטח מדינת ישראל הם שטחי אש (כ-7.5 מיליון דונם מתוך כ-21 מיליון דונם). בנוסף, מחזיק הצבא כ-16% מרצועות החוף של ישראל (יותר מ-30 ק"מ), וזה עוד לא כולל את השטחים שבהם הצבא לא מחזיק, אבל מחליט מי, אם ומתי יעברו בהם. לפי אומדנים מחמירים, אפשר לטעון שהצבא מחזיק בכמעט 80% משטח המדינה.

זה מטורף בכל קנה מידה, אבל יש לזה גם זווית חיובית ומפתיעה - לצד כל ההרס והחורבן שזורע הצבא בשטחים הללו (כלים כבדים, מוקשים, מטווחים וכו’), העובדה שאי אפשר לבנות או לטייל בהם הפכה אותם גם למעין שמורות טבע שמצליחות לשמר בתי גידול, מערכות אקולוגיות וערכי טבע שבמקומות אחרים נהרסים בעקבות הפיתוח. מדינה משונה.

הבסיס שאנחנו מטיילים בו משתרע (עוד לפני ההתרחבות) על שטח של 24 אלף דונם - זה בערך שמונה פעמים גבעתיים - ומהווה עיר מקלט לשלל יונקים, ציפורים וצמחים שגדלים בלי הפרעה. אנחנו מסתובבים ורואים צבאים, גיריות, דורבנים, פרחים, פרפרים ועופות דורסים. אם מצליחים להתעלם מהעובדה שמדובר בבסיס, זה ממש מקום מהיפים בארץ - מולנו נישא צוק הארבל, מימין הכינרת ומשמאל בקעת בית נטופה שהחורף ברוך הגשמים הפך לאגם ענקי. כבר שנים שלא ראיתי אותה ככה.

אם כל הישראלים היו עומדים פה איתי עכשיו במקום לריב זה עם זה על שטויות ברשתות החברתיות, הכול היה יכול להיות כל-כך אחרת. אני שואף עמוק לתוכי את היופי של הארץ ומרגיש שייך לכאן לא פחות ולא יותר מהמשפחה בת האלפיים שקבורה מתחתיי.

הגוף בעל השם המשונה “צבא ההגנה לטבע" קם בדיוק כדי לגשר על הפער הזה, בין ההרס והשימור, מיזם משותף לצה"ל, משרד הביטחון, החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים, קרן קיימת לישראל ורשות העתיקות. התקציב הוא 4 מיליון שקל בשנה (חצי מהצבא והשאר מתחלק) והרעיון הוא לתת למפקדי הבסיסים אחריות על השטח שלהם. כ-60 בסיסים כבר הצטרפו ליוזמה שאפשר לטעון שהיא לא יותר מנזם זהב באף חזיר. מצד שני, עדיף חזיר מטופח על חזיר מוזנח.

קירות מצופים בזהב. של שוטים

ממערת הקבורה אנחנו ממשיכים בטרק אל עבר מערת נטיפים, שגם היא התגלתה לאחרונה בבסיס, גם היא מעולם לא נחקרה. מישהו שם סולם ברזל, אטם את הפתח - מה שמבטיח שאין עטלפים בפנים, לאכזבת יידוב - והלך.

אנחנו יורדים בסולם הברזל החלוד. זה די מפחיד. חלק מהשלבים רקובים לגמרי וצריך לדרוך גם בקצה. לפעמים ממש קשה לרדת מרוב שצפוף בין הסולם והסלעים. עם כל שלב למטה, נהיה יותר ויותר חשוך עד שאנחנו מגיעים אל השלב הראשון של המערה, עשרה מטרים מתחת לאדמה. את שאר הדרך למטה, כעשרה מטרים נוספים, צריך לעשות בעזרת חבלים.

המראה בתוך המערה פשוט עוצר נשימה, בלי הגזמה. זו מערת נטיפים חיה ונושמת, טיפות מים עוד נוזלות מהנטיפים שנוצרו ממים שמחלחלים באיטיות דרך שכבות הגיר כבר מיליוני שנים. הידיעה שאני מראשוני בני האדם שנמצאים במקום העתיק הזה מרגשת אותי עד דמעות כמעט. מזל שקצת חשוך וכל אחד מאיתנו, חמישה גברים קשוחים, יכול להתבודד לרגע עם הרגשות שלו ולתת כבוד לזמן, למים ולסלע.

מערת נטיפים/ צילום: איל יצהר
 מערת נטיפים/ צילום: איל יצהר

מלבד נטיפים ומים, נוזלים מהתקרה שורשים של צמחים שונים ומשונים שאיש מאיתנו לא יודע לנקוב בשמם. איך הם חדרו דרך הסלעים והגיעו כל-כך עמוק, נפלא מבינתנו. ובעיקר - קירות ותקרת המערה נוצצים באור יקרות. האם מצאנו זהב? האם אני יוצא מהמערה הזו עשיר כקורח?

לא, מדובר בפִּירִיט, מינרל גופריתי המכונה “זהב השוטים", בדיוק מהסיבה הזו. הפיריט מבהיק בצבעי זהב וירוק. מאוחר יותר אני קורא על ספקולציה שלפיה, לפיריט היה תפקיד חשוב במוצא החיים, לא פחות: לפי הספקולציה, שמעולם לא הוכחה, התרכובות האורגניות הראשונות נוצרו על גבי שטח הפנים של הפיריט בזכות האנרגיה שמשתחררת מהתגובה שנוצרת מהמפגש בין מימן גופרתי (H2S) ומלחי הברזל שמרכיבים את המינרל.

מתחת לחלל שלנו יש עוד חלל עם נטיפים, ואחריו עוד אחד, והכול חי ונוטף ולח ונושם וזוהר בירוק וזהב. אני לא מאלה שמפזרים בקלות את המילה מדהים לאוויר, אבל הפעם זה מוצדק. המערה מריחה מטחב, גופרית, מים שעמדו, אבן עתיקה - זה הריח של הזמן עצמו. ככה הוא מריח, אני שואף זמן מלוא ריאותיי, וכשאנחנו מטפסים בסולם הרעוע החוצה מהמערה, אני מרגיש שחל בי שינוי תודעתי. נגעתי בראשית הזמן ועכשיו הוא בתוכי. אני יצור פרהיסטורי.

רואים שאריות במערת הרועים

ישראל היא גן עדן למערות ולחובבי מערות בזכות שני גורמים עיקריים: התפוצה הגדולה של סלעי גיר ודולומיט בישראל וההפרשים האקלימיים הגדולים בין הצפון והדרום. בדרום ובמזרח הארץ נפוצות יותר מערות אופקיות ומבוכיות, ואילו בגליל ובשדרת ההר נפוצות יותר מערות “אולם" מקושטות בנטיפים ובפירים עמוקים ואנכיים. רק באזור המיידי שלנו, איפשהו בגליל העליון, מוכרות יותר מ-400 מערות.
אני מסתכל על החברים יידוב, 50, ובילינסון, 49 - בני גילי - וקצת מקנא; איזה עבודות יש להם, יא אללה. אתה לא מתחרה עם אף אחד, אין מדדים ברורים שאתה צריך לעמוד בהם, אתה לא יושב במשרד, אף אחד לא כותב לך טוקבקים מרושעים ומקלל את הילדים שלך.

משם אנחנו ממשיכים למערה נוספת שנצפתה באזור. המערות לא בדיוק קוראות לך, אתה צריך לחפש אותן. מד החום מראה 43 מעלות ואנחנו מדלגים בהר כעדר עיזים שמח עד שהמערה מתגלית בפנינו - זו מערת רועים שחצובה בהר (באופן טבעי כמובן).

מערת הרועים/ צילום: איל יצהר
 מערת הרועים/ צילום: איל יצהר

מערת רועים נקראת כך בשל המבנה שלה: פתח צר שקל לחסום אותו ולהפוך אותה ממערה לדיר. אני צריך להתכופף כדי לעבור בפתח הצר - אבל ברגע שעוברים אותו, נכנסים לאולם ענקי בגודל של כ-40 מטרים.

זו אומנם מערת רועים, אבל אף אחד לא הכניס לפה עז כבר מי יודע כמה מאות או אלפי שנים, ועדיין אפשר לראות גללים יבשים מציפים את המערה. יידוב מחפש לשלשת עטלפים ולא מוצא. אני חש צורך לטפוח על כתפו בעידוד. בגלל שזה שטח צבאי סגור, הכול נקי ושמור יחסית; לא כמו בשטחים הפתוחים לציבור, שבהם כל פינה הופכת לשירותים והכול מלא צואה ונייר טואלט מטונף שנתפס בענפים.

שמוליק יידוב/ צילום: איל יצהר
 שמוליק יידוב/ צילום: איל יצהר

גם פה יש חלק שמרגש אותי - בפתח המערה יש חדר קטן ש"תקרתו" שחורה מרוב עשן של מדורות הרועים העתיקים. ממש אפשר לראות את מעגל האבנים שתחם את המדורה שכבר מזמן-מזמן כבתה. אני יושב איפה שישבו הרועים העתיקים ומסתכל לאן שהם הסתכלו, אותו נוף נשקף מולנו - לא כולל כביש 65, תחנת דלק, עילבון ודיר חנא. עופות דורסים חגים מעלינו והנוף פשוט עילאי.

“זו מערת רועים קלאסית", אומר בילינסון; 40 מטרים עומקה וכולה מסלע גיר עם תקרת פעמון מושלמת שיצרו המים. בילינסון כבר חמש שנים בקטע, במקצוע הוא בכלל איש תיאטרון, אבל מפגש מקרי ברכבת עם המערן יואב נגב הכניס אותו חזק לעניינים ומאז הוא נותן כמה ימים כל חודש.

קטנה ואפורה: זהירות, קרצייה

רצפת המערה מלאה בגללים יבשים ובתיקנחול, שזה בדיוק כמו שזה נשמע: תיקן שחי בחול. יצור דוחה למדי, אבל לא מזיק. תגידו, אני שואל את בילינסון ויידוב, מה זה הכתמים השחורים האלה שנמצאים בכל מקום על קירות המערה. בילינסון מתחיל לענות, אבל לפני שהוא מסיים את המילה “ברחשים", בערך באות חי"ת, הופכים כל הכתמים השחורים לענן עצום של ברחשים שמקיפים אותי מכל עבר, חודרים לכל מקום ולכל חור שלא הספקתי לחסום; יומיים אחר כך עוד פליתי ברחשים מתים משערי, מאוזניי, מאפי.

זה היה הרגע הדוחה של היום. אבל אני לא כועס. מיליוני ברחשים זה מחיר פעוט לשלם על מה שראיתי.
“שים לב שאין עליך קרציות", אומר בילינסון כלאחר יד, “שלא תקבל קדחת המערות", ושולח אותי למיני התקף פאניקה - מה קרציות עכשיו?! הוא מספר לי על רופא חובב מערות שמבין בענייני הקדחת ואף חוקר את המערנים. אני מתקשר אליו מהדרך.

ד"ר יואב ביננבאום שלום. מה הקטע?

“קדחת מערות בישראל נגרמת על-ידי חיידק בשם בורליה פרסיקה שחי על קרצייה שנמצאת במערות שלנו".

ספר לי על הקרצייה הזו, על מה היא חיה?

“אלה לא הקרציות שאנחנו מכירים מכלבים לדוגמה. בכלבים זו קרצייה קשה, במערות זו קרצייה רכה - קטנות, אפורות בהירות. מחזור החיים של הקרצייה כולל ארבעה שלבים: ביצה, זחל, נימפה ובוגר. היא יכולה לחיות עד עשר שנים. הקרצייה עוקצת אותך ונושרת אחרי חצי דקה. לא נדבקת אליך. בגלל זה קשה לזהות את העקיצה. אלה חיות אדמה. יש להן מארח, הן הרי צריכות לאכול דם של איזשהו יונק. במערות זה יכול להיות כל דבר - עכברים, שפנים, בישראל הן אוהבות בעיקר דורבנים, ככל הנראה".

ואיך הן מגיעות מהדורבן אליי?

“הן חיות מחופרות כמה סנטימטרים בתוך האדמה ומגלות את הבן-אדם על-ידי הפחמן הדו-חמצני שהוא מפריש בנשימה. מערות זה הרבה פעמים סיטואציה של זחילה, כלומר שאתה קרוב אליהן. הקרצייה מסוגלת לחוש שינויים זעירים בריכוזי הפחמן הדו-חמצני שבאוויר באמצעות איבר שממוקם ברגליה הקדמיות. כשהיא מרגישה אותך, היא עולה אל פני השטח, מזריקה לך אלחוש, יונקת דם, מתחפרת חזרה ומטילה ביצים".

איכס. איך אני יכול לדעת אם יש קרצייה במערות שנכנסתי אליהן?

“בגדול, ואנחנו עדיין מתווכחים על זה, מבאר שבע דרומה, בגדול - אין בורליה. בכל האזור הצפוני יש".

הלחצת.

“זה מאוד תלוי גם בתנאים של המערה. במערות רטובות, על פי רוב, לא יהיו קרציות כאלה. צריכה להיות מערה יבשה. הרבה מערות בצפון, כמו זו שהיית בה, מאוד רטובות ואין מה לדאוג".

הרגעת.

“מצד שני, זה לא אומר שאי אפשר להידבק. בפתח של המערה יותר יבש - שם חונים בדרך כלל, ושם יש קרציות. עד 200 מטר מפתח המערה אפשר להידבק בקרצייה. זה מה שקורה הרבה לחיילים".

הלחצת! מה לחפש על הגוף שלי, עקיצה?

“זה נראה כמו עקיצת יתוש. כל אחד מגיב אחרת. אנחנו גם אומרים שאם אין סימני עקיצה, אבל מישהו בקבוצה נעקץ - גם אתה בסיכון. הרבה פעמים נעקצים על-ידי הנימפה, מעין גור של קרצייה, וזה ממש קטן, מילימטר, ולא רואים את העקיצה".

מה לעשות?

“לבדוק את עצמך. אבל הדבר הכי חשוב זו מניעה - צריך להתלבש בהתאם: נעליים סגורות, בגדים ארוכים, גרביים. זה אלף בית. אם זו מערה יבשה שמים סרבל, לפעמים אנחנו אפילו אוטמים את עצמנו עם איזולירבנדים וכפפות. אף פעם לא עם בגדים קצרים. ילדים נעקצים יותר ממבוגרים כי הם נמוכים וגם כי הם ישר נמרחים וזוחלים נוגעים - לפני שנה וחצי הייתה התפרצות בהתנחלות אלדד, שם הבורליה התגלתה מאוחר וזה הגיע לדלקת קרום המוח. אבל טופל בהצלחה ולא היו בעיות".

מה המחלה?

“פריחה לא ספציפית - הרבה פעמים בחזה - חום גבוה, צמרמורות, תחושה כללית רעה, כאבי ראש. תקופת הדגירה היא מינימום חמישה ימים ובדרך כלל עד שבועיים מהעקיצה. צריך לזכור שזו מחלה מציקה, אבל לא מסוכנת - לחיידק אין עמידות לאנטיביוטיקה - בטח אם זה אדם בריא".

אני לא אדם בריא, וגם יש לי עקיצות. איך אני יודע שזה לא יתוש?

“אתה צריך טיפול מונע והכול יהיה בסדר. לך לרופא משפחה. הטיפול הוא דוקסילין, כדור אחד ביום למשך חמישה ימים. פשוט. 24 שעות מהיציאה מהמערה, זו ההמלצה".

ואם נעקצתי, אני מדביק אחרים?

“לא. המחלה לא עוברת. לא תדביק אף אחד. אם נכנסת לאוטו מיד אחר כך, נקה אותו טוב לפני שאתה מכניס את הילדים. דבר שמאוד חשוב לומר: בשום פנים ואופן אסור לקחת דוקסילין כאשר יש לך חום. אם נעקצת ולא עשית כלום ופתאום עלה לך החום - אל תיקח. זה מסכן חיים. האנטיביוטיקה מפוצצת את החיידקים בגוף - זה כמו פיגוע בתוך הגוף. אם יש לך חום, לך לבית חולים. אל תיקח לבד. זה סופר-חשוב".

ספר לי משהו מצחיק לסיום, עשה טובה, אני בהתקף חרדה.

“לפני כמה שנים הייתה קבוצה שעשתה אורגיה במערה ביער קנדה וכולם קיבלו קדחת מערות".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988