ביקורת מוזיקה: 15 שנה מאוחר יותר, המנועים של "אלג'יר" עוד בוערים

בין שזכיתם להכיר את "אלג'יר" בזמן אמת ובין שהחמצתם, אלבומם המכונן "מנועים קדימה", שיוצא שוב לרגל 15 שנים לצאתו, הוא הזדמנות להתמכר ולהתמסר

אלג'יר
אלג'יר

האדמה רוטטת, הלבה קרובה להתפרצות. החיים לא תמיד מאפשרים לחוש בכך, ורק לעיתים נדירות מזדמנת לנו הזכות לשהות בקרבת חיישנים רגישים במיוחד, שיפעילו עבורנו את צופרי האזהרה. ומה אז? האם נינצל? זאת כבר האחריות שלנו. חיישני גאולה שכאלה היו חברי להקת אלג’יר, שפעלה כאן, בהפסקות, מ-92' ועד 2006. לכבוד 15 שנה לאלבומם המכונן “מנועים קדימה", הוא יצא השבוע מחדש: כתקליט כפול, כדיסק וכאלבום דיגיטלי, בכולם בונוס של גרסאות דמו.

מי שזכה להכירם בזמן אמת ולנכוח בהופעותיהם, וגם מי שפגש בהם לאחר פירוקם - לא הפסיק להקשיב להם. לאחרים, זוהי הזדמנות להתוודע ל"אלג’יר", שבעיניי היא להקת הרוק הישראלית החשובה ביותר. יותר מ"תמוז" ו"אחרית הימים" של הסבנטיז. יותר מהלהקות המצוינות בתור הזהב של הרוק הישראלי בניינטיז. אלג’יר הלכו רחוק אפילו יותר מלהקת בנזין, שגם הם כמותם באו מהפריפריה, אבל חספוסם לוטש. אלג’יר יצרה שירים בלי הקלות והנחות. כמו “מנועים קדימה", המבעית עד היום, ישיר יותר מכתבת תחקיר או דוקו ומאלץ את המאזינים לחוות בעל כורחם: “נערה דתייה חוזרת מבית ספר / לבית בנתיבות, חייל גולני משוחרר / עולה חדש מחבר העמים / תופס אותה חזק על הרצפה / תפילת הדרך לא עזרה".

אלג’יר עם שני מנהיגיה - אביב גדג’ וגבריאל בלחסן, ושותפיהם ללהקה - הגיעה מתלמי אליהו שבנגב, ו"מנועים קדימה" מנכיח ומנציח את כוויות הנואשות, עם אמונה מעורערת ופרצי כפירה וחזרה בתשובה, שרק העמיקו את השאלות שאין להן תשובה.

הם שרו על קטסטרופה וחורבן טוטאליים, כמו בשיר “פעמוני המאה": “על חורבות ירושלים / על הריסות ת"א / על שאריות בת ים / על שרידי הרצליה / על שאריות באר שבע / על שרידי תלמי אליהו" - אך גם הנכיחו את התקווה והקסם: “מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי". אמיצים בכנותם, לא נרתעו מלשיר על מחלות נפש ונפשות חולות - ולא רק של בלחסן שתיעד את המאניה-דיפרסיה שלו בשיר “בתוך הצינורות". אבל כיוצרים וכמבצעים, הם היו איתנים, וככאלה שיקפו בצלילות את חולשתם וזיקקו אותה לגדוּלה, שהפכה את אלבומם ליצירת מופת, התובעת מהמאזין להם: “עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות".

מצולות זה באנדרסטייטמנט, והקול המוביל של גדג’ הוא טעם נרכש. כדאי לרכוש את הטעם הזה, כשיקוי מזכך חיים, ולהתמסר למוזיקה. להפנים את המיתולוגיה שלהם. להנהן כשמחלחלת תובנתם: “התקוות של היום הן הכישלונות של מחר", ולהאמין לקביעתם: “החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי". מומלץ לנכס את “מנועים קדימה", כי הופעות של אלג’יר כבר לא יהיו. אחרי שהתפרקו ב-2006, הם לא יתאחדו לעולם. ב-2013 גבריאל נפטר ונעל לנצח את האפשרות. “השירים ניבאו את עצמם. הם חזו את מה שקרה", שרו אלג’יר ומי שמקשיב להם באמת נוכח שצדקו. 

צרו איתנו קשר *5988