מי ילדה טובה: "כשלקוח צועק עלייך ומשפיל אותך ומביא אותך לסף דמעות, זה מקום נמוך"

ריצוי יתר עלול לגרום לנו לקחת על עצמנו מטלות שאנחנו לא רוצים, להסכים לניצול וחוסר הוגנות כלפינו • יכולת הריצוי שלה כל-כך הצליחה, שבאו לה המון לקוחות מרוצים, ושגשוג עסקי • ואז קרה לה הדבר שתקע אותה: הקידום • "העבודה הפכה להיות אני. הלקוחות הפכו להיות אני". טשטוש הגבולות הוא מוחלט

ורד רמון ריבלין / צילום: ענבל מרמרי
ורד רמון ריבלין / צילום: ענבל מרמרי

בקושי הצלחתי להוציא אותה מהמיטה בשבת בבוקר. דחקתי בה לעשות איתי ספורט. המראה המסוגף שלה הוא לא הטריגר שידחוף אותה להתאמן. אבל אמרתי לה שזה חשוב ממש לזרימת הדם, ולבריאות שלה. ובכלל, ככה נוכל לדבר תוך כדי.

בזמן האחרון עובר עליה משהו. היא משפצת את הבית, ובינתיים עברה לגור עם משפחתה בבית הוריה. פתאום היא מגלה איך נראים חיים אלטרנטיביים.

"אני אכולת קנאה, אני מקנאה באמא שלי", היא אומרת ברצינות, ואני צוחקת והודפת אותה קדימה, שתאיץ מהירות. "אני רואה אותה לוקחת את הזמן שלה. היא יורדת לקנות ירקות בנחת, ונפגשת עם החברות, ונוסעת לטייל, ולומדת. הזמן הוא ש ל ה", היא מתיזה את ההברות בהדגשה. וכל הברה נושאת עליה משקולת של כאב.

מכירים את האנשים שקמים בבוקר כדי לרצות את הסביבה? זאת היא. ככה גם התחברתי אליה. עבדתי מולה פעם והתקשרתי לכעוס, בידיעה שזו הולכת להיות התלקחות הדדית. אבל היא נתנה קונטרה בכזה קול רגוע ומפייס. ובכלל לא משנה מה היא אמרה, היא עשתה את זה כזה טוב. כמה סשנים אחר-כך, כבר נהיינו חברות.

היום אני יודעת להגיד שזה עובד בשבילה, היא יודעת לְרַצות. אבל זהו, שיכולת הריצוי שלה כל-כך אפקטיבית, שבאו לה המון לקוחות מרוצים, ולקוחות חוזרים, ושגשוג עסקי. ואז זה קרה לה: היא הגיעה לראש הפירמה. היא הבוסית עכשיו, והיא בצרות.

כל העומס הזה רובץ עליה. והלקוחות מרגישים שאם הכסף שלהם מושקע בה, היא צריכה לספק את הסחורה. היא הפכה להיות הסחורה. "כשלקוח צועק עלייך ומשפיל אותך ומביא אותך לסף דמעות, זה מקום נמוך. אז אני מסתכלת על אמא שלי בקנאה. היציאה שלה לפנסיה נראית כמו השחרור הגדול. היא גילתה את החיים".

אפילו אני, שמטיפה להארכת חיי העבודה לגיל מתקדם ככל שאפשר, נכבשת ברומנטיזציה שבה היא משרטטת את החיים שאחרי העבודה. זה נראה לה קיום אוטופי. הזמן שלה, היא מבינה עכשיו, לא באמת שלה. היא הולכת כפופה תחת עול המשימות שהיא חייבת למלא בו-זמנית. היא, הקרייריסטית הקיצונית, פתאום רק רוצה את סל הירקות שברי-המזל זוכים לבחור בנחת אצל הירקן. לא קידום, לא העלאה בשכר. הכי קטן, הכי לאט.

"העבודה הפכה להיות אני. הלקוחות הפכו להיות אני". טשטוש הגבולות הוא מוחלט. עיסה אחת דביקה שבה היא כבר לא יודעת איפה היא נגמרת, ומתחיל האחר.

לריצוי יש ערך הישרדותי, אבל ריצוי יתר עלול לגרום לנו לקחת על עצמנו מטלות שאנחנו לא רוצים, להסכים לניצול וחוסר הוגנות כלפינו, לא להיות מסוגלים להציב גבולות. "אין אני", היא קודרת, "ה'אני' רק ממלא משימות עבור אחרים, ששואבים את כל הלו"ז שלי, את המוח שלי, ולכן גם אין אותי". מריונטה. אז מה אם משלמים לה המון, היא כבר לא מצליחה ליהנות מזה. הריצוי שהביא אותה עד הלום, הוא בדיוק מה שננעץ בה חד בבטן, גומר אותה.

בכל סדנת מוטיבציה יטילו עלינו לפני הכול להציב יעדים שאנחנו רוצים להשיג, כאלה שיגרמו לנו לחרוג מעצמנו בענק. לקרוע את עצמנו כדי שנגיע להישג שיא, שלא חלמנו. שנים הייתה לי נטייה מוגזמת לחשוב במונחי עשייה, לא במונחים של ליהנות מלהיות. פשוט להיות. תוכנתתי לחיות בריצה מתמדת לעבר יעדים עתידיים מתוך תחושה שחסר לי משהו. תמיד חסר משהו. וכמה שאני לא עושה, זה אף פעם לא מספיק. אז הלו"ז סמיך וצמיגי וחרוך, אין אוויר.

הנזיר הבודהיסטי תיך נאת האן, שכתב את 'אמנות החיים', מדבר על אמנות העצירה. כשאנחנו מבינים שכבר יש לנו די. עכשיו. כל מי שמתרגל 'מיינדפולנס' מכיר את הקסם הזה שקורה כשאנחנו מתפנים לחיים ברגע הזה. כשאנחנו שמים את הקשב שלנו בפעולות הכי פרוזאיות שאנחנו עושים. אפילו בנשימה. בעיקר בנשימה. לעצור, לנשום, להירגע. יש דברים כל כך יפים, שאנחנו חולפים על פניהם כל יום בהיסח הדעת. אף פעם לא ראינו אותם ממש, כי כל הקשב תועל למשימות החשובות והדחופות.

כמה חוכמה מקופלת ביכולת לראות את כל זה בזמן. בדיוק כמו הבכיר והבכירה במערכת הבנקאית, שעזבו לאחרונה עמדות מפתח, כאלה שאנשים מוכנים להתאבד עליהן, רק כי ידעו לזהות את המכבש באמצע החיים. הם הודפים עכשיו הצעות לתפקידים הכי נחשקים במשק, אחרי שהפיתוי הפסיק לדבר אליהם. כי רגע הפיכחון הגיע. כמעט תמיד הוא בא.

הכול יושב על הקשב שלנו. עד כמה הוא מופנה לסביבה על חשבון ה'עצמי'. בשפיץ הקיצוני של זה נמצאים האנשים שלא מסוגלים להגיד 'לא' לאחרים. הקול הפנימי שלהם? נאלם. אף אחד לא שומע אותו, גם לא הם עצמם. הם מצליחים בקריירה, מתחתנים, מביאים ילדים, הכול לפי הספר. הם רודפים אחרי סממני הצלחה, הכרה, מימוש. לאו דווקא בגלל שזה חשוב להם, אלא כי הם בטוחים שזה מה שחשוב לאחרים. אבל אז מגיע גיל 04-05 והחיים מתחילים להיצבע בגוונים מהוהים של חרדה. משבר גיל? זה רק נראה ככה. פגשתי כל כך הרבה בכירים שנקלעו למקום הזה. את הדכדוך הקשה שיורד עליהם קשה לעין בלתי מאומנת להסביר.

נזכרתי בשיחה שהייתה לי פעם עם ד"ר עופרה אשל, הפסיכואנליטיקאית שהגתה את המושג 'החורים השחורים של הנפש'. כשאדם מצליח בקריירה תובענית, היא אמרה לי, 'העצמי האמיתי' שלו מדוכא. נשמע אבסורד, אבל רוב האנשים שהגיעו לניהול בכיר, נוטים לרצות. הם צייתנים אל החוץ, משם הם שואבים את הכוח, כלואים בתוך הציפיות של אחרים מהם.

עניין אותי להבין למה אדם הופך להיות בעל אישיות מרצה. ויניקוט נועץ את זה בינקות: מי שגדל אצל אמא שלא נענתה לצרכיו כתינוק, למד לקבור את רגשותיו. במקביל הוא פיתח יכולות לפענח את האיתותים ממנה כדי להיות מסוגל לשמח אותה. כל הילדות הוא בדק איך הדברים נראים לה, בהמשך הוא יבדוק אם לסביבה זה מתאים. וזה עובד ככה שנים, עד שמתפוצץ.
אנשים שכבר הגיעו, שכבר השיגו, שכבר יודעים איך זה שם, מתפנים פתאום להציל את עצמם, להסיט את הקשב פנימה, לאוורר את הכאבים, להיזכר מה הם צריכים באמת, להיזכר ב'עצמי', שהפך לאירוע מתכלה. גם הוא מת לחיות.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988