מי צריך צוואה הלכתית

מה קורה כאשר הצוואה האזרחית והצוואה ההלכתית אינן מתיישבות זו עם זו?

צוואה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
צוואה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב

בתחום דיני המשפחה אין צורך להמתין למינויו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' לשר המשפטים כדי להחיל את משפטם של דוד ושלמה המלך ואת ההלכה היהודית על התיקים הנידונים במאה ה-21. למעשה, מצב משפטי זה מתרחש בכל יום בבית הדין הרבני, אשר לו הסמכות הבלעדית לדון בנישואים ובגיטין והסמכות המקבילה לדון בנושאים הכרוכים בגירושים וכן בצוואות ובירושות.

בתי המשפט האזרחיים דנים בצוואות ובירושות על בסיס חוק הירושה, אשר נחקק על-ידי הכנסת בהתאם לעקרונות השוויון וזכויות הפרט - בעוד שבתי הדין הרבניים דנים בעיקר על בסיס ההלכה היהודית, והבעיה היא ששתי מערכות חוקים אלה קובעות הסדרים שונים מאד.

כך למשל חוק הירושה המודרני קובע כי בהיעדר צוואה, כל ילדיו של אדם שהלך לעולמו, ירשו אותו בחלקים שווים - בעוד שעל-פי ההלכה היהודית, הבן הבכור יורש נתח כפול מיתר אחיו, ובנים זכרים יורשים על חשבון הבנות. על-פי החוק המודרני, בהיעדר צאצאים, אישה או בעל יורשים מחצית מרכוש בן זוגם - בעוד שעל-פי ההלכה היהודית אישה אינה יורשת את רכוש בעלה, ואילו הבעל יורש.

ואם אדם מותיר אחריו צוואה? גם במקרה זה עלולה להיווצר סתירה בין הדין הדתי לבין הדין המודרני. ההלכה היהודית אינה מכירה בצוואה הנכתבת על-פי העקרונות המנחים של חוק הירושה, במסגרתה המוריש מורה כיצד יחולקו נכסיו לאחר מותו, והדרך ההלכתית להתנות על חוקי הירושה היא באמצעות "הענקת" הרכוש במתנה על הנייר עוד בחייו של המוריש.

לפיכך, אנשים שהמסורת היהודית חשובה להם נדרשים לכתוב למעשה שתי צוואות - האחת "צוואה אזרחית" תקפה על-פי חוק הירושה; והשנייה, המכונה "צוואה הלכתית", תקפה על-פי ההלכה. זהו פתרון ראוי כל עוד שתי הצוואות מביאות לאותה תוצאה, אך מה קורה כאשר הצוואות אינן מתיישבות זו עם זו? שאלה זאת ניצבה לאחרונה בפני בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע.

המוריש במקרה הנדון הלך לעולמו בשנת 2015, כשהוא ערירי, ללא אישה וילדים, ולבית הדין הרבני הוגשו שלוש צוואות שערך בחייו: שתי צוואות, אזרחית והלכתית, שערך ביחד בשנת 2006; וצוואה מאוחרת יותר, אזרחית בלבד, משנת 2012. שתי הצוואות הראשונות הוגשו לקיום על-ידי רב הישיבה שלה הוריש המנוח את כל רכושו באותן צוואות, והצוואה האזרחית המאוחרת יותר הוגשה לקיום על-ידי אחיינו של המנוח, ובה הוא מצוין כיורשו של המנוח.

על-פי חוק הירושה, מאחר שהצוואה האחרונה נערכה באופן תקין, היא גוברת על הצוואות המוקדמות יותר; אלא שהצדדים התדיינו בפני בית הדין הרבני, אשר בחן את הסוגיה על-פי דין תורה. לטענת הרב היורש על-פי הצוואות המוקדמות יותר, הצוואה ההלכתית כללה הוראה מפורשת לפיה היא תקפה כל עוד לא נערכה צוואה הלכתית אחרת, והמנוח לא יכול היה לבטל את הצוואה ההלכתית שערך באמצעות צוואה אזרחית בלבד.

בית הדין הרבני דחה את טענות הרב וקבע כי על אף שצוואה הלכתית היא לכאורה מתנה בחיים, במהותה מטרתה היא חלוקת הנכסים בסמוך ככל שניתן למותו של המוריש, ולכן אין לקרוא לתוכה הגבלות מכללא על זכותו של המוריש לשנות את דעתו, ולכתוב הוראות אחרות בנוגע לחלוקת עיזבונו, גם אם לא עשה כן באמצעות צוואה הלכתית נוספת.

לפיכך במקרה זה הצוואה ההלכתית נדחתה מפני הצוואה האזרחית המאוחרת יותר, אך כעיקרון כדי למנוע סכסוכים מורכבים והתדיינויות משפטיות, חשוב לוודא תמיד שצוואה הלכתית מלווה בצוואה אזרחית התואמת בהוראותיה ובתוצאותיה המשפטיות, ושלא נוצרת סתירה בין מערכות הדינים.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988