תוכנית ארטפורט חוזרת לפעול: "חברה חזקה וטובה זקוקה לאמנות חזקה וטובה"

מדור התרבות והאמנות החדש של G: לאחר שנתיים של חיפוש אחר משכן חדש, תוכנית הרזידנסי ארטפורט, שהקים ג’ייסון אריסון, חוזרת לפעול • האמנים הנבחרים - גיל יפמן, יעל פרנק, אלה ליטביץ, רות פתיר, דור זליכה לוי, חליל בלבין ומרב קמל - ייהנו מסטודיו ללא תשלום וממלגה חודשית של 5,000 שקל • איזו עבודה של אמן ישראלי נמכרה ב-12,000 דולר לאספן ניו יורקי?

עבודה של פטמה שנאן והצבה משותפת של דוד עדיקא והילה טוני נבוק/ צילום: יחצ
עבודה של פטמה שנאן והצבה משותפת של דוד עדיקא והילה טוני נבוק/ צילום: יחצ

כמעט שנתיים נדרשו לקרן תד אריסון למצוא חלל מתאים לתוכנית שהות האמנים “ארטפורט" בתל אביב, לאחר שהמתחם הקודם של התוכנית פונה לטובת פרויקט נדל"ן. הדרישות: אלף מטרים רבועים בדרום תל אביב. האילוצים: חלל מתאים לתצוגה של אמנות עכשווית וחללי סטודיו לאמנים. התקציב: בלתי מוגבל. החלל החדש נמצא ברחוב העמל ונפתח בשבוע שעבר בתערוכה של בוגרי המחזורים הקודמים, שאצרה מנהלת התוכנית ורדית גרוס.

כ־300 אמנים מגישים מועמדות מדי שנה לארטפורט, פרויקט הרזידנסי שיזם ג’ייסון אריסון ב־2011. השנה נבחרו שישה אמנים ישראלים, שניים זרים ואוצר. עבור אמנים ואמניות ישראלים מדובר בחלום: על-פי הערכות, תקציב הפעילות השנתי של ארטפורט עומד על כ-2 מיליון שקל; האמנים הנבחרים נהנים מסטודיו ללא תשלום וממלגה חודשית של 5,000 שקל; הם מקבלים ליווי אוצרותי, חשיפה לאוצרים מהארץ ומחו"ל וכלים לניהול קריירה. במחזורים הקודמים אף יצאה קבוצת האמנים של ארטפורט לחו"ל לראות אמנות ביחד מעבר לים בביאנלה באיסטנבול.

בפתיחת תערוכת הבוגרים הודיע אריסון כי החל מהשנה, יוכלו בוגרי ארטפורט להגיש גם בקשות למענק להשלמת פרויקטים לתערוכה. “ארטפורט יהיה תמיד בית לכל אמן שהשתתף בתוכנית", הוא אמר. קרן תד אריסון תומכת במיזמי תרבות ואמנות נוספים ברחבי הארץ, אבל הארטפורט נחשב לבייבי של ג’ייסון, וזה ניכר בהתרגשות שנרשמה באירוע הסגור לחברי הקרן לפני הפתיחה לקהל הרחב. “אני רוצה להודות למשפחה שלי שנתנה אמון בארטפורט מהרגע הראשון", אמר אריסון, “לפני שמונה שנים, כשהתחלתי לחלום ולתכנן את ארטפורט, לא ידעתי לאן אני הולך, אבל דבר אחד היה ברור לי - שהמקום הזה יהיה בית לאמנים ולקהילת האמנות".

“להיות אמן זה די בודד"

הילה טוני נבוק, בוגרת מחזור 2015 של ארטפורט, זוכרת עד היום את הרגע שבו התבשרה שהתקבלה לתוכנית. “הייתי בסטודיו ברגע של בלגן והתרגשתי ממש", היא אומרת. “להתקבל לארטפורט זה קודם כול הכרה במה שאני עושה, וגם יש משמעויות כלכליות אדירות לכך שניתן לי סטודיו למשך שנה ותמיכה חודשית. זה מוריד הרבה מהעול הכלכלי של האמנים ומאפשר להתרכז באמנות".

בתערוכת הפתיחה של ארטפורט הוצגו עבודות של כל בוגרי המחזורים הקודמים, שנעשו עבור התערוכה או טרם הוצגו בישראל. כך למשל, נבוק והצלם דוד עדיקא שיתפו פעולה בהצבה משותפת, רונית פורת הציגה עבודת קיר חדשה מנייר, יערה צח העמידה מיצב שמרוקן ומחורר שקי אגרוף, עידו מיכאלי תלה גובלן קיר שנעשה בעבודת יד בסין ונבט יצחק הציגה מיצב מולטימדיה.

לדברי אריסון, “הרעיון להקים את ארטפורט התבשל לפני זמן רב והתגבש בכמה שלבים. בשנת 2010, בעת ביקור במיאמי, נחשפתי לתוכנית רזידנסי שבה האמנים עבדו, הציגו ומכרו את עבודותיהם. אהבתי את האינטראקציה עם הקהילה ובעקבות כך הרעיון התחיל להתגבש לכדי תוכנית קונקרטית. אני מחובר לאמנות ואוהב את עולם האמנות. אמנות היא כלי לשינוי חברתי ודמוקרטיה חזקה, והיא חייבת להיות מבוססת על חופש הביטוי והיצירה".

האמנים שנבחרו למחזור שייפתח בספטמבר הם גיל יפמן, יעל פרנק, אלה ליטביץ, רות פתיר, דור זליכה לוי, חליל בלבין ומרב קמל. הרכב ועדת האיתור משתנה מדי שנה והפעם היא כללה את קארי קונטה (מנהלת תערוכות בתוכנית ה־ISCP בניו יורק), פליקס רוהופר (מנהל אמנותי בתוכנית הרזידנסי Basis בפרנקפורט), טלי בן נון (אוצרת עצמאית לאמנות עכשווית) ואודי אדלמן (אוצר המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון), בנוכחותה של גרוס.

“כל שנה קבוצת האמנים שנבחרת היא סוג של הפתעה ומורכבת מאמנים צעירים וותיקים", אומרת גרוס, “אנחנו מחפשים מצוינות אצל אמנים ששנה כזאת יכולה להיות משמעותית עבורם. חלקם מחפשים את השקט הפיזי והכלכלי לעבוד ואחרים דווקא את החברה. נוצרים כאן קשרים ושיתופי פעולה, להיות אמן זה בסך הכול די בודד".

עבודות של עידו מיכאלי יערה צח וגילי אבישר/ צילום: יחצ
 עבודות של עידו מיכאלי יערה צח וגילי אבישר/ צילום: יחצ

“אנשים בארץ צמאים לאמנות"

התמיכה של קרן אריסון בארטפורט משמעותית בעיקר משום שהיא מדגישה עד כמה עולם האמנות בישראל סובל מהיעדר תקציבים ציבוריים. הכסף הפרטי, במקרה זה של אריסון, הוא כזה שמאפשר לעבוד ללא הפרעות, אילוצים כלכליים, הגבלה של חופש הביטוי או שיקולים שאינם קשורים לאמנות ועולים לא פעם במודלים של תקצוב ציבורי, בעיקר משום שיש מעט ממנו, מה שמקצץ הרבה כנפיים.

“אין משהו דומה לארטפורט בתוך שדה האמנות והלוואי שהיו יותר מודלים כאלה", אומר דורון רבינא, אוצר מוזיאון תל אביב שהגיע לאירוע. “בעולם, הרזידנסי זה רכיב נורא משמעותי בקריירה של אמנים, ובמדינה מתוקנת היו אמורים להיות פרויקטים כאלה שהם גם ציבוריים. אלא שהשדה הישראלי מצומצם וקטן, יש בו מעט גלריות שהולכות ומתמעטות ואפשרויות תצוגה קטנות. וכל זה מתקיים באקלים שבו מסובך להיות אמן ישראלי בכל מיני הקשרים, כמו למשל ה־BDS וכוחות של צנזורה והגבלת חופש הביטוי".

רבינא מוסיף, כי “לצערי, הרבה אנשים מרכזיים פרטיים בשדה האמנות הישראלית הפנו במובן מסוים גב לאמנות הישראלית. הם קונים פחות אמנות ישראלית ותומכים בה פחות. מקום כמו ארטפורט פועל בלי לחצים שבאים הרבה פעמים מכסף ציבורי".

האמן עידו בראל, חלק מהוועד המנהל בארטפורט מראשית הפרויקט (לצד אילן דה פריס, דני מוג’ה וסאלי הפטל נוה), מסכים שזו תקופה לא פשוטה לאמנים ישראלים. “האמנות הישראלית בהחלט במצוקה", הוא אומר, “אין כספים ציבוריים למימוש עבודות פרט למפעל הפיס, שהוא התומך מספר 1. המוזיאונים לא מסוגלים לתמוך באמנים שממשכנים את כל החיים וכל מה שיש להם בשביל לממש עבודה, ופתאום בארטפורט יש משהו אחר ששם את האמן בראש הפירמידה".

לדברי גרוס, “במוזיאון, הרבה פעמים המחויבות הראשונה היא לקהל, אבל אנחנו ברי מזל במובן הזה שהמחויבות הראשונה שלנו היא כלפי האמנים. הם נמצאים פה כדי להגשים את החלומות שלהם".

כשרואים תמיכה של בעלי הון באמנות עולה לא פעם שאלת המוטיבציה שלהם. אם הם בעלי אוסף אמנות, תעלה הטענה כי התמיכה במוסד או באמנים נעשית גם כדי לשפר את ההשקעה שלהם לטווח ארוך. אלא שבמשפחת אריסון אין אספני אמנות. גרוס מספרת שאריסון למד אמנות בתיכון ויש לו חברים מעולם האמנות, מה שהוביל לזיקה לתחום: “קרן אריסון תומכת בהרבה אוכלוסיות בישראל, וגם אמנים הם אוכלוסייה שזקוקה לתמיכה, במובן אחר כמובן. אני חושבת שהתובנה הזאת עומדת מאחורי הארטפורט. ההבנה שחברה חזקה וטובה זקוקה לאמנות חזקה וטובה, שצריך לתת לאמנים אפשרות לעבוד בצורה ביקורתית וחכמה".

את חושבת שהציבור הכללי מבין ומסכים שיש חשיבות לתמיכה באמנות מכסף פרטי וציבורי?

“כשאני עושה הרצאות על תולדות האמנות הישראלית, אני מספרת איך בקונגרס הציוני השני נעמד בוריס שץ ואמר שאי אפשר לבנות מדינה אוטופית בארץ ישראל בלי אמנות. שש שנים אחר כך הוא הקים את בצלאל. יש רגעים שאני חושבת שהתובנה הזאת נשכחה, ויש רגעים אחרים, כשאני רואה אלפי אנשים ביריד ‘צבע טרי’ למשל, שגורמים לי להישאר אופטימית. רואים שאנשים בישראל צמאים לאמנות". 

עבודה של ליאור גריידי/ צילום: יחצ
 עבודה של ליאור גריידי/ צילום: יחצ

 

● עסקת אמנות

מתן בן טולילה, “עם הפנים למזרח"

2016, שמן על בד, 130X190 ס"מ. נמכרה לאחרונה במחיר של 12 אלף דולר לאספן מניו יורק

האמן מתן בן טולילה מיוצג בגלריה נגא לאמנות עכשווית שציינה בסוף השבוע האחרון 25 שנים להיווסדה. לציון המאורע, נפתחה התערוכה "Art Makes Us Happy" שבה משתתפים 22 מאמניה. פרט לבן טולילה מיוצגים בגלריה האמנים אורי גרשט, הילה טוני נבוק, מורן קליגר, מיכאל חלאק ואחרים. נגא נפתחה ברחוב דיזנגוף בתל אביב ב־1994 על־ידי נחמי גוטליב, ואליה הצטרפה עדינה אלשיך לניהול הגלריה. ב־2002 עברה הגלריה למשכנה הנוכחי ברחוב אחד העם 60.

מתן בן טולילה עם הפנים למזרח/ צילום: באדיבות גלריה נגא
 מתן בן טולילה עם הפנים למזרח/ צילום: באדיבות גלריה נגא

צרו איתנו קשר *5988