המודלים איבדו כיוון: הניסיונות הכושלים להעריך את שוויים של שחקני כדורגל

חלון העברות קצר במיוחד וערבוב בין פרמטרים ספורטיביים לפרמטרים כלכליים של שחקן יוצרים שוק חסר ודאות • בעידן של כסף גדול, המועדונים מוכנים לשלם הרבה כדי לא לקנות שחקן יקר מדי או למכור אותו בזול מדי

אנטואן גריזמן./ צילום: רויטרס
אנטואן גריזמן./ צילום: רויטרס

בשבועות הקרובים נהייה עדים ללא מעט העברות של כדורגלנים עם סימני שאלה גדולים לגבי הסכומים שישולמו עליהם. האם ה-100 מיליון אירו שריאל מדריד שילמה על אדן הזאר, שחקן בן 28, הם מחיר מציאה? יכול מאוד להיות שכן. הזאר הוערך על ידי חברות מקצועיות, שמבצעות אומדן שווי לשחקנים, בסכום גבוה הרבה יותר - בין 120 ל-150 מיליון אירו.

כריסטיאנו רונאלדו הוערך ב-2009 על ידי חברות אנליזה שונות ב-60 מיליון אירו, אבל נרכש על ידי ריאל מדריד בסופו של דבר באותה שנה ב-94 מיליון אירו. על קיליאן אמבפה של פריז סן ז'רמן יש מחלוקת גדולה כיום בקרב מעריכי השווי. לפי האנליסטים השווי שלו נע בין 200 ל-250 מיליון אירו, מה שמראה שלאף אחד אין באמת מושג כמה הוא שווה. בקיצור, יש פחות ודאות משוק הנדל"ן או שוק הרכב.

הכסף שמסתובב בכדורגל והנואשות של קבוצות לעתים להתחזק בן-לילה ולזכות בתארים - מעוותים את כל המודלים החשבונאיים. במקרים מסוימים החריגה בין שווי מוערך לבין מחיר שמשולם בפועל בעת העברה מגיעה ליותר מ-50%.

חברות מקצועיות, כולל פירמות גדולות, מנסות בשנים האחרונות להיכנס לתחום ולהציע מודלים שמתבססים על עשרות פרמטרים שיובילו קבוצות לרכוש שחקנים לפי השווי האמיתי שלהם ובכך להימנע מתשלום מופרז של הקבוצה הרוכשת או תשלום נמוך מדי שיגרור אובדן הכנסה פוטנציאלי לקבוצה המוכרת.

אבל מהו השווי האמיתי? ברגע האמת נראה שהמציאות כמעט תמיד חזקה מהמתמטיקה. ברצלונה, שהצליחה בקיץ 2017 למכור את ניימאר לפריז סן ז'רמן עבור סכום שיא של 222 מיליון אירו, יצאה כמה חודשים לאחר מכן למסע רכש, שבחסות הכסף שקיבלה מעסקת ניימאר נועד מלכתחילה להיות גרנדיוזי ולא שפוי. התוצאה: היא שילמה 160 מיליון אירו לליברפול על פיליפה קוטיניו, בזמן שהערכות "המקצועיות" הצביעו על שווי ריאלי של 90 מיליון אירו בלבד.

דוגמאות שמגיעות למצבי קיצון אפשר למצוא בשנים האחרונות בעיקר במקומות שאליהם הגיעו בעלים חדשים - כמו מנצ'סטר סיטי, פריז סן ז'רמן ובשנים הראשונות של רומן אברמוביץ' בצ'לסי. הן מתרחשות באופן תדיר ביותר במקומות שיש בהן יותר כסף, כמו הפרמיירליג האנגלית.

לחץ הזמנים מייקר שחקנים

לפני שבודקים מדוע כל המודלים החשבונאיים קורסים כשמדובר בשוק ההעברות, אפשר להבין מדוע נקלע עולם הכדורגל לסיטואציה שבה קבוצות מוכנות לשלם כל סכום כמעט כדי להתחמש בשחקנים.

הסיבה העיקרית היא היסטורית ומקורה ביצירת תקופה קצרה - שרק בה ניתן "לסחור" בשחקנים. הטענה המרכזית היא שברגע שתחמו את שוק ההעברות ל-12 שבועות בלבד בשנה - כ-8 שבועות בקיץ ועוד 4 שבועות בחלון העברות של ינואר - נוצר חלון זמן קצר ומטורף שבו כולם רצים וקונים בו ללא הבחנה.

בליגה האנגלית היה נהוג לרכוש שחקנים במהלך כל העונה, כאשר התאריך האחרון לביצוע עסקאות היה 31 במרץ, כלומר תקופת העברות של 9 חודשים, שלאחריו נאסרו רכישות כדי לא לפגוע בהגינות של המשחק בכך שישפיעו על מאבקי האליפות או הירידה. כך פעלו סוכני שחקנים במשך כל השנה בתוך המועדונים, כשהם מנסים לייצר עסקאות ללא הרף.

בסוף שנות ה-90 החלו ליגות מובילות באירופה להפעיל לחץ להפסיק את המצב שבו ניתן לסחור בשחקנים בכל זמן נתון. בסופו של דבר, בתחילת עונת 2002/03 נקבע "חלון ההעברות", לפיו ישנן שתי תקופת זמן קצובות וקצרות למסחר בשחקנים.

הלחץ להתחמש בשחקנים בפרק זמן מאוד קצר הוביל לביקוש עצום לשחקנים - שגרר הקפצה של הערך ואי-יכולת לקבוע מהו ערך ריאלי של שחקן.

כך נוצרה פרקטיקה מעוותת: קבוצה שמכרה שחקן, יודעת שיש לה הרבה כסף ביד ומעט מאוד זמן למצוא תחליף - והיא תשלם הרבה מעבר לערך "הסביר" כדי לסגור את הבור.

לספור חולצות שנמכרות וצפיות ביוטיוב

בשנים האחרונות הוכנסו למודלים החשבונאיים של שווי שחקנים אפקטים מסחריים. כלומר, לא רק התוצרת ששחקן נותן על המגרש שווה כסף ומשקפת לו שווי - אלא השווי המסחרי שהוא יכול לייצר למועדון. כמה חולצות הוא יכול למכור וכמה באזז הוא מייצר סביב המועדון. חלק מהחברות טוענות כיום ששווי השחקן משקף את הערך המסחרי שלו, ולא את השווי שלו לצורך מכירה.

מחקרים אחרים שנעשו בתחום הציעו כאמור לשקף את הערך הכלכלי של השחקן ככזה שמשקף את הכסף שהוא יכול לייצר למועדון לא כגולים או בישולים אלא במכירת חולצות, שווי חשיפה ופרמטרים שכוללים מספר צפיות בו ביוטיוב, החוזק שלו ברשתות החברתיות ועוצמת המותג. גם פירמת החשבונאות KMPG נכנסה לתחום הערכת השווי של שחקנים וקבוצות.

מחקרים אחרים טענו כי לזהות הקבוצה הרוכשת ולמצבה הפיננסי יש את ההשפעה הגדולה ביותר על השווי שבו תיסגר העסקה - ככל שקבוצה עשירה יותר כך אין לה שום בעיה לרכוש שחקן הרבה מעבר שווי השוק הריאלי שלו, מה שהופך את כל תעשיית הערכת השווי למיותרת.

ישנם שלושה פרמטרים שאין ספק בעניין ההשפעה שלהם על שווי השחקן - העמדה על המגרש, גיל השחקן והזמן שנותר לו עד תום החוזה. חלוצים וקשרים תמיד יוערכו יותר משחקנים בעמדות אחוריות. לגבי גיל - שחקן שחצה את גיל 30 כבר יהיה לו הרבה פחות זמן לתת, הוא מעבר לגיל השיא הפיזיולוגי, והנתונים האלו ישוקפו בירידת ערך מסוימת.

ליאו מסי, למשל, או-טו-טו בן 32 כבר מוערך ב-150 מיליון אירו, כמעט מחצית מהערך של קיליאן אמפבה בן ה-20 של פריז.

לגבי הזמן שנותר עד לתום החוזה, כאן מדובר בפרמטר קריטי שמשליך על השווי מהסיבה הפשוטה ששחקן, טוב ככל שיהיה, יכול לעבור ללא תמורה אם סיים את חוזהו במועדון. קבוצות נזהרות מאוד לא להגיע עם שחקן איכותי למצב שבו הן גוררות אותו לסוף חוזה, מהחשש שיאבדו אותו ללא תמורה. מהסיבה הזאת מחדשים לשחקנים חוזה לפעמים שנה או שנתיים לפני מועד פקיעת ההסכם. אנטואן גריזמן, למשל, האריך בשנה שעברה את חוזהו באתלטיקו מדריד בשנה אחת - 4 שנים לפני מועד הפקיעה שלו.

ואם רוצים לסכם מדוע העיסוק בשווי השחקנים יהיה לעולם רחוק ממדע מדויק, אפשר לקחת את המשפט שמחקרים בתחום הכדורגל משתמשים בו לעתים בעת ניסיון לבחון את הטירוף של שוק ההעברות: זה בערך כמו לנסוע על אופנוע בלילה חשוך לגמרי בדרך אפר, ללא אור - אין לך שום סיכוי לחזות את העתיד. 

צרו איתנו קשר *5988