הנקראות ביותר

חבל ההצלה של התקשורת

בשנים האחרונות אנחנו רואים מגמה מפתיעה: אחרי שנים של ירידה באמון הציבור בתקשורת, מ-2017 החלה תנועה הפוכה של אמון מחודש •  במקביל, בשנתיים האחרונות נשחק האמון בפלטפורמות המדיה החברתית • לציבור עדיין יש כמיהה למבוגר אחראי שיוכל לתת פשר והקשר למציאות וזו הזדמנות אדירה לתקשורת הממוסדת להחזיר לעצמה את אותו תפקיד

דוח אמון 2019 תהילה שוורץ אלטשולר
דוח אמון 2019 תהילה שוורץ אלטשולר

בשנת 2016 הגיע אמון הציבור הישראלי בתקשורת לשפל של כל הזמנים, ורק כרבע מן הציבור בישראל דיווח שיש לו אמון מסוים בתקשורת, ירידה של 50 אחוז מאז תחילת העשור. הסברים שונים ניתנו לתופעה המצערת הזאת:

ראשית, נטען שמדובר בשיקוף של המחדל מצד התקשורת לאמץ מודל פעולה אמין, הגון ומגוון; של חוסר ההבחנה בין עובדות לבין דעות; של שמאלנות חד-צדדית.

שנית, אפשר לראות בכך תוצאה ישירה של המתקפה המכוונת והמתמשכת על התקשורת מצד פוליטיקאים, שעושים במתקפות האלה שימוש אסטרטגי ומתקרבן כדי להשיג לעצמם תמיכה.

שלישית, אפשר לטעון שהציבור מתקשה להבחין בין אמון לבין כעס. אחרי הכל, התקשורת היא שמביאה את החדשות הרעות, את הביקורת ואת השחיתות ישר אל האונות הקדמיות של המוח ואולי מוטב לה בכלל להתעסק בפרחים ובפרפרים.

ורביעית ואחרונה - מדובר בהבנה שאוריינות התקשורת של הציבור פשוט עלתה, ולכן הציבור מבין יותר את ההטיות של המעשה העיתונאי עצמו - ומאמין פחות בתקשורת. הרי העיתונות עצמה עסוקה באופן אובססיבי בפנייה אל הקוראים - "בואו נספר לכם מה לא קראתם אתמול אצל המתחרים, ומדוע"; שלא לדבר על כך שהרשתות החברתיות הפכו לאתרי ביקורת תקשורת ענקיים, שכולם יכולים לספר בהם לחבריהם ולעוקביהם מה קראו בעיתון, שמעו ברדיו או צפו בטלוויזיה - ומהי דעתם על כל אמירה עיתונאית, על כל מיסגור, על כל מה שנראה כעובדה מתארת מציאות.

אם כל ההסברים האלה נכונים, היינו צריכים לראות המשך של מגמת הירידה באמון, שהרי התופעות האלה כולן עדיין איתנו. וראו זה פלא. בשנת 2017 מתחילה תנועה הפוכה של עלייה מחודשת באמון הציבור בתקשורת, וזו הופכת למגמה בשנת 2018 ומייצבת אותנו על כ־30 אחוז מן הציבור שיש לו אמון מסוים או אמון רב בתקשורת הישראלית. עדיין נמוך ביחס למוסדות שלטוניים רבים אחרים, אך ללא ספק - שינוי.

אחוז המשיבים בחיוב
 אחוז המשיבים בחיוב

אפשר היה לסיים כאן, ולומר בפשטות כי העלייה המחודשת באמון משקפת את העובדה שהתקשורת הישראלית עברה את תהליך התיקון המתבקש, בעיקר בהקשרים של חשיפת שחיתות פנימית, ניסיון לתקן פרקטיקות עיתונאיות של הטיה, ותהליכי גיוון והכלה מואצים, שהתבטאו בעיגון מקומם של כלי תקשורת המזוהים עם הימין ועיתונאים ימנים במובהק באמצעי התקשורת האחרים.

בפועל, כנראה שהמציאות מורכבת יותר. הנתונים האלה משקפים מגמות בינלאומיות ולא רק את המתרחש בישראל. הסקר השנתי לגבי אמון הציבור בתקשורת האמריקנית, שמבצע מכון גאלופ בארצות הברית כבר שנים רבות, מלמד שאם נראה היה ששנת 2016 סימלה את השפל הגדול שאחריו לא תהיה עוד תקומה לאמון הציבור בתקשורת האמריקנית, המגמה התהפכה ובשנתיים האחרונות נרשמת עלייה. רמות האמון לא חוזרות לאלה של שנות ה־90 של המאה ה־20, אבל ההידרדרות נבלמה. נתונים דומים מאד אפשר לראות בבריטניה, בסקר האמון שעורכת חברת אדלמן.

ככל הנראה, העניין הוא שדווקא הרשתות החברתיות, שהיו הזרז החזק ביותר לחשיפת האינטרסים התקשורתיים ולהוצאת התקשורת מהארון, מתחילות לאבד מקסמן. החל מאמצע שנות ה־2000, עם פריצתן של הרשתות, חזינו במהלך חברתי מטלטל של מעבר מאמון בסמכות, בבעלי סמכות, במוסדות המשקפים סמכות, לאמון ב"אנשים הקטנים", בחברים ברשתות, ב"מישהו כמוני". דומה היה שאין עוד צורך בתקשורת ממוסדת, בעורכים מטעם או במי שעשוי לקבוע עבורנו חדשות וסדר יום, שעה שניתן לקבל את כל המידע הדרוש דרך פיד הפייסבוק. השנתיים האחרונות הביאו אל המודעות הציבורית את ההטיות המוטמעות ברשת החברתית עצמה, את יכולותיה להתאים מסרים לקהלים מפולחים מידי, את ה"פייק ניוז" וההתפזרות הוויראלית של הדיס־אינפורמציה, את מעורבותן של מדינות זרות ושל מנהלי קמפיינים פוליטיים ציניים במניפולציות על דעת הקהל, ואת תופעת "מערות ההדהוד" והקיטוב החברתי והפוליטי שנוצר ברשתות.

בקיצור, השנתיים האחרונות הוכיחו שפלטפורמות המדיה החברתית אינן, כפי שרצינו לחשוב, המסד החדש לשיח ציבורי שוויוני, אלא ברוקריות של פרסומות המבקשות למקסם את הרווחים שלהן בכל רגע נתון. במובן הזה, העלייה המחודשת באמון בתקשורת הממוסדת מלמדת על האכזבה מן הרשתות החברתיות ומצביעה על כמיהה למבוגר אחראי שיוכל לתת פשר והקשר למציאות. כלומר, הדבר העדין הזה שאנשים מחפשים הוא לא רק אמון - אלא גם אמת.

רמת האמון של אזרחים בעיתונאים ובפלטפורמות
 רמת האמון של אזרחים בעיתונאים ובפלטפורמות

המגמה הזאת היא ההזדמנות אדירה של התקשורת הממוסדת להחזיר לעצמה את אותו תפקיד נדרש של מבוגר אחראי בתיווך המציאות, בהובלת כוחות מקומיים שהמכוונות שלהם היא בין השאר עשיית טוב חברתי ולא רק מיקסום רווחים עבור תאגידים גלובליים. יש כאן חבל הצלה לתקשורת. מוטל עליה, על אף כל קשיי ההישרדות, לממש את ההזדמנות ולמצב את עצמה מחדש כמקום שבו עושים תחקירים טובים ומשמעותיים ולא מפיצים דיס-אינפורמציה, מקום שבו מקיימים הלכה למעשה עקרונות של גיוון ושל שקיפות ומגנים על הדמוקרטיה ועל טוהר המידות.

■ ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא ראשת התוכניות לרפורמות בתקשורת ולדמוקרטיה בעידן המידע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ועומדת בראש הצוות של כתיבת הקוד האתי של גלובס ושל תאגיד השידור "כאן"

לקבלת עותק מודפס של דו"ח האמון

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988