"טוב שהראש שלך מחובר": מה הבדיחות הלא מצחיקות של המשפחה אומרות עלינו

בשנים האחרונות נכנס ללקסיקון בעברית המונח "בדיחות אבא", לאותן בדיחות משפחתיות שחוזרות שוב ושוב אף שהן ממש לא מצחיקות (ולא רק אבות מספרים אותן) • מה התפקיד שלהן בהתפתחות היחסים במשפחה בכלל ובין הורים לילדים בפרט, ומתי מדובר בהומור לא בריא

בדיחות אבא / אילוסטרציה: Shutterstock
בדיחות אבא / אילוסטרציה: Shutterstock

מי לא מכיר את סוג הבדיחות שחוזרים עליהן שוב ושוב במשפחה, למרות שאף אחד לא באמת צוחק מהן. בשנים האחרונות נמצא להן השם "בדיחות אבא", עיברות חדש יחסית ל- DAD JOKES, מושג ותיק בתרבות האמריקאית.

הומור משפחתי הוא חלק בלתי נפרד מהמורשת, ובכלל פסיכולוגים ממליצים על הומור ככלי ליצירת קרבה בין בני המשפחה, לשיפור התקשורת ולהפגת מתיחויות. ובכל זאת, סוגיית ההומור במשפחה נחקרה מעט יחסית.

הדיבור על תופעת "בדיחות אבא" עשוי להתחיל להרחיב את השיח על הומור במשפחה, אולם כאשר מבקשים מאנשים בכל העולם לומר מה הן הבדיחות האלה בדיוק ולספר מה הן הבדיחות המשפחתיות שהיו נהוגות בביתם, מתגלה תמונה לא לגמרי אחידה. כמובן, יש הבדיחות החרושות והתמימות למדי, שמככבות באתרים שמקבצים אותן.

לצדן, יש בדיחות אחרות שמעלות סימני שאלה רבים יותר, משום הסרקסטיות או האגרסיה הטמונות בהן. לדוגמה, סדרת "בדיחות הראש", מז'אנר ה"טוב שהראש שלך מחובר, אחרת היית שוכח גם אותו", או "טוב שהראש שלך כואב, סימן שהוא מחובר". הוותיקים שבינינו ודאי זוכרים גם את הקלאסיקה "מה השעה? שתהיה בן אדם".

אז אילו מהבדיחות האלה הן באמת הבדיחות הנפוצות במשפחה, וכיצד הן משפיעות על התפתחות הילדים ועל הקשר המשפחתי?

"לך לחדר, תראה אם אני שם"

או: איך מפתחים סקפטיות אצל ילדים

יש בדיחות אבא שעלולות להותיר את הילד מבולבל ובתחושה מסוימת של הפרת אמון ושהבדיחה היא על חשבונו. דוגמה נפוצה היא: "אתה יכול להעביר לי את המלח?" "כן" (אבל לא מעביר, כי הוא הרי אמר רק שהוא יכול ולא התחייב לעשות זאת). בארה"ב, הדוגמה תהיה "אבא, אני רעב". "נעים מאוד רעב, אני אבא". האב כמובן, מתגלגל מצחוק. הילדים? זה לא נבדק במחקר, אך ייתכן שפחות.

פרופ' רוד מרטין, מחוקרי ההומור המובילים בעולם, שפרש לפני כמה שנים מאוניברסיטת אונטריו שבקנדה, טוען שהומור במשפחה נועד בין היתר לעזור לילדים להתמודד עם "הטראומה של ההתבגרות" ועם גילוי החלקים הלא נעימים שלה. הורים יצחקו על מצב שהוא בלתי נעים כדי להראות שהוא לא כל כך מפחיד כפי שנראה תחילה. כך, הם יתווכו מצבים מלחיצים עבור הילדים שלהם, והילדים יגדלו לרוב עם איתנות רגשית רבה יותר, וייטו יותר לראות במצבים קשים אתגר שיש לצלוח מאשר קושי שיכול לשבור אותם.

בדיחות מילוליות בין הורים לילדים מלמדות אותם על הגמישות שבשפה. הבדיחות שבהן אבא מטעה את הילדים שלו מלמדות על ריבוי המשמעויות של המילים. בנוסף, הן מהוות מעין תרגיל בריא בפיתוח סקפטיות. כפי שאב שמשחק עם ילדים יכול לזרוק אותם באוויר ולהפחיד אותם ב"כאילו", להיעלם לכאורה מאחורי ידיים ואז להתגלות בזעקות "קוקו!", או להשתולל ולהתגושש איתם באופן שמסמל היאבקות אמיתית אבל הוא בטוח לחלוטין - הרי שגם ברמה הקוגניטיבית, בדיחות כמו "כן, אני יכול להעביר את המלח" עשויות להיות מעין תרגיל על יבש: ללמד את הילדים לבחון את מה שנאמר להם בזהירות, לא לקבל את המסר בתמימות, אלא לשים לב מה יכול לעמוד מאחורי המילים. כך גם לגבי מתיחות "אחד באפריל". הן יכולות לאפשר לתרגל את שריר הסקפטיות ומבחן הסבירות, בסביבה בטוחה לשני הצדדים.

"ממש גאון הדור אתה!"

או: בדיחות שילדים קטנים בכלל לא מבינים

"'בדיחת האבא' הקלאסית תהיה כנראה בדיחה מילולית לא קשה להבנה", אומרת פרופ' מלני גלנרייט, חוקרת הומור מאוניברסיטת מניטובה בקנדה. "בדיחות של מבוגרים עלולות לעתים להתייחס לפן לא 'מותאם לילדים' בחיים כמו גזענות, מוות, סקס, התנהגות לא מנומסת. בדיחה מילולית פשוטה יכולה להתאים יותר לקהל הצעיר". אחרי שהילדים גדלים, ההורים ממשיכים לספר להם את הבדיחות האלה מסיבות נוסטלגיות. הילדים צוחקים עליהם בחזרה וטוענים שהבדיחה לא מצחיקה, וגם זה הופך להיות חלק מהבדיחה. בכך הילדים מראים שהם כבר עצמאיים, ואינם עוד תינוקות שזקוקים לבדיחה תמימה, אך עדיין מתאפשר לקיים את הטקס המשפחתי סביב הבדיחה. נראה שהילדים גם לומדים מהחברה שמותר לגחך על אבא שמספר בדיחה לא מצחיקה, ונראה שאבות מקבלים בחדווה את התפקיד של מי שמספר את הבדיחה שכולם מכירים ומאפשר לכולם לצחוק עליו, במעין היפוך תפקידים מול הילדים".

עם זאת, גלנרייט אומרת שחשוב להביא בחשבון את השלב ההתפתחותי של הילדים כאשר מספרים בדיחה סרקסטית, שמבליעה בתוכה עלבון. לדוגמה, "אני אוהבת אותך כי אתה מזכיר לי את הימים שבהם גם אני הייתי צעירה וטיפשה". לדברי גלנרייט, ילדים עד גיל 6 לא מבינים כלל שיש כאן כוונת בדיחה, והם יבינו את המשפט כפשוטו. ילדים בגיל 6 עד 10 מבינים שיש פה משהו חשוד, ולפעמים אפילו את הכוונה הנסתרת (למשל שהאמירה לא נועדה להצהרת אהבה אלא כדי להגיד שאתה טיפש), אבל לא מבינים מה מצחיק בזה. רק מגיל 10 הם עשויים ליהנות מהומור כזה, וגם אז בעיקר אם הוא מופנה כלפי מישהו אחר.
"ילדים חושבים שהומור סלפסטיק ומשחקי מילים הם מצחיקים, אבל לא סרקזם", אומרת גלנרייט. לכן, הם עלולים להעריך שכוונת הפגיעה הייתה גדולה יותר מכפי שהייתה באמת, ועלול להיגרם נזק ליחסים. גלנרייט מציעה להורים ולמורים לדבר עם ילדים על סרקזם ולהפנות לכך את תשומת לבם, כדי שלא יגיבו באופן מוגזם, הן מבחינה רגשית והן כלפי חוץ. בכל מקרה, היא אינה מציעה להורים ולמורים להשתמש בסרקזם כלפי ילדים.

"אתה בחיים לא תהיה סוס. למה? כי אתה חמור"

או: הומור הוא לא תמיד בריא

פרופ' מרטין פיתח שאלון הומור המצביע על ארבעה סגנונות הומור עיקריים, ורק חלקם בריאים. ההומור הבריא ביותר הוא הומור מחבר ( Affiliative ), שבו צוחקים יחד על דברים שקורים לכולם. זה ההומור הנפוץ בקומדיות מצבים כמו "סיינפלד", שבהן הצחוק נובע מתיאור מפורט ומוקצן של סיטואציה שוודאי קרתה לכם פעם. המטרה של ההומור הזה היא להצביע על החוויה האנושית המשותפת. גם הומור מילולי יכול להיות מחבר, משום שכולם מבינים את הבדיחה והיא לא על חשבון אף אחד מהנוכחים.

הומור אגרסיבי הוא הפוך בדיוק - הומור שנועד להצביע על הבדל בין אנשים, בין הפגום מושא הבדיחה לבין בעל הכוח שמספר אותה. הומור אגרסיבי יכול להיות מהנה מאוד, אלא אם כן, הבדיחה היא עליכם.

במקרים מסוימים, הומור אגרסיבי יכול בכל זאת להיות כלי לפיתוח סולידריות, אולם לרוב, אומר מרטין, אפילו אנשים שמפנים אל אחרים הומור אגרסיבי "לייט" במסגרת יחסים שהם לכאורה חבריים, הם לא כל כך תמימים כמו שהם נראים. אנשים שצוחקים על אחרים לעתים קרובות, אף אם יטענו שהם עושים זאת באהבה ובכיף, פחות אהודים על חבריהם, הם נוטים להיות אגרסיביים גם בתחומים אחרים בחייהם, וקשה להם יותר לחוש ולהביע אמפתיה. בהכללה, כמובן.

שני סגנונות הומור נוספים שמזהה מרטין הם הומור עצמי חיובי והומור עצמי שלילי. הומור עצמי חיובי מצביע על פגמים בעצמך או בנסיבותיך, אך באופן שנועד להראות שאינך לוקח את עצמך ברצינות רבה מדי. הומור עצמי חיובי יכול להעיד על ביטחון עצמי, שכן אותו אדם אינו חש שבדיחה קטנה על חשבונו תפגע באופן אנוש בתדמיתו. זהו מעין "עקרון ההכבדה" של ההומור. אני יכול להרשות לעצמי בדיחה על חשבוני, כי האגו שלי לא שביר כל כך .

לעומת זאת, הומור עצמי שלילי תדיר נועד ליצור מצב שבו אדם כמעט מתנצל על קיומו, כאילו אומר, "לפחות זיהיתי שאני בדיחה לפני שאתם הייתם צריכים לעשות זאת עבורי". הומור כזה אינו נחשב בריא לאלה המשתמשים בו.

על פי המחקרים של מרטין, הומור מחבר והומור עצמי חיובי במערכת יחסים הם מתכון ליצירת קשר קרוב שמעודד בריאות. הומור אגרסיבי והומור עצמי שלילי מאפיינים בדרך כלל מערכות יחסים פחות טובות וחיים פחות בריאים של האדם המשתמש בהם ושל סביבתו. מה שנכון למערכות יחסים בכלל, כנראה נכון גם למערכות יחסים בין הורים לילדים.

אחד מסגנונות ההומור המועילים ביותר ליצירת לכידות קבוצתית, וגם משפחתית, היא הומור כמשחק חברתי. כך, אחד המשתתפים מתחיל בדיחה בתבנית מסוימת, והאחרים מנסים להוסיף עוד ועוד בדיחות באותה תבנית. המשחק לרוב מאופיין בצחוק משותף רב ללא נפגעים.

סגנונות ההומור הם לא רק הסיבה אלא גם התוצאה. אנשים שגדלו בבתים חמים, יטו יותר להומור מחבר ולהומור עצמי חיובי. אנשים שהגיעו מהזנחה או הורות אגרסיבית, ייטו יותר להומור אגרסיבי או להומור עצמי שלילי. עם זאת, ההיסטוריה המשפחתית לא מספרת את כל הסיפור, כי לפעמים הנטייה להומור אגרסיבי יכולה גם להיות גנטית.

יצאת רע בתמונה? מה לעשות שזה צלם ולא קוסם

או: חשיבותה של אמנות הטיזינג

ד"ר גיל גרינגרוז, ישראלי שהתמחה אצל פרופ' מרטין והיום מרצה באוניברסיטת אבריסטווית' בבריטניה (ומחבר הבלוג העברי "הומו סאפיינס" והבלוג באנגלית Humor Sapiens באתר Psychology Today ), כתב לאחרונה על מחקר שנערך בקרב זוגות טריים. לפיו המחקר, כאשר זוגות דנו בבעיה שגרמה להם מתח רב, ובן הזוג השתמש בהומור - פחת הסיכוי שהזוגות יישארו יחד. כלומר, הומור הוא לא תמיד הדרך הנכונה להתמודד עם סיטואציות טעונות במשפחה.

נראה שהומור במצב טעון עלול לשמש את אחד מהצדדים בסיטואציה הטעונה כדי להימנע מהתמודדות עם הקושי, להפיג את המתח שלו בלבד או לגלגל אשמה על אדם אחר בלי לאפשר לו לענות כראוי, כי 'זה בצחוק'. תופעות אלה לא נחקרו בין הורים לילדים, אך ייתכן שיימצאו דפוסים דומים.

ד"ר הלנה הויקה מאוניברסיטת שפילד, טענה במאמר לעיתון הבריטי "טלגרף" שטסטוסטרון מעלה את הסיכוי לבדיחות אגרסיביות (ואכן גברים מספרים יותר בדיחות כאלה מנשים ונהנים מהן יותר). עם זאת, הורות מפחיתה את רמות הטסטוסטרון אצל גברים ומסיטה את הבדיחות שלהן מהעולם האגרסיבי אל עולם של בדיחות מהזן המחבר, שאכן מועילות יותר לילדים.

בכל זאת, הומור שמצביע על פגמיו של בן משפחה, מה שנקרא " "teasing , אינו בהכרח דבר שלילי. הכול שאלה של מינון וסגנון. מרטין מציין בספרו המכונן, The psychology of humor , שהומור המופנה לאחר יכול להיות פרו-חברתי או אגרסיבי, ולפעמים שניהם במקביל.

אחת התיאוריות לגבי טיזינג בין אנשים שמחבבים זה את זה הוא שההומור מאפשר להעביר ביקורת בלי לגרום לאדם אותה מבוכה הנגרמת כאשר מעירים לו על פגמיו באופן רציני. אלא שהביקורת מופנמת היטב, ולעתים קרובות המענה של האדם שספג את הביקורת שהוטמעה בתוך בדיחה לא יהיה צחוק כי אם התגוננות. זו עדות לכך שכולם מבינים שבדיחה או לא, הביקורת היא אמיתית.

תיאוריה נוספת טוענת שטיזינג הוא "עקרון ההכבדה" של מערכות היחסים. אם אנחנו יכולים לצחוק זה על זה בתוך הקשר, זה אומר שאנחנו בטוחים מספיק באהבתנו כדי להעליב פה ושם.

לעתים קרובות הטיזינג הוא דו-משמעי, כך שמושא הבדיחה לא באמת יידע אם המתבדח התכוון לפגוע בו או אם האמין בתמים שאין סיבה להיפגע. בגרסאות החמורות ביותר, טיזינג הוא אקט בריוני של ממש, שהבריון יכול מיד לסגת ממנו אם הוא מעורר התקפת נגד, בטענה "רק צחקתי". העובדה שקשה לדעת מתי מדובר בצחוק בין אנשים שמחבבים זה את זה סך הכול ומתי מדובר בבריונות פועלת במקרה כזה לטובת בעל הכוח.

ולפעמים טיזינג הוא רק הזמנה לקשר. אנשים שהקשר ביניהם מאוד רשמי ומתוח אינם מעיזים לצחוק זה על זה או זה עם זה. לכן לפעמים טיזינג קל בין אנשים שהיכרותם שטחית עשוי להעיד דווקא על רצון להתקרב ולשבור חומות. 

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988