שהאחרון יפיל את העט: לאן נעלמות הקריקטורות הפוליטיות?

מה יש בקריקטורה הפוליטית שמעצבן כל–כך הרבה אנשים? למה עורכי העיתונים ממהרים לזרוק את הקריקטוריסטים לכלבים במקום להגן על חופש הביטוי? האם הקריקטורה אכן בסכנת הכחדה? ואת מי להאשים - את טראמפ, את הדתיים, את התקינות הפוליטית או את האינטרנט? • וגם: איך הקריקטורות של מוחמד שינו את דנמרק לעד

מלבד הקווים הדקים והצפופים שהרכיבו את הקריקטורה, לא היה שום דבר מעודן בדימוי שצייר בסוף יוני הקריקטוריסט הקנדי מייקל דה אדר. מיד לאחר פרסום תצלום העיתונות של גופותיהם המחובקות של אב ובתו הקטנה שטבעו במימי הריו גראנדה כשניסו לחצות את הגבול ממקסיקו לארה"ב, צייר דה אדר את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כשהוא עומד ממש מעליהן. בקריקטורה, טראמפ עומד בנונשלנטיות ליד קלנועית הגולף שלו כשידו האחת עטויה בכפפה לבנה ואוחזת במקל גולף, ומלין על כך שהגופות מפריעות לו במשחק. דה אדר, שמעיד ש־80% מעבודותיו עוסקות בכלל בפוליטיקאים קנדים, פרסם אותה בחשבון הטוויטר שלו והיא הפכה במהירות לקריקטורה הוויראלית ביותר שצייר מעודו.

לרגע, דה אדר היה מרוצה, אבל מיד לאחר הפרסום הודיעו לו עורכיו ב"ברונזוויק ניוז" כי הם החליטו לבטל את הסכם הפרילנס שלו ולהפסיק לעבוד איתו אחרי 17 שנה. "לא היו שום סימנים מקדימים לכך שעומדים לפטר אותי. הדבר היחיד שהשתנה זה שאותה קריקטורה הפכה לוויראלית, וכיוון שלעיתון אין הסברים חלופיים, אני חושב שזה הגיוני שאני אניח שהקריקטורה על טראמפ היא הסיבה לפיטורים שלי", הוא אמר לטלוויזיה הציבורית הקנדית. דה אדר גם כתב בטוויטר כי בשנה האחרונה דחו עורכיו כל קריקטורה שלו שעסקה בטראמפ עד שלדבריו, המצב הגיע לכך שהוא הפסיק לחלוטין לנסות לפרסם קריקטורות על טראמפ בעיתון.

קריקטורה של מייקל דה אדר / צילום מסך מתוך טוויטר
 קריקטורה של מייקל דה אדר / צילום מסך מתוך טוויטר

כמעט כמו כל דבר שקשור לטראמפ, גם הסיפור על פיטוריו של דה אדר הפך לוויראלי. אנשי תקשורת, אקדמאים וידוענים גינו את "סתימת הפיות" ו"הטלת הצנזורה" והביעו דאגה ממה שהם תיארו כפגיעה קשה בחופש הביטוי וחופש העיתונות. השחקן מארק האמיל צייץ מחדש את הקריקטורה, קבע כי היא ראויה לפרס פוליצר וקרא לעיתון להתבייש בעצמו. השחקן אלק בולדווין, שמגחיך מדי שבוע את טראמפ באמצעות החיקוי המושלם של הנשיא ב"סאטרדיי נייט לייב", צייץ בפשטות "דה אדר פוטר מכיוון שהוא היה טוב מדי". העיתון, למקרה שתהיתם, מכחיש את ההאשמות. הסיבה להחלטה להפסיק לעבוד עם הקריקטוריסט, נטען בהצהרה שנוסחה בתגובה להאשמות, נבעה מחידוש חוזהו של קריקטוריסט אחר.

לכאורה, אין כאן סיפור גדול במיוחד. קריקטוריסטים פוליטיים תמיד חבטו במושאי הביקורת שלהם ללא רחמים ועקב כך תמיד הילכו על קו דק והעמידו את פרנסתם (ולעיתים גם את חייהם) בסכנה. אלא שהמקרה של דה אדר התווסף ללא מעט סיפורים דומים שעשויים להעיד על הטלת מגבלות ועל פגיעה במעמד הז'אנר הוותיק והפופולרי. מקס פרנקל, שהיה עורך ה"ניו יורק טיימס" בתחילת שנות ה־90, אמר פעם ש"הבעיה עם קריקטוריסטים פוליטיים היא שאי אפשר לערוך אותם". אבל מתברר שלא כל-כך קשה להיפטר מהם, במיוחד בעידן שבו אין כמעט קריקטוריסטים שכירים במערכות עיתונים.

הנה כמה דוגמאות: באפריל החליט "ניו יורק טיימס" להפסיק לפרסם קריקטורות פוליטיות בעמודי הדעות של המהדורה הבינלאומית שלו לאחר שהעיתון הואשם באנטישמיות בעקבות פרסום קריקטורה שבה צויר נתניהו ככלב נחייה עטור מגן דוד המוביל כרצונו את טראמפ, שמצויר כעיוור הנתון למניפולציה; רוב רוג'רס האמריקאי פוטר לפני שנה מעיתון בפיטסבורג לאחר 25 שנות עבודה משום שסירב לצייר את טראמפ בצורה מחמיאה יותר; אבי כ"ץ הישראלי פוטר לפני כשנה מה"ג'רוזלם ריפורט" ששייך ל"ג'רוזלם פוסט" לאחר שאייר גרסה חתרנית לתמונה שהנציחה את סלפי המנצחים של אורן חזן עם נתניהו וכמה מבכירי הליכוד מיד לאחר העברת חוק הלאום בכנסת.

קריקטורה של אנטוניו מוריירה / צילום מסך מתוך הניו יורק טיימס
 קריקטורה של אנטוניו מוריירה / צילום מסך מתוך הניו יורק טיימס

בקריקטורה שלו, כ"ץ החליף את ראשיהם של כל הפוליטיקאים בראשי חזיר ומעליהם ציטט את מילותיו המפורסמות של ג'ורג' אורוול מ"חוות החיות" - "כל בעלי החיים שווים, אבל חלק מהם שווים יותר מאחרים". עם או בלי קשר לאווירה הכללית נגד הסאטירה המצוירת, הודיע החודש מגזין הקריקטורות והקומיקס הוותיק MAD כי יפסיק לצאת לאור באופן קבוע.

קריקטורה של אבי כץ / באדיבות המוזיאון לקריקטורה וקומיקס
 קריקטורה של אבי כץ / באדיבות המוזיאון לקריקטורה וקומיקס

ווס טיירל, שעומד בראש ארגון הקריקטוריסטים הקנדי, אומר שהוא מוטרד מכך שמקרים מהסוג הזה גורמים ליותר ויותר קריקטוריסטים לחשוש להביע עמדות פרובוקטיביות ולהסתפק באמירות שלא יטלטלו את הסירה ולא ירגיזו יותר מדי אנשים, כמו למשל את "העורכים שמייצגים את בעלי העיתונים או משקיעים שלא בהכרח רוצים להיות מזוהים עם הרעיונות שמופיעים בקריקטורות".

הדאגה הזאת מפגיעה במעמדה של הקריקטורה הפוליטית, שמגיעה על רקע הזיכרונות הכואבים של הפיגוע נגד העיתון הסאטירי "שרלי הבדו" ב־2015 ושלל הפיגועים שבאו בעקבות פרסום קריקטורות המלעיגות את הנביא מוחמד החל מ־2005, תבוא לידי ביטוי בפאנל בשם "פה קבור הכלב?" שיתקיים בפסטיבל האיור והקריקטורות אנימיקס ב־3 באוגוסט בסינמטק תל אביב. בכרזה המפרסמת את הפאנל שיעסוק בשאלת האנטישמיות לכאורה של אותה קריקטורה ב"ניו יורק טיימס", מובאות דוגמאות אחרות לקריקטורות שבהן צוירו מנהיגים עולמיים אחרים בדמות כלבים ונקבע כי החלטת הטיימס אינה רק שערורייתית אלא גורמת לכלי התקשורת היוקרתי "ללכת עם הזנב בין הרגליים". עצם קיומו של האירוע הוא סימן לחשש שההחלטה השנויה במחלוקת של העיתון הליברלי תגרום לבעלי עיתונים אחרים - גם בישראל - לאמץ מדיניות דומה.

גליונות MAD מגזין
 גליונות MAD מגזין

"המצב בישראל אומלל"

הקריקטוריסט ניסים חזקיהו, שצייר קריקטורות פוליטיות בכמה כלי תקשורת בישראל וכיום מפרסם באינטרנט ומוציא לאור מדי "חודשיים־שלושה" מגזין קומיקס עצמאי בשם "פרה דוקס", משוכנע שמעמדה של הקריקטורה הפוליטית בארץ רע במיוחד.

חזקיהו, שארגן בתגובה לפיטוריו של כ"ץ תערוכת בזק של קריקטוריסטים ישראלים ויזם גם את הפאנל הנוכחי, אומר כי "בסיפור מאחורי פיטוריו של כ"ץ היה עיתון שנבהל ונלחץ ולא הפגין שום חוט שדרה, אלא נכנע לרחוב ולטוקבקיסטים. אבל אותה רוח - גם אם לא מפטרים קריקטוריסטים אחרים - מנשבת ברוב העיתונים בארץ. גם ככה יחסית לעמיתיהם במקומות אחרים בעולם, הקריקטוריסטים הישראלים מאוד חלביים. הם לא וולגריים ובוטים כמו באנגליה או בצרפת, אבל גם דברים יותר פיוטיים לא תראה בארץ כי יש צנזורה עצמית, אנשים אומרים 'אם במילא העורך יפסול לי, אני בכלל לא אגיש לו את זה'. זה אומר שאנחנו נשארים עם הדברים הפרווה, המובנים מאליהם: לרדת קצת על ביבי, לרדת קצת על ברק, לרדת קצת על גנץ - וזהו. אין באמת קריקטורה נשכנית בארץ, כמו שקריקטורה אמורה להיות".

קריקטורה של ניסים חזקיהו
 קריקטורה של ניסים חזקיהו

חזקיהו, שבין השאר צייר קריקטורות ב"ידיעות אחרונות", מאשים את העיתון בגרימת הנזק הקשה ביותר לתחום. "מאז שהעיפו בתחילת שנות ה־90 את הקריקטורות מהמדור שכונה 'פתחלנד' (עמודי הסאטירה של 'ידיעות אחרונות' כונו כך בימין בגלל שנכתבו על-ידי כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ש' ס') במוסף לשבת, אין יותר קריקטורות ביום שישי ב'ידיעות'. ברגע שאתה מעקר את גיליון סוף השבוע שלך מקריקטורה, אתה שולח מסר וזה משליך על עיתונים אחרים. אותו הדבר קרה ב'מעריב', והיום העיתון היחיד שמפרסם קריקטורות גדולות בימי שישי זה 'הארץ'. בעיניי זה אומר משהו מאוד אומלל על מצב הקריקטורה הישראלית".

מושיק לין, שמצייר קריקטורות במגוון כלי תקשורת מאז שנות ה־60 וזכה ב־2011 בפרס דוֹש (פרס שניתן על-ידי עיריית תל אביב במקביל לפרס סוקולוב לעיתונות), משוכנע גם הוא שמצב התחום בכי רע. לפני כארבע שנים הוא הפסיק לצייר קריקטורות ב'ידיעות אחרונות' לאחר שהרגיש שחופש הפעולה שלו בעיתון מוגבל. מאז, הוא משתף פעולה עם חזקיהו ב"פרה דוקס" ומאושר מכך שהוא יכול להתבטא שם ללא שום מגבלות.

"קריקטורה פוליטית זה כלי שנועד להביע דעה או פרשנות פוליטית והסגנון הוא חריף, עוקצני וסאטירי ומטבע הדברים הוא לא נחמד ומעורר מחלוקת", הוא אומר. "מה שקרה ב'ג'רוזלם ריפורט' לא מנותק ממה שקורה במקומות אחרים. בעיתון הכי נפוץ במדינה - 'ישראל היום' - אתה חושב שאתה יכול לפרסם קריקטורה עוקצנית על ראש הממשלה? אפשר להיות שם ציני ועוקצני כלפי כולם חוץ מאשר המטרה האולטימטיבית. לדעתי, הבחירה להיות קריקטוריסט בעיתון שמסרס אותך א־פריורי זו הזניה של המקצוע. מבחינתי, אין אדם שהוא חף מביקורת. 16 שנים ציירתי קריקטורות בעיתון 'דבר' שהיה בבעלות ההסתדרות והיה ביטאון השמאל, ורוב הקריקטורות שם היו נגד מנהיגי מפא"י".

לין לא סתם מטיח ביקורת אלא מדבר מניסיון אישי. "תראה, אני עבדתי ב'ידיעות' משהו כמו שלוש שנים ונאמר לי לפעמים בצורה מרומזת ולפעמים בצורה פחות מרומזת שיש נושאים שכדאי להניח להם מאחר שלעיתון יש אינטרסים בעניין. אני זוכר למשל שבתחילת עבודתי בעיתון ציירתי קריקטורה על יאיר לפיד והתבקשתי להניח לאיש מאחר שלעיתון יש כלפיו סנטימנט (חיפוש בארכיון "ידיעות אחרונות" מעלה שניתן למצוא קריקטורות של לין שבהן מופיע לפיד, ש' ס'). היה בזמנו סיפור על זה שבאל על הכריחו דיילות לעבוד עם נעלי עקב וזה נראה לי אבסורדי. ציירתי קריקטורה שבה כבש הירידה מהמטוס נראה כמו נעל עקב גדולה. היא לא פורסמה למרות שבעיניי היא בכלל הייתה די צמחונית וכששאלתי את העורכת שלי מדוע, היא אמרה לי שיש לעיתון אינטרסים כלכליים באל על.

"היו שלושה או ארבעה מקרים כאלו שבהם עמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי שאני לא מצייר קריקטורה אחרת ואז נאמר לי שאני מסכן את מעמדי בעיתון. מאחר שהייתי מוכן לשלם את המחיר הזה, כמה ימים אחרי הפעם הבאה שבה אמרתי 'לא', קיבלתי הודעה שאני אפסיק לעבוד בעיתון, כלומר שיפסיקו להזמין ממני קריקטורות".

ב"ידיעות אחרונות" לא הגיבו לטענות של לין.

גיא מורד, שמצייר קריקטורות ב"ידיעות אחרונות" כתריסר שנים, אומר שהוא לא נתקל עדיין בצנזורה מערכתית בעיתון, והוא גם אינו מזהה ניסיון להגביל את חופש הפעולה של קריקטוריסטים בישראל. "אני חושב שמלבד המקרה של אבי כ"ץ ב'ג'רוזלם ריפורט', המתקפה הזאת על קריקטוריסטים זה משהו שפחות קורה בארץ ויותר קורה בארה"ב ובקנדה. גם לא ראיתי דברים כאלו באירופה. בגדול, אני לא מרגיש שיש על הקריקטוריסטים כאן בארץ איזשהו איום. אני גם לא רואה שמישהו מנסה לצנזר את 'ארץ נהדרת'. תראה, אני לא יודע אם קריקטורה כמו זו שאבי כ"ץ צייר הייתה מתקבלת כל-כך טוב גם בעיתון שלי, אבל לא אמרו לי אף פעם לא לצייר פוליטיקאי כזה או אחר.

קריקטורה שאייר גיא מורד לידיעות אחרונות
 קריקטורה שאייר גיא מורד לידיעות אחרונות

"אני זוכר שפעם ציירתי קריקטורה שבה ראו שני חיילים מתים בשמיים מסתכלים מלמעלה על הפגנה של חרדים נגד גיוס ואומרים על זה משהו, והעורך חזר אליי ואמר שהוא מפחד שהיא עשויה לפגוע ברגשות של משפחות שכולות. לא הסכמתי איתו, אבל הוא קובע והקריקטורה לא פורסמה בעיתון. בסופו של דבר, אחרי שפרסמתי אותה בפייסבוק שלי, פנתה אליי אמא שכולה ואמרה לי שהיא דווקא מאוד אהבה אותה, כך שאני מרגיש שבנקודות כאלו אולי יש בעיתון יותר זהירות".

"למה אתה לא מצייר את מוחמד?"

ההיסטוריון וחוקר התקשורת פרופ' רפי מן מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל ינחה את הפאנל שיתקיים בעוד שבועיים בתל אביב. מן מסכים שקריקטוריסטים פוליטיים נמצאים מדי פעם תחת מתקפות, אבל לא סבור שמעמדה של הקריקטורה הפוליטית אכן נמצא בסכנה. הוא לא חושב שהפיטורים של אבי כ"ץ יגרמו בהכרח לקריקטוריסטים אחרים לצנזר את עצמם, וסבור שבסך הכול, כל עיתון מתנהל על-פי תרבות ארגונית שונה, שממנה נגזר היחס לקריקטורה ולמציירים אותה.

"אני לא מתרשם שהפיטורים שלו גרמו להרבה אנשים למתן את העט או המכחול שלהם", אומר מן. "בכל מקום יש את הדרך שבה העורך או המו"ל מתייחסים לתוכן. לפעמים הם נותנים חירות מלאה ולפעמים מתערבים באופן יותר פעיל וככה זה גם לגבי הקריקטורה".

כמישהו שעוקב אחר הקריקטורה הפוליטית הישראלית זה עשורים, מן לא שותף לדעה שהקריקטורה הישראלית אינה נשכנית. "אני חושב שבמידה רבה, הם יותר ביקורתיים ונשכניים מבעבר. אם אנחנו מסתכלים אחורה לעשורים הראשונים של המדינה, אז כשם שרוב העיתונות שיקפה איזו חוויה לאומית מלכדת, הדבר הזה בא לידי ביטוי גם בקריקטורות שהתפרסמו בהם והדוגמה הכי מפורסמת היא בדמות של 'שרוליק' שיצר דוש. היה לקריקטורות אז קו מאוד לאומי ופחות נשכני כלפי פוליטיקאים. עם השנים, העיתונות הפכה להיות ביקורתית יותר כלפי הפוליטיקאים וכלפי מגמות מסוימות בחברה הישראלית. מטבע הדברים, אפשר לראות את חילוקי הדעות הללו בחברה גם בקריקטורות".

הקריקטוריסט עמוס בידרמן מעיתון "הארץ", שזכה גם הוא בפרס דוש, אומר שהוא לא יודע אם הקריקטורה הפוליטית אכן נמצאת תחת מתקפה חריפה בימים אלו או שמדובר בצירוף מקרים, אבל הוא בטוח שקל יותר לתקוף קריקטוריסטים מעיתונאים אחרים דווקא בגלל היתרונות המובנים של הקריקטורה.

כדוגמה, בידרמן מספר בהתרגשות על התגובות שקיבל לאחרונה בתגובה לקריקטורה שבה צייר את הרבי מגור מנפץ בקבוק זכוכית על ראשו של פועל במפעל פניציה. מיד לאחר פרסום הקריקטורה הפיצו חרדים את מספר הטלפון שלו בכמה קבוצות ווטסאפ ובמשך שלושת הימים שלאחר מכן הוא הופצץ באינספור איומים ואיחולי מוות שונים ומשונים. "שטרסלר כותב את מה שאני מצייר בצורה הרבה יותר רצינית והוא גם מביא מספרים. אני חנטריש. לא מבין כלום במספרים. אז מה גורם להם להגיב בצורה כזאת לציור ולא למאמר? כי בקריקטורה יש משהו שמעצבן את העין. הרבה יותר ממאמר. בשביל להתעצבן ממאמר אתה צריך לקרוא איזה 200 מילה של מישהו ואנחנו בעידן הביטים והרשתות והפייסבוק. לאנשים אין סבלנות. נמחק להם המוח".

בידרמן מסכים שקריקטוריסטים ישראלים הרבה פחות וולגריים ממקביליהם במקומות אחרים בעולם, אבל לא רואה בכך משהו רע. "תראה, אני בעד בדיחה טובה שיש בה גרעין של אמת, אבל אני נגד תחרויות כמו למי יש אומץ לעשות בדיחה על השואה או על רצח ילדים נניח. זה לא מדבר אליי. לא נעים להגיד, אבל אני למשל לא אהבתי את 'שרלי הבדו'. המאיירים שם עשו תחרויות נועזות עם עצמם. למשל, איך שהם ציירו את מוחמד (בידרמן לוקח טוש ליד ומצייר בשלוש שניות סקיצה של דמות עירומה כורעת על שש). אין לי בעיה לעשות קריקטורות על דאעש והחמאס ומה לא. אני אצייר מנהיגים ערבים ומצביאים ערבים ומחבלים ערבים עם פרצופים והכול, אבל לקחת סמל דתי של אנשים ולהשפיל אותו? בשביל מה?

קריקטורה של עמוס בידרמן
 קריקטורה של עמוס בידרמן

"מראיינים מהימין תמיד שואלים אותי 'למה אתה לא מצייר את מוחמד?' בקטע שאני כאילו חכם גדול להעביר ביקורת על הימין, אבל שאין לי אומץ להיכנס באסלאם. אתה יודע מה אמרתי על זה לינון מגל? שאני לא מצייר את מוחמד מאותה סיבה שאני לא מצייר את יהוה. אז הוא קופץ ואומר לי 'אסור להגיד את השם הזה! זה פוגע ברגשותיי!' אתה מבין? רק לומר את השם פוגע בו, אבל לצייר את מוחמד עירום ומושפל זה סבבה! זה חושף את הצביעות שלהם".

בידרמן אומר שבעוד שהקריקטורות שבמרכזן עומדים נתניהו או חרדים הן אלו שמושכות אליו אש, האיום המשמעותי ביותר על מעמדה של הקריקטורה הפוליטית כלל אינו מגיע מגורמי הכוח אלא מתרבות התקינות הפוליטית. המתקפה הזאת, כפי שהוא רואה אותה, מגיעה מכל הכיוונים. "אומרים לי שאני מצייר יהודים בצורה אנטישמית כי אני מצייר יהודי עם פאות; כשאובמה נבחר, התלוננו נגדי במכתבים למערכת וקראו לי ולערן וולקובסקי (הקריקטוריסט השני של "הארץ") גזענים כי ציירנו אותו כשחור, עם נחיריים רחבים ועור שחור. אבל מה רוצים מאיתנו? הבן אדם שחור! ויהודים חרדים מסתובבים עם פאות!

"כשהיה איזה סכסוך בין אייל גולן ואביב גפן, ציירתי אותם הולכים מכות. לאביב גפן שמתי בידיים כיסא ולאייל גולן היה בקבוק שבור. איזו עיתונאית מזרחית נזפה בי שאני גזעני. למה? כי בקבוק זה יותר מכיסא וכי מה ציירתי לו תלוי מהצוואר? תליון עם מגן דוד! עשיתי ממש לאחרונה קריקטורה שרואים בה אישה באיראן לוקחת את הבן שלה ל'קייטנת העשרת אורניום' ואז האשימו אותי שאני נטפל לנשים האיראניות. אנשים נעלבים בהתנדבות!".

והמצב הזה מרתיע אותך מלהתעסק עם נושאים מסוימים?

"בוודאי! חוץ מ'סאטרדיי נייט לייב' שיש להם ביצים, לאף גבר בעולם הסאטירה אין אומץ להתעסק למשל עם תנועת MeToo. גם לי לא. הנה, אני אראה לך קריקטורה שציירתי ממש לפני איזה שבוע על הסיפור של ירון לונדון והשד ושבסוף גנזתי כי פחדתי מהתגובות. וזה לא הדבר היחיד, יש גם פוליטיקלי קורקט של שמנים. אם אתה מצייר בן אדם עם איזו שונות גופנית, הורגים אותך. וזה דבר חדש מהשנים האחרונות. בזמנו, שתי הדמויות שהכי אהבתי לצייר היו אריק שרון ופואד. הם היו מתנה למאייר. כיף לא נורמלי. אני זוכר שפעם ציירתי אותם כאילו מרחוק עומדים על גבעה שמשקיפה על עזה. ממש שני עיגולים, אחד שחור, אחד לבן, וכולם ידעו מי זה מי. פוליטיקלי קורקט זה סירוס של האמת! אנשים כבר לא מתים מסרטן אלא מ'מחלה קשה'. הם גם לא מתים אלא 'הולכים לעולמם'. הכול מכובס! מה, אנחנו ילדים בגן? זו הסיבה שהסטנד־אפ פורח עכשיו! אנשים צמאים לשמוע את האמת! לשמוע אנשים מדברים כמו שאנשים מדברים!".

"לקריקטורה יש עתיד"

בעוד שבדומה לבידרמן, גם חזקיהו, לין ומורד הביעו חשש מסכנות התקינות הפוליטית, מן מסרב לראות את המגמה כאסון. "ככל שהמודעות לנושאים כמו מעמד האישה או מעמדם של מיעוטים מתפתחת, גם הקריקטוריסטים מקבלים את המסר שהם לא יכולים להציג דמויות מסוימות בצורה בלתי הולמת על-פי התפיסות העכשוויות", הוא אומר. "יהיו אנשים שיגידו שזו פגיעה בחירות הביטוי, אבל אני חושב שעיתונים משקפים תהליכים חברתיים ושינוי של נורמות חברתיות, אז אני מניח שכמו שכותרות משתנות במרוצת השנים וכותבי המאמרים מקפידים יותר על נורמות כאלו - גם הקריקטוריסטים יעשו את זה".

כשאני מבקש ממן להסביר את עוצמתה של הקריקטורה בעבר ולהמר על סיכויי שרידותה בעתיד, הוא אומר כי "קריקטורה פוליטית היא מאמר גרפי, אבל בניגוד לכותב שנזקק למאות מילים כדי להעביר את המסר שלו, הקריקטוריסט עושה את זה בצורה מאוד חדה באמצעים גרפיים וזה סוד כוחו. כשם שמאמרים לפעמים מעוררים מחלוקת וקורה שעיתונים מחליטים להפסיק לעבוד עם כותב מסוים או פוסלים לפרסום מאמר מסוים, זה קורה לפעמים עם קריקטורות.

"אני חושב שהיא יותר פגיעה משתי סיבות: קודם כול כי היא הרבה יותר בולטת לעין. בעיתונים בדרך כלל יש קריקטורה אחת לצד הרבה מאמרי דעה ומי שמדפדף בעיתון נעצר על הקריקטורה ומתבונן בה לפני שהוא קורא מאמרים ארוכים. ובנוסף, קריקטורה ממלאת את תפקידה כשהיא חדה ומעבירה מסר שמרגיז אנשים. לצערי הרב, בעיתונים מסוימים העורכים מתערבים בתכנים וזה כולל גם את הקריקטורות. לדעתי, היא תשרוד דווקא בגלל שהעולם הדיגיטלי הוא מאוד גרפי והטקסטים מתקצרים כי לאנשים אין סבלנות רבה וקריקטורה טובה תתפוס את העין מהר יותר מכל טקסט. בעיניי, לקריקטורה יש עתיד".

שערי שרלי הבדו
 שערי שרלי הבדו

גם פרופ' לימור שיפמן מהחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית לא סבורה שהשינויים בטכנולוגיה יביאו להיעלמות הקריקטורה. היא מתמחה בחקר ממים אינטרנטיים מהסוג שאנחנו רואים כל יום בפייסבוק ורואה בהם מעין גרסה מתקדמת של הפורמט המוכר. "אני חושבת שבעידן הדיגיטלי, הצורה הוותיקה של הקריקטורה מוחלפת על-ידי צורות אחרות שבהרבה פעמים הרבה יותר פשוטות טכנית להפקה, אבל מביאות לידי ביטוי ביקורת פוליטית שיכולה להיות מאוד חריפה", אומרת שיפמן. "מה שמייחד את הממים הפוליטיים זה שהרבה אנשים יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי דרכם. זה אפיק חדש לבטא הומור ומחאה. הקריקטורה עדיין מאוד ייחודית, אבל היא כבר לא אפיק הביטוי הסאטירי היחיד. זה שנוספה לקריקטורה הקלאסית צורת ביטוי אחרת לא אומר שהן הולכות להיעלם מהעולם".

כשאני מפנה את אותה שאלה לבידרמן, הוא גם מתנער קצת מהפסימיות שהפגין קודם לכן. "אני מאמין גדול בקריקטורה הפוליטית. מאז שנכנסתי למקצוע הזה, אני כל פעם מופתע מחדש כמה כוח יש לקריקטורה. הדוגמה הכי נחמדה שיש לי זה שהכתב המדיני של העיתון בזמנו, ברק רביד, סיפר לי שבזמן המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן, הקריקטורות שעשיתי בנושא הגיעו לשר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ולשר החוץ האיראני מוחמד זריף וממש השפיעו על ההתנהלות של הצדדים. כך שאני מאמין שהקריקטורה הפוליטית נמצאת תחת מתקפה דווקא כי יש לה אפקט. היא מעצבנת אנשים. בעיניי, צריך לפטר קריקטוריסטים אם הם לא מעצבנים אנשים. על מה משלמים לנו?". 

הקריקטורות ששינו את דנמרק

תגובת העולם המוסלמי לקריקטורה מ-2006 שהציגה את הנביא מוחמד כמחבל הכניסה את הדנים למגננה שיש לה השלכות על יחסה של דנמרק למהגרים עד היום | אסף אוני

נפגשתי עם הצעיר הערבי שהצית את מהומות הקריקטורות של הנביא מוחמד בחורף 2006. קוראים לו אחמד אקארי, הוא נולד בלבנון והיגר עם הוריו לדנמרק, ולא היה קל לשכנע אותו להיפגש. למעשה, הוא הסכים להיפגש איתי רק אחרי שעמית דני התקשר אליו והודיע לו שחרם מצדו על עיתונאי ישראלי עשוי להפוך לכותרת הראשית של העיתון הגדול במדינה. אקארי נבהל, וכמה דקות אחרי האיום המרומז קיבלתי ממנו שיחה שבה התנצל על "חוסר ההבנה" שבמסגרתה זרקו אותי יום קודם מהמסגד המקומי. הוא הציע להיפגש במסעדת שווארמה בנורברו - רובע המהגרים של קופנהגן.

כמה חודשים לפני כן נסע אקארי למצרים ולמדינות המפרץ, כשבאמתחתו קלסר שלם של איורים של הנביא מוחמד. חלקם התפרסמו רק באתרי אינטרנט זניחים, אבל תריסר התפרסמו בעיתון דני מקומי בשם "יילנדס-פוסטן", כשהעורך האחראי רצה למחות על העובדה כי מאיירים בדנמרק חוששים לאייר את הנביא לספר שעמד לצאת לאור. אחת מהקריקטורות הציגה את מוחמד כשפצצה מונחת בטורבן שהוא חובש. מי שיזם את המשלחת היה האימאם של אקארי, שנולד ביפו, עבר למצרים, היגר לדנמרק בשנות ה-80 וגם הוא גר אז בנורברו - אבו לבאן.

המשלחת הדנית זרעה רוח וקצרה סופה: העולם המוסלמי כולו נחרד מהעבירה על האיסור להציג את פניו של הנביא ומהפגיעה בו, ודגלי דנמרק נשרפו מג'קארטה ועד ברלין, ממכה ועד קאבול. עשרות בני אדם נהרגו בהפגנות המוניות. שגרירויות דניות נסגרו וגם פיגועים החלו להתרקם נגד ה"יילנדס פוסטן", נגד המאייר שיצר את הקריקטורה ונגד מאיירים אחרים שהביעו סולידריות. חלקם יצאו לפועל ברבות השנים. לפתע, ומאז, קריקטורות וקריקטוריסטים מצאו את עצמם בחזית האלימה של ההתנגשות בין האסלאם הקיצוני לליברליזם אירופי.

בשווארמה בנורברו, אקארי עצמו, וגם אבו לבאן שדיברתי איתו מאוחר יותר, היו בלתי אפולוגטיים. הם טענו לגזענות מצד הדנים ולאי כיבוד של האסלאם, ואמרו שרצו להוכיח את כוחם באמצעות גיוס העולם המוסלמי נגד דנמרק. "הם ירקו עלינו, ועכשיו זה מן הנימוס שהם יתנצלו", אמר הצעיר והוסיף: "הייתי עושה זאת שוב". במבט לאחור, לפרשת הקריקטורות של מוחמד היו השלכות גלובליות, ובמיוחד אירופיות, על השבר שבין המיעוט המוסלמי לרוב תושבי היבשת, אבל הייתה לה גם השפעה נקודתית אחת, עמוקה: דנמרק שברה ימינה.

במדינה הסקנדינבית, פרשת הקריקטורות שינתה באופן משמעותי את היחס של הדנים למהגרים מוסלמים. היא הפכה את הרוב הדני לסובלני פחות כלפי זכויותיהם. הדנים חשו נבגדים על-ידי מיעוט קיצוני מתוך המהגרים שקיבלו בידיים פתוחות בשנות ה-80', ממדינות כמו עיראק, לבנון, סוריה והשטחים, ושהיוו כ-4% מאוכלוסיית המדינה. בשנים שלאחר סערת הקריקטורות, תושבי דנמרק הצביעו במספרים הולכים וגוברים למפלגת העם הדני - מפלגת ימין מתנגדת להגירה שהקדימה את הגל הנוכחי באירופה - והמפלגה השפיעה משמעותית על המדיניות הממשלתית. גם מפלגות המרכז התחרו ביניהן מי תציג עמדה קשוחה יותר כלפי הגירה, ולעיתים נגד האיחוד האירופי.

לכן, כשקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל פתחה את גבולות גרמניה עשור לאחר מכן בפני יותר ממיליון פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים, דנמרק סגרה את הגבול שלה עם גרמניה. כשהגרמנים אמרו כי הצעד עומד בניגוד לאמנת שנגן, הדנים התעקשו והציבו שוטרים במעברי הגבול, בכבישים וברכבות המגיעות מגרמניה. ראיתי אז כיצד משפחה דנית מעבירה בונבוניירה לשוטרים, כתודה על כך שהם מגינים על גבולות ארצם. לכן, כשהגרמנים והשבדים העניקו סלי קליטה למהגרים, הדנים פשפשו בכיסיהם ודרשו מהם להצהיר כמה זהב וכסף יש עליהם, כדי לראות אם הם בכלל זכאים לעזרה במימון דיור ציבורי, כפי שקובעת מערכת הרווחה הדנית הנדיבה.

זו גם הסיבה שעיר אחת בדנמרק הקפידה להגיש פעם בשבוע חזיר במרכזי הקליטה שבה (הדנים גאים מאוד בגידול חזירים, תחום שבו המדינה היא מובילה עולמית). זו הסיבה שהדנים אסרו על הפרדה בין בנים לבנות בבריכות שחייה, שהממשלה שקלה גירוש פושעים ממוצא זר לאי מבודד ונלחמת בנישואי קרובים ובאיחוד משפחות של מבקשי מקלט.

וזו גם הסיבה לכך שבבחירות האחרונות בדנמרק, שהתקיימו בחודש שעבר, אימצה דווקא המפלגה הסוציאל-ֿדמוקרטית חלק גדול מהעמדות של מפלגת העם הדנית, שנועדו לצמצם את ההגירה, והבטיחה להגן על מודל מדינת הרווחה מפני "זרים" שינצלו אותו לרעה. זה עבד לה, מפלגת העם קרסה, והיא - בניגוד למגמה בשמאל האירופי - ניצחה. בשני העשורים האחרונים, היכן שאירופה בהובלת גרמניה פנתה שמאלה, דנמרק - בעקבות פרשת הקריקטורות - פנתה ימינה.

פרשת הקריקטורות של מוחמד עדיין חיה. העורך שהזמין אותן מסתובב עדיין עם שומרי ראש. שירותי הביטחון הסקנדינביים סיכלו כמה מזימות טרור לפגוע בו, במאייר שיצר את הקריקטורה (שניצל מניסיון התנקשות לאחר שנעל את עצמו בחדר כשטרוריסט עם גרזן פרץ לביתו), בעיתון ובעיתונים אחרים. אבו לבאן, מעשן כבד, מת מסרטן. אקארי - שדרש התנצלות בכל פה - חזר בו והתנצל בעצמו לפני שנתיים על חלקו בפרשה. "ראיתי את העולם בדרך מסוימת... אני חייב התנצלות לכל האומה הדנית", אמר. הוא ממשיך לחיות בדנמרק. שרת האינטגרציה הדנית הקודמת, אינגר סטויברג, שיתפה בפייסבוק את העובדה שהקריקטורה של מוחמד היא תמונת הרקע באייפד שלה, לא פחות. "הקריקטורה עזרה להגדיר את דנמרק כחברה החופשית שהיא היום", אמרה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988