ביקורת קולנוע: "כאב ותהילה" של אלמודובר הוא סרט שנוסע על אוטומט

"כאב ותהילה" של אלמודובר הוא סרט בינוני, עם סיפור צפוי שמתפזר לכל הכיוונים ואווירה בורגנית שבעה שרחוקה מלהסעיר

כאב ותהילה / צילום באדיבות קולנוע לב
כאב ותהילה / צילום באדיבות קולנוע לב

יוצר ותיק ומוערך שימיו הגדולים מאחוריו, יוצא למסע נפשי אל תחנות העבר שלו, ומביט מחדש על הדברים, האנשים והאירועים שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא כעת בניסיון לפייס את נפשו הדואבת ולהשלים עם מי שהוא. גם אם היינו רוצים לפרט כמחצית מהסרטים שעסקו בסיפור הזה, לא היה לנו מספיק מקום בכל הגיליון. מ"תותי בר" השבדי, דרך "שמונה וחצי" האיטלקי, "אבק כוכבים" של וודי אלן, "כל הג'אז הזה" המוזיקלי, "בירדמן" זוכה האוסקר ועד "יומני היקר" ועוד ועוד - כמעט כל במאי נכנס באיזשהו שלב למצב נפשי נוסטלגי ועושה על כך סרט.

הקולנוען המהולל פדרו אלמודובר כבר עשה סרטים סמי-אוטוביוגרפיים בעברו ("חוק התשוקה", "חינוך רע"), ועכשיו, כאשר הוא בן 70 וארון הפרסים שלו כבר קורס בעקבות הצלחות כמו "הכול אודות אמא" ו"דבר אליה", הוא שוב מפנה את המצלמה לעצמו עם סרטו החדש "כאב ותהילה" - גם הוא עמוס אלמנטים מחייו האישיים. הפעם מגלם אנטוניו בנדרס (בתפקיד מצוין שהעניק לו את פרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון) במאי גיי מבוגר החי בגפו, שאל פני השטח צפים ועולים זיכרונות ילדותו לאחר שסינמטק מקומי מבקש להקרין מחדש את אחד מסרטיו המפורסמים.

זה כמובן עניין של טעם, אבל נדמה שיצירותיו העכשוויות של המאסטר הספרדי, שבעבר היה הילד הרע של הקולנוע האירופי וכיום הוא הבחירה המושלמת לשלישי בשלייקעס, כבר אינן ברמה של אלה שהפכו אותו לבן בית בפסטיבלי העולם. אומנם קהילת האימה חיבקה בחום את "העור בו אני חי", אבל מעבר לכך, סרטיו האחרונים כמו "חיבוקים שבורים", "לעוף מהתרגשות" ו"חולייטה" לא הותירו חותם גדול במיוחד, ונראה שגם "כאב ותהילה" יזכה לגורל דומה.

לא מדובר בסרט רע, או כזה שמבייש את הפילמוגרפיה של אלמודובר, וגם הפעם אפשר לציין לטובה את השחקנים (את בנדרס מגבים כמה מטובי השחקנים הספרדים כמו פנלופה קרוז, לאונרדו סבארליה וססיליה רות') ואת המוזיקה המצוינת של אלברטו איגלסיאס. אבל למרות אלה, מדובר בעיקר בעבודה בינונית למדי, עם סיפור צפוי ומוכר שמתפזר לכל הכיוונים, עיצוב אמנותי עמוס צבעים וטקסטורות, שבאיזשהו שלב מרגיש כמו דף פינטרסט יותר מסט קולנועי, ואווירה בורגנית ושבעה שרחוקה מלהסעיר או להפעיל רגשות חזקים מדי. לא שאין בזה הנאה מסוימת, אבל התחושה היא של נסיעה על אוטומט.

מעריצי אלמודובר וסרטיו כמובן לא זקוקים לביקורת של אף אחד כדי לרוץ ולראות את יצירתו החדשה בבתי הקולנוע, וסביר להניח שהמפגש המחודש עם הבמאי יעביר להם שעתיים מהנות במיוחד. אלה שאינם נמנים עם קהל אוהדיו, יכולים לוותר ולמצוא לעצמם סרט אחר, או לחפש בטלוויזיה את הסרטים שגרמו לעולם להתאהב בו ובשפתו הקולנועית הצבעונית כמו "דבר אליה", "לחזור", "נשים על סף התמוטטות עצבים" או "אהבת בשר ודם". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988