התוכנית של העבודה-גשר אינה "קיצונית"

לזעקות השבר נגד התוכנית הכלכלית-חברתית של העבודה-גשר אין כל אחיזה במציאות

יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ / צילום: כדיה לוי, גלובס
יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ / צילום: כדיה לוי, גלובס

פרסום התוכנית הכלכלית-חברתית של רשימת העבודה-גשר עורר סערה רבתי במערכת הפוליטית. פרטיה העיקריים של התוכנית הם העלאת שכר המינימום ל-40 שקל לשעה והגדלה של ההוצאה הממשלתית בכ-30 מיליארד שקל לטובת השקעה בחינוך, בבריאות, בדיור וברווחה. מצד ההכנסות ההצעה המרכזית היא העלאת המס השולי למדרגות השכר הגבוה ביותר של המאיונים העליונים.

בתגובה מיהרו לתקוף את התוכנית פוליטיקאים ועיתונאים רבים תוך שהם מכנים אותה בכינויים מ"פופוליסטית" ועד "קומוניסטית". בתגובה לתוכנית פרס בנימין נתניהו סרטון שהבהיר שהתוכנית של העבודה-גשר מנוגדת למהלכי "השוק החופשי" אותן הוא מקדם מאז תחילת שנות ה-2000. ביקורת קולנית במיוחד השמיע גם נפתלי בנט, שבסדרת ציוצים איים שהתוכנית היא הסכנה הגדולה ביותר של ישראל, לא פחות, ושהיא תהפוך "את ישראל לוונצואלה בשנתיים". במפגן אחדות פוליטי, את הציוץ הזה שיתף גם יאיר לפיד תוך שהוא מבהיר שבכל הנוגע למדיניות חברתית-כלכלית אין הבדל ממשי בין נתניהו, לפיד ובנט.

אלא שלזעקות השבר הללו נגד התוכנית של העבודה-גשר אין כל פרופורציה או אחיזה במציאות. הנה הסבר בכמה נקודות.

הגדלה בסך 30 מיליארד שקל בהוצאה הציבורית כפי שמציעה התוכנית תעלה את שיעור ההוצאה ביחס לתוצר בכ-2.3 נקודות האחוז, אך עדיין תשאיר את ישראל במקום נמוך מאוד ביחס למדינות המפותחות בכל הנוגע להשקעה אזרחית. לשם השוואה, בשנת 2016 העריך בנק ישראל בראשותה של הנגידה ד"ר קרנית פלוג כי "היה מקום לגבות עוד 50 מיליארד שקל מסים בישראל בשנה, ולהפנות את הכסף הזה במלואו למתן שירותים אזרחיים לתושבים".

לפי נתוני ה-OECD, שכר המינימום השעתי הנהוג היום מציב את ישראל במקום ה-15 בקרב המדינות המפותחות במונחי כוח קנייה (PPP), לא כולל מדינות שבהן שכר המינימום אינו קבוע בחוק אלא נקבע בהסכמים קיבוציים (כמו שבדיה, למשל). קביעת שכר המינימום ל-40 שקל משקפת העלאה של כ-37%, וצפויה להעלות ישראל למקום ה-11 בקרב מדינות ה-OECD. יש לציין עוד כי ביחס למדינות המערב, ישראל מתאפיינת בשיעור גבוה מאוד של משתכרי שכר נמוך וכי העלאת שכר המינימום בשנים האחרונות היא אחד הגורמים המרכזיים שצמצמו את אי-השוויון בישראל והעלו את הכנסות משקי-הבית בעשירונים הנמוכים.

בתוכנית העבודה-גשר נכללת הצעה לבנייה ממשלתית של 200 אלף דירות ב-5 שנים, שיימכרו לציבור בשיטת "ליסינג". מעורבות מדינתית ובעלות ציבורית על דיור כחלופה לשוק הדיור הפרטי הן מנגנון נהוג ונפוץ במדינות מערביות רבות. בישראל, לעומת זאת, קוצץ ונשחק הדיור הציבורי והיקף הדיור הציבורי הוא מנמוכים במערב. אלא שאפילו אם התוכנית של העבודה-גשר הייתה מציעה שהדירות שייבנו יישארו בבעלות ציבורית וישתלבו במאגר הדיור הציבורי (והיא לא), עדיין שיעור הדיור הציבורי בישראל היה נותר נמוך מהממוצע במדינות אירופה, שעומד על כ-12%.

גם ההצעות להעלאת מס ההכנסה על השכבות העליונות ביותר הן הצעות סולידיות יחסית, לפחות בהשוואה להצעות המקבילות שמעלים בימים אלה מתמודדים מובילים לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. תוך שימוש בעבודות של כלכלנים דוגמת פיקטי וחבריו, כבר החל בעולם המערבי דיון רציני בהצעות להטלת מיסי עושר מסך ההון והנכסים (ולא ההכנסה) של המאיון והאלפיון העליון, וזאת כאמצעי להפחתת אי-השוויון הגובר בהון הגדול אף מאי-השוויון בהכנסות. בישראל, לעומת זאת, מרבית ההון והעושר אינו ממוסה ואפילו מס ירושה אין.

התוכנית החברתית-כלכלית של רשימת העבודה-גשר מסמנת אומנם תנועה מסוימת בכיוון סוציאל-דמוקרטי והיא מנוגדת למדיניות השלטת בישראל מזה כ-3 עשורים, אך במובנים רבים מדובר בתוכנית מרכז-שמאל מתונה, שגם יישומה המלא יותיר את ישראל מתחת לממוצע האירופאי.

הביקורת החריפה לה זוכה התוכנית של העבודה-גשר אינה נובעת מהתוכנית עצמה, אלא עדות לאידיאולוגית "השוק החופשי" של הימין הכלכלי השולטת במרחב הפוליטי והתקשורתי בישראל.

הכותב הוא חוקר במרכז אדוה

צרו איתנו קשר *5988