אם הכדורגל הישראלי לא כל-כך מעניין, למה הוא כל-כך יקר?

תאגיד השידור כאן 11 משלם כ-850 אלף שקל על כל משחק של נבחרת ישראל בכדורגל שהוא משדר • הסכום הזה לא כולל עלויות הפקה • הרייטינג הנמוך וההיצע הגדול של ערוצי ספורט חלופיים מעוררים תהייה אם הקופה הציבורית צריכה לממן את השידורים האלה

זה היה שבוע לא טוב לנבחרת ישראל בכדורגל. מעמדה לא רעה לעלייה היסטורית לטורניר היורו, הגיעו שני משחקים מול יריבות יחסית נוחות, צפון מקדוניה וסלובניה, שהשאירו את הנבחרת שוב מחוץ לתמונת הסיכויים הריאלית.

וכך נראה כרגע הכדורגל הישראלי: טורניר גדול שוב חמק מהישג יד, למרות שבקושי חלף חצי קמפיין; אנחנו רק בתחילת ספטמבר, וכבר אין אף קבוצה ישראלית שמשתתפת במפעלים האירופיים, אחרי שכולן, אחת אחרי השנייה, נבעטו בשלבי המוקדמות.

אבל אם יש משהו שהשבוע הזה של הנבחרת לימד אותנו, הוא שזה לא מאוד מעניין את הציבור הישראלי. אדישות מוחלטת.

אצטדיון טוטו טרנר הקומפקטי בבאר-שבע לא התמלא במשחק מול צפון מקדוניה, למרות שניצחון בו היה מעמיד את הנבחרת בעמדה מצוינת לעלייה ראשונה אי-פעם ליורו. וזאת, למרות שכמות כרטיסים נכבדת חולקה חינם לתושבי הדרום. במשחק ההפסד בחוץ לסלובניה השבוע, עמד הרייטינג הממוצע של המשחק ששודר בתאגיד השידור כאן 11 על 10.3% בלבד. אלה כבר לא הימים שהמדינה עוצרת מלכת ומשחקי נבחרת גורפים 30%-40% רייטינג.

אם כך, נשאלת השאלה - מדוע ערוץ ציבורי ממשיך לשלם סכומי עתק עבור משחקים של נבחרת ישראל?

לא צופים בטלוויזיה וגם לא באים למגרש

5 מיליון אירו התחייב תאגיד השידור הציבורי לשלם לאופ"א עבור משחקי הנבחרת במוקדמות יורו 2020 ובמוקדמות מונדיאל 2022, ובנוסף עוד משחקי ידידות והכנה. בסך-הכול עומדת ההתחייבות של התאגיד על כ-20.5 מיליון שקל עבור 24 משחקים. ממוצע של 850 אלף שקל למשחק בודד, עוד לפני עלויות הפקה.

קצת מוזר, או אולי מגוחך, שנותרנו עם מנגנון מיושן, שבו הנבחרת הלאומית משודרת בערוץ הציבורי. כאילו ששנות ה-70 עוד כאן. בעבר החיבור בין ערוץ 1 הציבורי לנבחרת ישראל היה טבעי. לא היו ערוצים אחרים, הרייטינג היה בשמיים, והנבחרת הלאומית הייתה נכס ציבורי, שקיימת חובה להנגיש אותו לכלל האוכלוסייה.

בנוסף, סוגיית איכות האצטדיון לא הייתה רלוונטית, והקהל התבכיין, אבל הגיע גם הגיע בהמוניו לאצטדיון רמת גן המתפורר. הרייטינג הטלוויזיוני המטורף הצדיק את העלויות של מחירי הזכויות על גבה של הקופה הציבורית.

רק שמאז השתנו כמה דברים. קמו אינספור ערוצי ספורט מקומיים. ארבעה ערוצי צ'רלטון, שישה ערוצי ספורט 5, שני ערוצי ספורט ONE ועוד ערוצי ברודקאסט מסחריים פרטיים, שהראו לאורך השנים שגם הם מוכנים לשים כסף על רכישת זכויות והפקה של שידורי ספורט. במקביל הרייטינג צנח, וההצדקה לשלם את המחירים הללו מכספי ציבור כבר לא קיימת.

עם היעלמות הרייטינג, הטיעון היחיד שנשאר לערוץ הציבורי ככזה שרוכש זכויות שידורי ספורט הוא עניין ההנגשה של הנבחרת לכלל הציבור. אבל גם הטיעון הזה כבר לא יכול להצדיק 850 אלף שקל למשחק מכספי ציבור (לפני עלויות הפקה).

תאגיד השידור כאן לא מביא לציבור שום בשורה בלעדית או מנגיש חומרים מעצם זה שהוא קיים. כמו שאנשים לא צריכים להיות מחוברים לתאגיד השידור כאן כדי לראות היום חדשות, ריאליטי או תוכניות תחקיר, הם לא צריכים את ההנגשה של הערוץ לשידורי כדורגל. כולם מחוברים על-פי בחירתם למשהו.

האם יש הצדקה להנגיש שידורי כדורגל לכלל האוכלוסייה אם מתוך 8 מיליון איש שמחוברים תיאורטית לתאגיד כאן, רק 200 אלף מהם בוחרים בסופו של יום לראות את הנבחרת במשחק רשמי? כ-2.5% מכלל האוכלוסייה בישראל.

גם באנגליה, ה-BBC כבר לא "מנגיש" את נבחרת הכדורגל הלאומית לציבור והיא משודרת בערוצים Sky ו-ITV. גם במדינות אחרות בעולם מחירי הזכויות לא מצדיקים את הגישה של הערוצים הציבוריים לשידורי ספורט.

גם הגישה לפיה חשיפה לשידורי ספורט מביאה לערוץ הציבורי קהלים חדשים, שיישארו גם לתוכניות חדשות לא מחזיקה מים. הקהלים הללו נעלמים בחזרה לתוך הרגלי הצפייה הישנים שלהם בערוצים המתחרים ברגע שמסתיים המשחק.

תנו לערוצי הספורט לשדר את המשחקים

העניין היחיד שהמדינה צריכה לדאוג לו בהקשר של שידורי ספורט הוא למצוא דרך להביא את ערוצי הספורט הקיימים לשדר את משחקי הנבחרת. זה לא מתפקידו של ערוץ השידור הציבורי, ודאי לא בעידן שבו מחירי זכויות הספורט עולים ועולים.

נכון להיום קיימת רגולציה מיושנת של מועצת הכבלים והלוויין שקובעת כי משחקים בעלי חשיבות ציבורית לאומית ("אירועים מוכרזים") מחויבים להיות משודרים בערוצים פתוחים. המדיניות הזאת מחסלת באופן מעשי את האפשרות של ערוצי הספורט לגשת לשידורים הללו. צ'רלטון, למשל, לא יכולה לגשת לשדר אירועים כאלו כי היא מפעילה ערוצי פרימיום בלבד. איזה אינטרס יש לערוץ הספורט או ל-ONE לשדר משחקים פתוחים בעלות רכישה כל-כך גבוהה, שלא מחזירה את עצמה מבחינה מסחרית?

וכך מוצא את עצמו תאגיד השידור כגורם היחיד שיכול לעמוד בתנאי הרגולציה המיושנים, עם כיס עמוק מספיק, וכמובן ללא מחויבות כלכלית לבעלי מניות להצדיק רכישה כזאת שלא שווה את הרייטינג. כל זה על בסיס הטיעון הציבורי של "הנגשת האירוע לכלל ציבור הצופים בישראל".

מה אפשר לעשות? אם שידורי ספורט הפכו למצרך יקר בצורה קיצונית, במקום לנהל מדיניות רגולציה שרק מרחיקה את ערוצי הספורט - צריך לחשוב על מנגנון שיחריג את אירועי הספורט הלאומיים היקרים מהמנגנון הרגיל שחל על ערוצים בכבלים ובלוויין. למשל, לקבוע כי בהם, ורק בהם, תתקיים רגולציה מקלה של שידורי פרסומות. כך יוכלו ערוצי הספורט להיאבק על זכויות בעלות ערך רייטינג סביר ולקיים את השידורים הללו תחת יכולת להחזיר את המחיר בחסויות ופרסומות.

וזה יכול להיות תנאי לכל בקשת התרחבות - צ'רלטון מגישים בקשה לעוד שני ערוצים חדשים? אין בעיה, תתחייבו לרכוש מדי שנה איקס משחקים של "אירועים מוכרזים" ולשדר אותם פתוח לכלל הציבור.

בתאגיד השידור אומרים בתגובה כי "בהיותנו תאגיד שידור ציבורי, אנו נבחנים על-פי הערך הציבורי של התכנים המשודרים כאן ועל-פי החשיפה שלהם בכל הפלטפורמות - רדיו, טלוויזיה ודיגיטל - והנגשתם לציבור במקום ובזמן שיבחרו. אנו רואים בשידור משחקי נבחרת ישראל בערוץ ציבורי פתוח ובכל הפלטפורמות, כולל משדר בערבית, ערך ציבורי גדול".

הרייטינג של הנבחרת הולך ופוחת 

26.3% - מוקדמות מונדיאל 2006 (ערוץ 1 וערוץ 10)

20.05%- מוקדמות יורו 2008 (ערוץ 1)

10.9% - מוקדמות יורו 2020 (ערוץ 1)

כמה משלם ערוץ 1 על שידורי הנבחרת 

התוכן המשודר: 10 משחקים ממוקדמות יורו 2020, 10 משחקים ממוקדמות מונדיאל 2022, 4 משחקי הכנה

סה"כ משחקים משודרים: 24

עלות זכויות השידור: 20.5 מיליון שקל (5 מיליון אירו)

עלות ממוצעת למשחק: 850 אלף שקל

צרו איתנו קשר *5988