מפרקים את המיתוס: בחברה הערבית כבר מזמן לא "נוהרים" וקולות העולים מבריה"מ לא בכיס של אף אחד

האם שיעורי ההצבעה הגבוהים של החברה החרדית משרתים רק את המפלגות החרדיות • מהי הסיבה האמיתית לירידה בשיעורי ההצבעה של החברה הערבית • ומדוע זה לא מזיז לבני העלייה הרוסית שנתניהו נפגש עם פוטין • "גלובס" בעקבות המיתוסים הפוליטיים

החרדים מצביעים רק למפלגות החרדיות? תשכחו מזה

בתחילת נובמבר 2018 נפל דבר בבית שמש ובישראל בכלל - הזוכה בבחירות על ראשות העיר הייתה עליזה בלוך, שניצחה בפער של 500 קולות בלבד. בלוך החרדית זכתה בעיר שחיים בה כ-115 אלף תושבים ואשר התפרסמה ב"התחרדות" שעברה בעשורים האחרונים. הניצחון של בלוך הגיע לא רק בשל קולות החילונים שהתאחדו מאחוריה, אלא גם בזכות קולות של חרדים - בין שאלה שהצביעו לה ישירות ובין שאלה שלא הצביעו למתחרה, בניגוד למקובל בחברה החרדית.

"כשהייתי ילדה, היה לנו ש"ס ו-ג. לא ידעתי מעבר לזה, לא היה מצב לחשוב אפילו על להצביע למפלגה אחרת. היום, מה שקרה זה שאנשים פתחו את העיניים, רואים איך שדברים עובדים, ואומרים - 'נמאס לנו'". כך מספרת שיפי חריטן, יועצת תוכן ועורכת באתר "בחדרי חרדים", שלא מצביעה אוטומטית למפלגות חרדיות. והיא לא לבדה: בעוד שבתקופת השיא ב-1999 נרשמו 22 מנדטים למפלגות החרדיות (מהם 17 לש"ס, בבחירות האחרונות, ב-2015, מספר המנדטים של החרדיות כבר ירדה ל-13 בלבד).

חרדים צילום: תמר מצפי
 חרדים צילום: תמר מצפי

מאחר שישנם לא מעט יישובים חרדיים, קל יחסית לראות את דפוסי ההצבעה משתנים. למשל בערים כמו אלעד, בית"ר עילית או מודיעין עילית, רואים את ההצבעה למפלגות "אחרות", שאינן יהדות התורה או ש"ס, במגמת עלייה מאז שנת 2000. באלעד כרבע מהמצביעים הצביעו למפלגות לא חרדיות בבחירות של 2015. בבית"ר עילית המספר עומד על 17%, לעומת 7% בלבד בבחירות של 1999.

השינויים בדפוסי ההצבעה הולכים יד ביד עם תהליכי השינוי בחברה החרדית בתחילת המאה ה-21. גלעד מלאך, ראש התוכנית לחרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה, מדבר על תהליך של מודרניזציה או "ישראליזציה". "ישנה היחלשות של המנהיגות הרוחנית החרדית, אחרי שנים של רבנים דומיננטיים מאוד. אני רק מזכיר את הרב עובדיה יוסף, הרב שך והרב אלישיב, שהיו חזקים מאוד והלכו לעולמם. היום מי המנהיג של החרדיות הספרדית-מזרחית? אנחנו כמעט לא יודעים שקוראים לו הרב שלום כהן. גם לרב קנייבסקי, שהוא דמות מופתית נחשבת אצל האשכנזים, אין ההשפעה הפוליטית שהייתה לרבנים אחרים שקדמו לו. אז כשהסמכות נחלשת - האינדיבידואל עולה", מסביר מלאך.

בנוסף, ישנו גם גורם כלכלי שמסייע לצאת מהעולם החרדי המסוגר. המוטיבציה של הדור השני של הלומדים שמקבלים קצבאות מהמדינה, כבר פחות מוכן להקריב את חייו ללימודי תורה ולחיות בעוני, מסביר מלאך.

אחרי הקיצוץ בקצבאות בתחילת שנות ה־2000?

"חד-משמעית הייתה לקיצוץ השפעה רבה. ב-2003 רק שליש מהגברים החרדים עבדו, ב-2018 אנחנו מדברים על מחצית מהגברים החרדים - זה שינוי משמעותי. גם אצל נשים חרדיות השינוי גדול, זה היה קצת יותר מ-50% והיום אנחנו באזור ה-75%. בהחלט שינוי משמעותי".
ויש כמובן גם את החשיפה לאינטרנט שהצליחה לבקוע גם לסביבה החרדית. "האינטרנט שינה את העולם. נקודה. לא רק את החרדים", אומרת חריטן, "באופן אוטומטי, גם המגזר החרדי הוא חלק מהחברה בכלל. ב-2008 אסרו את הדברים האלה, וקמו ועדות ורבנים לטפל בעניין הזה. אבל כמו בדיאטה, אנשים תמיד ינסו לאכול את הגלידה".

לדבריה, "האינטרנט גם שינה את הפוליטיקה. אנחנו פתאום רואים תא חרדי בליכוד, תא חרדי בעבודה, מפלגות נישה שמצליחות לקחת מצביעים חרדים. חרדים שמצהירים שהם לא יצביעו למפלגות חרדיות. לא היו פעם כאלה דברים".
מלאך מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מציין שרואים היום שתי תופעות מקבילות. הראשונה היא חרדים שמצביעים למפלגות אחרות. כלומר מצביעים שלא רוצים רק להתעסק בנושא החרדי, אלא רוצים לומר שיש להם עמדות גם בנושאים של ביטחון, מדיניות, כלכלה ועוד. "במקביל, גם המפלגות שאינן חרדיות מתחילות לעבור שינוי מסוים ולהיערך לקליטה של חרדים שכאלה, כמו למשל חברת הכנסת עומר ינקלביץ' בכחול לבן".

בסקר שעשינו במכון לדמוקרטיה בקרב אלף חרדים, שאלנו אותם: 'בלי קשר לדעתך האישית, האם החברה החרדית עוברת תהליכי מודרניזציה וישראליזציה'. 70% אמרו שכן. כלומר, ברור שהתנועה העיקרית היא לכיוון של השתלבות. מצד שני, יש גם תנועת נגד. ויש לה כמה ביטויים, למשל ביטוי בקבוצה מסוימת שנקראת 'הפלג הירושלמי', שהיא זו שמובילה את המאבק בגיוס לצה"ל. הקבוצה הזאת מונה כ-6% מהמגזר החרדי, זה לא המון, אבל זה עשרות אלפים, והם הודיעו שיחרימו את הבחירות, כמו שעשו בפעם שעברה. כלומר, המפלגות החרדיות, מפסידות כמעט מנדט גם מהצד השני - של כאלה שמחרימים את הבחירות". 

הערבים כבר לא "נוהרים בהמוניהם לקלפי"

"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", אמר מי שאמר בבחירות 2015 (וניצח אותן), ולא ידע כי אלה דברים שגויים. אולי כן ידע, אבל לא כל כך אכפת לו. עם זאת, לא מדובר בטעות מלאה.

על אף שמתחילת שנות האלפיים ישנה ירידה בשיעור ההצבעה בקרב החברה הערבית בישראל, דווקא במערכת הבחירות ב-2015 נרשמה עלייה במספר המצביעים הערבים: מ-56% מבעלי זכות ההצבעה בשנת 2013 ל-63%. למרות העלייה, שיעור ההשתתפות של החברה הערבית בבחירות עדיין רחוק משנות ה-90. ונראה שזה לא עומד להשתנות יותר מדי: בבחירות באפריל נרשמה השתתפות בשיעור 49% מבעלי זכות הבחירה וכיום מנבאים הסקרים שיעור השתתפות של 56% מבעלי זכות ההצבעה. ומה לגבי המיתוס שלפיו הערבים מצביעים רק למפלגות הערביות? גם הוא, כך מתברר, רחוק מהמציאות.

ערבים צילום: בר לביא
 ערבים צילום: בר לביא

לפני הבחירות באפריל אמרה לנו מהא אגבריה, אקטיביסטית, פעילה פמיניסטית וגם פלסטינית אזרחית ישראל, "יש לי דילמה אם להצביע, שהתחילה עם כל המשא ומתן לפירוק הרשימה המשותפת. זה נורא אכזב אותי, אבל אני כן מרגישה שאני רוצה להשתתף במשחק. אמנם אני לא חושבת שהוא דמוקרטי, וכל ארבע שנים ישראל כאילו מגישה לנו על מגש של זהב את המשחק הזה של 'בואו תרגישו שאתם שווים, בואו תצביעו'. אבל אנחנו יודעים מה קורה מסביב, החל מ'הערבים נוהרים לקלפיות' של נתניהו ועד 'אשב עם כל ציוני' של גנץ. הוא לא יישב עם ערבים. אבל אני אצביע. עוד לא גיבשתי למי, אבל חשוב להצביע - וגם חשוב לשמוע את האנשים שלא רוצים להצביע".

עם הסיבוב החוזר של הבחירות, חזרנו למהא, שמרוצה מאיחוד המפלגות הערביות ומשוכנעת שהדבר ייטיב עמם בקלפי: "האיחוד יוציא את ערביי ישראל להצביע. מותר לנו לקוות לשינוי. רוב הסיכויים שנתבדה".

ההתלבטות אם להצביע מבטאת אכזבה כפולה שלה, האחת מפוליטיקה והשנייה מפוליטיקאים. כשאגבריה מדברת על אכזבה מהפוליטיקאים, רוב היהודים כנראה לא מבינים למה היא מתכוונת. לדברי אריק רודניצקי, מתוכנית קונראד אדנאור לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א והמכון הישראלי לדמוקרטיה, "המשבר הזה הוכיח לציבור הערבי, שהמיתוס של האחדות הערבית - החלום הזה - נגוז. רצון העם זה דבר אחד, אבל הנבחרים זה דבר אחר. למשוך דבר כזה במשך שנה שלמה מאוד פגע בציבור", אומר רודניצקי ומוסיף, "כאילו שזה לא מספיק, באה ההודעה של ח"כ אחמד טיבי שלושה חודשים לפני הבחירות, שהוא פורש מהרשימה בנימוק שתע"ל, מפלגתו, מיוצגת בצורה חסרה. כלומר, לא על רקע אידיאולוגי אלא על רקע של כיסאות".

"הצעד שעשו טיבי וחד"ש לא היה ראוי", אומר מוחמד אגבריה, אביה של מהא, "ועוד כשהם מדברים על לקחת אחריות. ועל זה אתה עוד שומע את הימין ואתה שומע את גנץ - 'אני לא רוצה גוש חוסם עם הערבים'. רבין לא אמר כאלה דברים".

אולי הבחירה בסוף היא בין רע יותר לרע פחות, ואולי גנץ פחות רע?

"70 שנה אנחנו בוחרים, ותמיד אומרים 'זה רע וזה פחות רע, זה רע וזה פחות טוב'. אז מתי יהיה לנו טוב?" לדבריו, הוא לא יודע מה זה השמאל הישראלי. "מבחינתי, העקיצה של השמאל יותר קשה מהעקיצה של הימין. כי הימין בא ואומר לך הכול בפרצוף, השמאל עושה זאת בעקיפין".

גם עודה בהה תושב עכו מתגעגע לרבין: "לא חושב שיש טעם להצביע בבחירות. מאז שרבין הלך, כבר 20 שנה, אין שלום, אין שום דבר". בהה, שבעבר הצביע לעבודה וגם לרשימה המשותפת, אומר שחברי הכנסת והפוליטיקאים כלל לא באים לסייר בעיר.

תחושת היכולת לשנות דרך הכנסת או להיות שותפים לדרכה, אינה שייכת לכל הערבים אזרחי ישראל. "אני לא מאמין בדרך של ללכת לכנסת הישראלית ולבקש את הזכויות שלנו מה'אדון', שנבקש ממנו שיהיה נחמד אלינו", אומר רביע עמארנה, בן 28 פעיל חברתי ומנהל תיקי לקוחות בחברת מזון.

ובכל זאת ישנם החיים עצמם - תשתיות, חינוך, ביוב, כבישים - איך תשפיע אם לא תהיה שם?

"מתי הערבים נכנסו לכנסת? בעיקר אחרי תהליך אוסלו. אז מה היה לפני אוסלו, לא היו תשתיות או רפואה, אנשים היו רעבים? אז נכנסו לכנסת בשביל לשפר את המצב וזה לא קרה. הדרך הזאת לא עובדת. כשאתה לא מחפש מנדטים זה עובד יותר טוב. המפלגות, למשל, הזניחו כפרים שאין בהם הרבה אנשים".

בני העולים מבריה"מ: "הקמפיין הרוסי מביך אותנו - אנחנו חיה פוליטית חדשה"

לפני יובלות, אי שם במאי 2019, כשהכנסת פוזרה ביוזמת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנכשל בהקמת הממשלה, הפך אביגדור ליברמן לאיש השעה. ראש ישראל ביתנו הפך למטרה עיקרית לחיציו של נתניהו, שנאלץ לראות כיצד יריבו רק הולך ופורח בסקרים הצופים כי חמשת המנדטים של ישראל ביתנו שנכנסו לכנסת, צפויים לגדול לכ-10. נתניהו החליט להגיב ולפגוע באיש שמנע ממנו את הקמת הממשלה, וכיוון היישר לתוך ה"בייס" של ליברמן, לכאורה, "הקול הרוסי".

וכך, הפכה העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר להיות הסחורה הכי חמה של הבחירות לכנסת ה-22. ממחקר של פרופ' זאב חנין, שפורסם ב"זמן ישראל", מתוך 6.3 מיליון בעלי זכות בחירה, 770 אלף הם יוצאי ברית-המועצות לשעבר שעלו לישראל מאז שנות ה-90. בבחירות שהתקיימו באפריל 2019 ישראל ביתנו קיבלה 40.2% מקולות המגזר הרוסי, הליכוד - 26.7%, כולנו - 5.8%, כחול לבן - 15.1%, זהות - 4%, ימין חדש - 3.2%, העבודה - 2.3%, וש"ס - 1.5%. עוד נחזור לאותה נטייה ימנית שמיוחסת לעלייה.

רוסים צילום: צלם גלובס
 רוסים צילום: צלם גלובס

"יופי, טוב שנזכרתם", אומר ברי רוזנברג, "מספיק עם השטות הזאת. עולים דוברי רוסית בוחנים את הדעות ואת הפוליטיקה שלהם, כמו כל אזרחי ישראל, לפי מה שמעניין אותם ומטריד אותם. פתאום, בגלל שבמקרה מי שפוצץ את הבועה הפוליטית האחרונה היה ראש מפלגה דובר רוסית, אז כולם עפים על קהל היעד הזה? יש כמה דברים שמעניינים את הציבור דובר הרוסית - פנסיות, סוגיית הגיור, גזענות. אם כבר נזכרתם, אז בואו נדון בנושאים".

רוזנברג הוא חלק מתנועה חברתית בשם דור 1.5, שעיקרה צעירים דוברי רוסית, שעלו עם הוריהם לישראל. פגשנו כמה מנציגיה במשרד בדרום תל אביב. אותם חברים בתנועה עדיין עם רגל אחת "שם". מדובר בחבורה מגוונת, שהגיעה ממקומות שונים מאוד שהיו חלק מברית המועצות וכולם זוכים להיקרא "רוסים", אף שהגדרה נכונה יותר צריכה להיות "דוברי רוסית". אבל גם זה נתון לביקורת.

"אף אחד לא קורא ליוצאי מדינות ערב 'ערבים'. אבל לנו קוראים 'רוסים'", אומר ואדים בלומין, ממייסדי הקבוצה. "אותי זה בעיקר מביך. זה תחושת כישלון. כלום לא השתנה. גם כשאתה מזכיר את המאבק בין שתי המפלגות האלה, הלא קטנות - הליכוד וישראל ביתנו - זה מביך. זה לא קשור אלינו בשום אופן. הצילום שיש בבית ז'בוטינסקי של נתניהו מחבק את פוטין - את מי זה משכנע? אותי? את סבתא שלי?"

"למה אתה ממשיך להתעסק בפוטין", אומרת חברת התנועה קטיה קופצ'יק ומתכוונת לנתניהו, "למה אתה מתעסק באיזה סמלים מוזרים שתקועים שם בשנות ה-80: מנהיגים חזקים, וודקה, בוא שנייה נתקדם - אנחנו ישראלים, אנחנו פה 30 שנה".

גם חבר הקבוצה שלום בוגוסלבסקי מגלה ציניות כלפי התופעה: "כשמתחילים לחפש את הקול הרוסי, אז מישהו שואל 'יש רוסי בצוות?', 'מישהו מכיר רוסי?' ואז שולפים איזה יועץ, שיכול להגיד כל דבר. הרי נתניהו לא באמת מבין בזה, או כל אחד אחר. ואפשר למכור לו כל שטות בסגנון 'הם אוהבים כוח'".

וכיצד קרה שהקהילה הדוברת רוסית הפכה להיות כל כך מזוהה עם הימין? לדברי הסוציולוגית ויקי אדזינר, העלייה הגדולה של שנות ה-90 דווקא הגיעה לישראל כשהיא לא לאומנית במיוחד, אבל היא התיישבה בעיקר בפריפריה, שהיא יותר מסורתית יותר, דתית יותר, ימנית יותר. העולים רצו להשתלב וזה מה שהם הכירו.

אלקס ריף מתנועת דור 1.5 מתארת תהליך של אנשים שהגיעו מחברה סובייטית סגורה שבה לא ברור מי האויב שלך: "ואתה מגיע פתאום למדינת העם שלך, ומאוד ברור מי האויב. איזו תחושת שחרור הם חוו - יש אויב. אז אני יכולה להבין איך חלק מהציבור שהגיע הנה הלך ימינה. אבל הדור הבא, הילדים שלהם, כבר מרגישים אחרת. אני למשל מפחדת מזה שיום אחד הבן שלי יתגייס לצבא. איך אפשר לגדל פה ילדים כשאתה יודע שהממשלה לא עושה דבר לנסות לשנות את המציאות הזאת. בשביל זה הגענו לפה?"

אז איפה השמאל? והמרכז? איפה הם בכל הסיפור הזה? נראה שבבחירות האלה היחידים שממש חיזרו אחרי האלקטורט הזה היו נתניהו וליברמן. לפי הח"כית לשעבר קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) באמת יש במפלגות מרכז שמאל פחות השקעה בקמפיינים שפונים לקהילה הדוברת רוסית וגם ייצוג חסר במפלגות. "אני רואה כישלון שלי במאמץ שלי במחנה הציוני להקים מטה של עולים. הדבר הפשוט הזה והלא יקר היה יכול להביא תועלת גדולה. זה לא קם בגלל חוסר הבנה, חוסר תכנון וחוסר אסטרטגיה. כולם מדברים על להביא ציבורים חדשים, אבל בשעת אמת נכשלים בחוסר הבנת המטריה".

"רבים מהמבוגרים כיום מצביעים לפי מה שהילדים שלהם, בני הדור שלי, שהתערו בחברה, אומרים להם להצביע - והילדים מצביעים כמו כל הישראלים לכל המפלגות", אומרת אלקס ריף, "סקטוריאליות היא לא התשובה.

רב-תרבותיות וסולידריות הן התשובה. זאת המפלגה שנצביע אליה", מסכמת ריף. לדבריה, "הקול הרוסי כבר לא בשוליים, הוא חלק ממקבלי ההחלטות. אנחנו לא מספיק בשירות הציבורי, אבל אנחנו שם. הגענו למקומות שחלקנו פריבילגיים ולכן אנחנו גם במוקדי החלטה - וזאת הדרך הכי טובה להשפיע על מדיניות. זה יותר טוב ממפלגות סקטוריאליות". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988