ההשקעה בחברה הערבית תניב תשואה לכל המשק

תוכנית 922 שהקצתה 15 מיליארד שקל לשיפור מצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל עומדת לפוג ב-2020 • לאור ההצלחה נדרשת כעת תוכנית המשך • השקעה גדולה במגזר הערבי תניב תשואה לכלל המשק - רק צריך לגלות מנהיגות • "גלובס" מנתח את דרישות המגזר הערבי

הפגנה נגד הפשיעה והאלימות בחברה הערבית / צילום: רויטרס
הפגנה נגד הפשיעה והאלימות בחברה הערבית / צילום: רויטרס

מחאת ערביי ישראל בשבוע האחרון התמקדה בבעיית האלימות הפשיעה ומעשי הרצח, אך היא מבוססת על דרישה כללית של הערבים להשוואת תנאי חייהם לאלו של כלל הישראלים, ועל השינוי הנדרש לקידום החברה הערבית בישראל, בכל תחומי החיים.

הפשע והאלימות מושפעים באופן ישיר, בין היתר, מבעיית העוני. לפי נתוני דוח העוני של הביטוח הלאומי שהתפרסם בסוף 2018, יותר מ-47% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני. כלומר, הכנסתן הרשומה אינה מגיעה לסף הנדרש לכלכל את כלל בני המשפחה לפי אמות המידה של הביטוח הלאומי. למרות שישנו שיפור בשיעור העוני לעומת הדוח הקודם, אז הגיע הנתון לכ-50%, עדיין מדובר בממדים מבהילים.

כל הרשויות הערביות נמצאות בחמשת העשירונים התחתונים של הרשויות בישראל במדד הסוציו-אקונומי, והן מוציאות הרבה פחות על תושביהן. ובמספרים, לפי נתוני האוצר נכון ל-2013, רשות ערבית מוציאה על כל אזרח 5,571 בשנה לעומת הממוצע הישראלי של 7,913 והממוצע היהודי של 8,518 שקל. ההוצאה תלויה כמובן בהכנסה, וכאן משחק לרעת הרשויות הערביות אחוז גבייה נמוך, אבל גם ובעיקר היעדר אזורי תעשייה ומסחר, שמהווים נתח נכבד מהכנסות הרשויות המקומיות.

נתוני העוני, ההשתתפות הנמוכה בתעסוקה והתרומה המועטה לצמיחה הישראלית, הביאו את הממשלה לתכנן ולאשר לפני ארבע שנים את תוכנית 922 לקידום ופיתוח החברה הערבית בעלות של 15 מיליארד שקל על פני חמש שנים. התוכנית מיושמת בחלקה הגדול וכבר הביאה לשינויים לא מעטים וייתכן שגם השיפור במדד העוני נזקף בחלקו לזכותה. עם זאת, הפערים עדיין גדולים.

דוגמאות להפליית החברה הערבית
 דוגמאות להפליית החברה הערבית

מחסור חמור במבני ציבור

לפי ראשי הציבור הערבי, תוכנית 922 מסתיימת בשנה הבאה ולכן מתחייבת תוכנית המשך, שבה תהיה הקצאה של סכומים נכבדים יותר להשוואת הפערים בין המגזר הערבי ליהודי. בהתבסס על תוכנית שנכתבה במרכז מוסאווה לזכויות אזרח, נקבו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת בסכום של 64 מיליארד שקל לאורך עשר שנים, כלומר 6.4 מיליארד שקל בשנה. ההשקעה מתוכננת במגוון תחומים: תעסוקה, תכנון, חינוך, רווחה, ביטחון, תשתיות תחבורה, מים חשמל ואינטרנט. כמו כן מדובר על הקמת עיר ערבית חדשה - עם בית חולים ואוניברסיטה; הכרה ובניית תשתיות לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ועוד.

לדברי חבר הכנסת אחמד טיבי עדיין חסרים מבני ציבור, כפי שיש בכל רשות מקומית יהודית. "למה אין אצטדיון ספורט בכל יישוב ערבי גדול? למה אין תיאטרון? אולם כנסים? ספרייה? לכן כשאני אומר שצריך תוכנית לעשר שנים של 64 מיליארד שקל זה לתקן את העיוותים של 922".

במרכז מוסאווה טוענים, כי לאחר ניתוח תקציב המדינה לשנת 2019 מתברר שחלקה של האוכלוסייה הערבית מהתקציב לא השתנה מהותית במרוצת השנים, ומראה אפליה שיטתית שנובעת מאסטרטגיה ותפיסת העולם של ממשלות ישראל כלפי הציבור הערבי בישראל. במרכז דורשים שינוי במנגנון התקצוב, על מנת להיטיב עם האוכלוסיות שמקבלות פחות, כגון האוכלוסייה הערבית. במרכז גם דורשים ממשרדי הממשלה להנהיג מדיניות של שקיפות מוחלטת. זאת מאחר שבנוסף לאפליה בתקציבים, המשרדים אינם מספקים את כל המידע לגבי תוכניות העבודה שלהם ואופן הקצאת תקציבים ספציפיים.

לפי איימן סיף, מי שהיה מנהל הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, התחומים שלא טופלו בתוכנית 922 מהותיים ודורשים פתרונות רחבים ומקיפים.

לדברי סיף, הטיפול באלימות נמצא בחלקו במסגרת המשרד לביטחון פנים והמשטרה, אבל הטיפול המלא דורש איגום משאבים וחשיבה מתחומים אחרים. בנוגע לבעיית האלימות, סיף מצביע על כשלונה של התוכנית להגברת הביטחון האישי של התושבים, שתוקצבה לפני שלוש שנים ב-2 מיליארד שקל. לדבריו, הגישה של המשרד לביטחון פנים אינה נכונה והנושא ככלל לא היה בסדר העדיפויות העליון של המשרד ושל המשטרה.

כמו כן נדרש טיפול עומק במצב שירותי הבריאות בחברה הערבית. תוחלת החיים של ערבי בישראל נמוכה בשלוש שנים מזו של יהודי. נדרש לכך שיפור של ממש בשירותי הבריאות המידיים והשוטפים שניתנים ביישובים הערביים ובהנגשת השירותים האלה בעיקר באזורי הפריפריה בדרום ובצפון.

סוגיית הרווחה והטיפול בעוני דורשת טיפול מהיר. בנושאים הכלכליים, תחום פיתוח אזורי התעשייה בתוך היישובים הערביים לוקה בחסר ונדרש לו סכומי כסף גדולים לתכנון וביצוע. וכך גם לפיתוח התיירות. התקדמות בשני התחומים הללו תביא לשיפור המצב הכלכלי הן של האזרחים והן של הרשויות המשוועות להכנסות מארנונה. לדברי עלא גנטוס, יועץ כלכלי של ועד ראשי הרשויות הערביות, תכנון אזורי תעשייה נאמד ב-300 מיליון שקל בשנה, למשך חמש-שבע שנים. "כלומר, כשני מיליארד שקל בסך הכול".

גנטוס מסביר כי סוגיית החינוך מורכבת יותר, בגלל הפער הגדול בתקצוב תלמידים. לטענת גנטוס, הפער בתקצוב בין תלמיד יהודי לערבי הוא כ-12 אלף שקל בשנה. כלומר, נדרשים 4.5 מיליארד שקל לצמצום הפער הזה.

פקיד בכיר, שמעורה במספרים דוחה את הנתון הזה ואומר כי בתחום החינוך היסודי וחטיבות הביניים תוכנית 922 כמעט ומחקה את הפער, וכעת יש לעשות כן גם בחינוך העל-יסודי, כשהעלות לכך נאמדת ב-1.5 מיליארד שקל בשנה.

אין דירות חדשות ואין משכנתאות

אחת מהבעיות שמעיקות על החברה הערבית היא השיכון, והתוכנית לשיווקן של 5,000 יחידות דיור בשנה במגזר הערבי, שחלקה מתוקצב במסגרת תוכנית 922, לא עלתה יפה. אחת הסיבות הבולטות לכישלון היא אי-יכולתם של שני הצדדים, רשות מקרקעי ישראל מחד והחברה הערבית על נציגיה מאידך, להכיל את המעבר לבנייה רווייה. לפי סיף, רשות מקרקעי ישראל לא השכילה לשווק נכון את הבנייה הרווייה. 

בעיה חמורה אחרת היא המימון: רק 2% מכלל המשכנתאות בישראל ניתנו למגזר הערבי - עשירית מגודלו באוכלוסייה. כלומר המשפחות הערביות מתקשות למצוא מקורות מימון לבניה או לרכישת דירה. ג'עפר פראח מנהל מרכז מוסאווה טוען כי לעובדה הזו קשר ישיר לבעיית הפשע והאלימות. לטענתו ארגוני הפשע נכנסו לשוק המימון השחור. הם מלווים את הכספים למשפחות וליחידים הזקוקים להם לדירות או לעסקים, וכשהם מתקשים בהחזרים, מתחיל הלחץ באלימות.

ההגיון הכלכלי של צמצום הפערים שהיה בבסיס תוכנית 922 קבע כי בתקציבי הממשלה יוכנסו חלקים גדולים יותר לטובת המגזר הערבי, ללא הגבלת זמן למעשה, למשל בתקציב התחבורה הציבורית במשרד התחבורה נקבע כי 40 אחוזים ממנו יופנו למגזר הערבי. כלומר תג המחיר של 15 מיליארד השקלים של תוכנית החומש 922 אינו מדוייק שכן הוא מתמשך גם לאחר סיומה ונאמד בכ-3 מיליארד שקל בשנה. כלומר ראשי הציבור הערבי מבקשים להכפיל תוספת זו כדי לטפל בבעיות הכרוניות של החברה הערבית. סיף מציע כאמור לבדוק ביחד עם ראשי הרשויות את הצרכים של החברה הערבית, בלי להכניס פוליטיקה, ואז לקבוע את הסכום. על פניו לא נראה שמדובר בסכומים שהמדינה לא יכולה לעמוד בהם, בעיקר לאור הפוטנציאל הכלכלי והאחר הלא ממומש הגלום בחברה הערבית, ובשל אי ישומו, מעכב את כלל הצמיחה בישראל.

אלא שלכך חובה להוסיף היבטים אחרים, אחד מהם הוא הפוליטי-מנהיגותי. חברי הכנסת הערבים דוחים את הטענה כי לא עשו מספיק למען האוכלוסייה שלהם ומציגים בצדק כי עיקר פעילותם בתחום החקיקה נוגעת לסוגיות חברתיות-כלכליות. אבל בדיקה מראה עוד שכאשר מגיעים לנאומים והצהרות פומביות, בעברית ובערבית, רוב מכריע של דבריהם עוסק בסוגית הסכסוך עם הפלשתינים דווקא. כלומר שינוי נחוץ גם בתחום הזה.

היבט חשוב שני הוא המבנה של החברה הערבית, הנתון אמנם לשינוי אך שינוי איטי. הפטריארכליות של החברה הזו מקבע נוהגים ומסורות המונעים קידמה למשל בלימודים ותעסוקת נשים, ובתחומים רבים אחרים. הקושי להסתגל לכורח של בניה רווייה בשל היעדר קרקעות מספיקות הוא בעיה נוספת מהתחום הזה, וגם סדר העדיפויות הנמוך לבעיות ציבוריות, המתבטא במאבק נגד הפקעות לצורכי מבני ציבור למשל. בטורעאן הודח בבחירות האחרונות ראש המועצה עימד עבד אל אמין, שנחשב מוצלח במיוחד, והדחתו מיוחסת לכך שנאבק בתופעה הזו והפקיע קרקעות פרטיות לצרכים ציבוריים. 

תוכנית 922 - התוצאות נראות בשטח, גם אם הן לא מושלמות

תוכנית 922 אושרה בממשלה ב-2015, ולאחריה אושרו עוד כמה החלטות המשך, שעיקרן צמצום פערים בין האוכלוסייה הערבית בישראל לזו היהודית במגוון תחומים. ראש אגף תקציבים באוצר דאז, אמיר לוי, היה הרוח החיה מאחוריה ולמאמץ נרתמה השרה לשוויון חברתי אז, גילה גמליאל, ועמה ראש הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, איימן סיף. ראש הממשלה בנימין נתניהו תמך בה, למרות התנגדות של שרים אחרים מהימין, והיא עברה.

תג המחיר שנקבע לה - 15 מיליארד שקל בחמש שנים. רוב הכסף אינו חד-פעמי, אלא הקצאות שנכנסו לבסיסי תקציבי המשרדים ויצרו המשכיות בצמצום הפערים, אם כי לא בכל התחומים. היא נחשבת מוצלחת בהיבט החינוך היסודי וחטיבות הביניים, שם הוקצבו כמיליארד שקל בשנה. תחום התחבורה הציבורית בתוך היישובים הערביים זכה לקידום ניכר, הן תכנוני והן מעשי, ורוב הכסף שהוקצה לכך אכן הגיע ליעדו.

כן הושלמו תוכניות והחלה העבודה בפיתוח של כמה אזורי תעשייה ומסחר בתוך היישובים הערביים. סוגיית התכנון קיבלה גם היא קידום מהיר, אך השפעתה עדיין לא ניכרת, ובמרחב הערבי עשרות אלפי בתים שנבנו ללא היתר, ואישור תוכניות המתאר אמור להביא להלבנה של רבות מהן.

בסך הכל אושרו עד כה להוצאה כ-10 מיליארד שקל ורובם. עם זאת, יישום התוכנית נתקל בבעיות בשל אי-יכולתן של חלק מהרשויות הערביות לקדם תוכניות ולקבל את ההקצאה שמגיעה להן. מדובר בעיקר בבניית מבני ציבור, לרבות בתי ספר ומתנ"סים.

תחום אחר שלא טופל היה תחבורה ציבורית מחוץ לערים וליישובים הערביים. כך לא יושם חיבורם של יישובים אלה לקווי הרכבת בצפון, ואין תכנון והקצאה של קווי אוטובוס בינעירוניים מספקים. המשמעות העיקרית היא קושי ביציאה לעבודה מחוץ ליישובים והערים.  

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988