כתם מוסרי: אי הפלסטיק באוקיינוס השקט זורע הרס וגדל לממדים בלתי נתפסים

הוא זכה לכינוי אי הפלסטיק, אבל למעשה מדובר בכתם עצום בגודלו – משהו בין מדינת טקסס לרוסיה כולה - שהולך ומתפשט באוקיינוס השקט, זורע הרס, ובעיקר לא הולך להיעלם לשום מקום • האשמים: כולנו

הצוללן קלר לארוס לא הופתע במיוחד כשאף ארוך הגיח לקראתו מתוך חשכת המים הקרים שליד חופי האי קונה שבהוואי. אומנם לא בכל יום נכנסים דולפינים לבדם ללהקת מנטות (חתולי ים) גדולה כמו זו שעמה צללו לארוס וחבריו, אבל הדולפין הוא חיה סקרנית. לארוס כבר נתקל לא פעם ולא פעמיים בדולפינים שהיו ממש חייבים להתרשם מקרוב מהיצורים המוזרים עטויי הגומי שמדי פעם הופיעו ביניהם. אלא שהמפגש עם הדולפין שהתקרב אליו ב-11 בינואר 2013 הרגיש שונה מהרגע הראשון. "לפי הדרך שבה הוא הופיע מולי ונצמד אליי, לא היה בי שום ספק שהוא רוצה שאעזור לו", סיפר מאוחר יותר.

כבר במבט ראשון לארוס ראה שמפיו של הדולפין מבצבץ חוט דיג, אבל כשבחן את גופו מקרוב, הוא גילה מהר מאוד שהמשך החוט מלופף בחוזקה סביב סנפירו השמאלי ומונע ממנו להזיז אותו. טיפול חירום בחיית בר מבלי להוציא אותה מסביבתה הטבעית אינו אירוע שכיח במיוחד, אולם לאור התנהגותו הרגועה להפליא של הדולפין, לארוס החליט לנסות.

בשלב הראשון, הוא הצליח להוציא את קצה חוט הדיג מתוך פיו של הדולפין, ואז ניסה לפרום בעדינות את הקשר שהגביל את חופש התנועה של הסנפיר. כשהבין שבפשטות זה לא יילך, הצוללן שלף פלאייר, הצמיד אותו בעדינות לגופו של הדולפין וחתך את חוט הדיג עד שהצליח לשחרר אותו לגמרי. במשך כל הזמן הזה - ועל אף שיש להניח שהדולפין סבל ממעט כאב או לפחות מאי נעימות כזו או אחרת - שמר היונק הימי על רוגע מרשים. כשהוא נעלם באיטיות לתוך החשיכה, קשה היה שלא לקבל את הרושם שנפנופי הסנפיר הפעיל והתקין נועדו להודות לבן האדם שהציל אותו.

מחופי ארה"ב ליפן תוך 5-3 שנים

כמו סרטונים ויראליים רבים אחרים, גם סיפור הצלתו המתועד של הדולפין מהוואי שב מפעם לפעם אל התודעה. זה לא מפתיע. הסרטון מחמם את הלב, מחמיא לנו ומזמין אותנו להאמין שלא הכול אבוד. שאם רק נתאמץ מספיק, נחמול מספיק ונהיה קשובים מספיק אל הטבע ואל בעלי החיים שחיים בו לצדנו, אולי בכל זאת נצליח לסובב ברגע האחרון את ההגה הרחק מן הסכנה ולהציל את כדור הארץ מההרס שאנו משיתים עליו.

אלא שבמציאות, המצב שונה. הוואי נמצאת בדיוק במרכזו של מה שמכונה "כתם הזבל הפסיפי" - שטח אוקיינוס אדיר ממדים שבו לכודות אינספור פיסות פלסטיק במעין מערבולת ענק שנוצרת בגלל נתיבי הזרמים שמזיזים את מי האוקיינוסים מקדמת דנא. איש אינו יודע בדיוק עד כמה גדול הכתם שמתואר לעיתים קרובות כ"אי", וכמה חלקיקי פלסטיק מרכיבים אותו, אבל מאז שהוא החל את דרכו ב-1988 כהיפותזה מדעית, מדענים מתריעים שעצם קיומו מסכן אוכלוסיות שלמות של בעלי חיים - מלווייתני ענק ועד שוניות אלמוגים - וכי הוא רק הולך וגדל.

רק מדי פעם, כשהכתם נוגע ביבשה ומשאיר טינופת בלתי נתפסת על פני רצועות חוף ארוכות, יכול האדם להתרשם מכמות הזבל שמרכיבה אותו. הדולפינים, הלווייתנים, הדגים, הצבים וכלבי הים שמסתבכים ברשתות ובולעים את השקיות והקשים והחלקיקים, פשוט מתים בסתר.

אבל עוד לפני שניכנס לענייני הערכות גודלו של הכתם וכמות הפלסטיק שמרכיבה אותו (גם האומדנים הסולידיים ביותר יפוצצו לכם את המוח), חשוב לומר שעל אף שהוא מתואר לעיתים כאי, הוא רחוק מאוד מלהיות כזה. "כתם הזבל הפסיפי" אינו עשוי מחלקיקי פלסטיק שמחוברים זה לזה. מי שיפליג באזור עשוי להיתקל מדי פעם ברשתות דייגים שהסתבכו זו בזו ובמגוון פיסות פלסטיק אחרות שהפכו עם הזמן למשטחים צפים שרק אוספים אליהם עוד ועוד זבל, אבל ממצא שכזה יהיה נדיר יחסית. במשך רוב הזמן תראו סביבכם ים אינסופי, כחול ופתוח.

עם זאת, אם תהיו ערניים, תוכלו להבחין שאתם משייטים בתוך מרק תרבותי דליל שעשוי מהרבה מים ומשיירים של חלקי הפסיפס האקלקטי המרכיבים את החיים המודרניים. בין הגלים משייטים באקראיות כל הדברים שחשקנו בהם ואז מאסנו בהם או איבדנו אותם: ממברשות שיניים, מכלים ריקים, מנקי אוזניים, סוליות נעליים, קוביות לגו, צמיגים וברווזוני גומי, ועד שברים של מדפסות, קשי שתייה, חצאים של טלפונים סלולריים, רגליים של ברביות, קעריות אורז ומטעני USB.

צלחת פטרי  מהאזור/ צילום: בן לקומטה וצוות   Seeker
 צלחת פטרי מהאזור/ צילום: בן לקומטה וצוות Seeker

פיסות הפלסטיק הללו הושלכו למים בטעות או בכוונה במדינות משני צדיו של האוקיינוס האדיר. מדענים אומרים שיש בו ג’אנק מסינגפור, מהפיליפינים, מיפן, מקנדה, מארה"ב, ממקסיקו, ולמעשה מכל מדינה ששוכנת לחופיו. ברגע שפיסות פלסטיק מגיעות לאוקיינוס - בין שזו המשקפת שנשמטה מראשכם בעת צלילה בקליפורניה, בקבוק המשקה החצי ריק שהושאר על החוף בהוואי או תכולת משאית הצינורות הישנים שנהג סיני התעצל להשליך במזבלה היבשתית הקרובה - הן נשאבות למעין לימבו סביבתי.

מרקוס אריקסון, שהקים מכון מחקר שמטרתו לטפל בבעיית הפלסטיק באוקיינוסים, אומר כי פסולת פלסטיק שנכנסת לים בחוף המערבי של ארה"ב, מגיעה עד סמוך לחופי יפן תוך שלוש עד חמש שנים, ואז מתחילה את הדרך חזרה. וכך הלאה, שוב ושוב ושוב.

לא רק שפיסות הפלסטיק גורמות להרג בלתי פוסק של חיות - כידוע, הן גם לא הולכות לשום מקום. עם הזמן, השמש והמים והחיכוך והביסים שהן בוודאי חוטפות מדי פעם מדג או כריש, גורמים להן להישבר לחלקיקים קטנים והולכים, אבל הן לא מתפרקות במובן הכימי. בזמן שזיכרונותיהם של בני האדם האמיתיים הולכים ונבלעים במערבולת הזמן, אבק הזיכרונות הפולימרי שאנו משאירים אחרינו ממשיך להסתובב בה עוד ועוד. לבקבוק פלסטיק נדרש משהו כמו 700 שנה להתכלות.

אז מה שטחו של כתם הזבל הפסיפי? בהיעדרם של פריטים גדולים ממש, ומכיוון שהוא מורכב ברובו מחלקיקי פלסטיק קטנים שנעים על פני הגלים או ממש מתחת להם, לא ניתן לאמוד את גודלו באמצעות תצפיות ממטוסים או מלוויינים, אלא באמצעות דגימות של המים. השיטה הזו אינה מדויקת במיוחד בלשון המעטה, משום שאין תקן הקובע מהו זיהום פלסטיק "רגיל" ומהו זיהום "חריג", אבל בהתבסס עליה, מדענים מעריכים שגודל מערבולת הפלסטיק עומד על משהו שנע בין 700 אלף קמ"ר (טיפה פחות משטחה של טקסס) לכ-15 מיליון קמ"ר, ששווים פחות או יותר לשטחה של רוסיה.

שטחו של כתם הזבל הפסיפי
 שטחו של כתם הזבל הפסיפי

כך או כך, ועל אף שבשום שלב המדענים לא טענו שהכתם הוא אי אלא יותר משהו כמו אובך, השם איכשהו נדבק. כשהאמנית האיטלקית מריה כריסטינה פינוצ’י הכריזה ב-2013 על הקמת "מדינת כתם הפסולת", היא רק קיבעה עמוק יותר את ההגדרה המוטעית שלו כאי של ממש בתודעת הציבור.

גם המידע על כמויות הפלסטיק שכלולות בכתם אינו ברור. ב-1990, שנתיים לאחר שמדענים העריכו לראשונה שזרמי ים מעגליים יוצרים באוקיינוסים אזורים עתירי פסולת פלסטיק, אירעה באוקיינוס השקט תאונה שהאיצה את המחקר. לא פחות מ-61 אלף זוגות נעליים מתוצרת נייקי נפלו למים ממכלית שחצתה את האוקיינוס, ומדענים וימאים ראו באירוע הזדמנות למדוד את ריכוז הזבל באותו אזור ולהשוות אותו לאזורים אחרים.

בסופו של דבר, הם הגיעו להגדרה רופפת של גודלו ותוכנו. על-פי הערכות מ-1999 היו באזור הכתם משהו כמו 335 אלף פריטי פלסטיק במשקל של 5.1 ק"ג לקמ"ר. מחקר שנעשה ב-2014 הגיע למסקנה שכמות הפלסטיק לקמ"ר ים באזור הכתם עלתה ב-15 השנים שחלפו לפחות פי 100. על-פי אותו מחקר, 54% מפסולת הפלסטיק שמרכיבה את האי מגיעה מפעילויות יבשתיות באסיה ובצפון אמריקה. מקורם של 20% נוספים הוא בפעילויות ימיות כמו ספינות ואסדות נפט, והשאר הן פשוט רשתות דיג. נתונים שהתקבלו משני מחקרים אחרים ושהתפרסמו בשנה שעברה מצאו כי גודל הכתם עומד על 1.6 מיליון קמ"ר וכי מתקיים בו ריכוז של בין 10 ל-100 ק"ג פלסטיק לקמ"ר. החוקרים העריכו כי בכתם יש 80 אלף טונות של פסולת פלסטיק שעשויים מ-1.8 טריליון פיסות פלסטיק נפרדות. 92% מהן, הם סבורים, גדולות מחצי ס"מ.

מחקר אחר מ-2017 הגיע למסקנה כי מאז 1950 ייצרה האנושות משהו כמו 9.1 מיליארד טונות של פלסטיק, ושכ-7 מיליארד טונות מהם כבר אינם בשימוש (90% ממוצרי הפלסטיק מושלכים לאחר פחות מ-6 חודשי שימוש, ובמוצרים כמו בקבוקים, צלחות חד־פעמיות וקשים מדובר בדקות או שניות). עורכי אותו מחקר העריכו כי רק 9% מהפלסטיק שייצרנו מוחזר, ש-12% ממנו נשרף, ושהשאר - משהו כמו 5.5 מיליארד טונות - הפכו לפסולת יבשתית או ימית. לאור זאת, ההערכה של האו"ם כי עד שנת 2050 משקל הפלסטיק באוקיינוסים יהיה גבוה יותר ממשקל הדגים בו, נשמעת פחות מופרכת מכפי שהיא נדמית ברגע הראשון.

החיות נמשכות לפלסטיק

גם אם אתם לא אוהבים בעלי חיים, כל אחד צריך להיות מוטרד ממה שעובר עליהם בגלל ריבוי הפלסטיק שלנו. גם מפני שאינספור חיות מתות בייסורים איומים מחנק או מחתכים פנימיים שנגרמים להם כתוצאה מבליעת שקיות, חלקיקי פלסטיק או חוטי דיג, אבל גם משום שמותה של אותה חיה רק פותח מעגל תזונה חדש, כשטורפים אוכלים את גופתה ומכניסים לגופם-שלהם את הפלסטיק שנמצא בקיבתה של המנוחה.

הבעיה מועצמת באופן ניכר משום שחיות רבות נמשכות לצבעוניות הפלסטיק ומתייחסות אליו כאל מזון. כך, למשל, מצא מחקר שנערך ב-2009 כי קיבותיהם של מיליון וחצי אלבטרוסים, שחיים באיי מדיווי שבמרכז האוקיינוס השקט, מלאות בחלקיקי פלסטיק, וכי לא פחות משליש מאפרוחיהם מתים בגלל חנק מפיסות פלסטיק שהוריהם מביאים להם בטעות כמזון, או שנמצאות בדגים שהם נותנים להם לנשנש.

אלבטרוס / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 אלבטרוס / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

גם חלק משמעותי מהירידה הכללית בכמות הדגים והיונקים הימיים באוקיינוסים בעשורים האחרונים מיוחסת לזיהום מפלסטיק. בשנה האחרונה הוציאו ביולוגים ימיים בתאילנד לא פחות מ-80 שקיות פלסטיק במשקל של כ-8 ק"ג מקיבתו של לווייתן שנשטף אל חופי המדינה. רוב המתים האחרים כלל אינם נמצאים. הירידה הזאת במספר הדגים, מיותר כמעט להזכיר, מאיימת להפוך בעתיד הקרוב למשבר תזונתי חריף שישפיע על רווחתם של מאות מיליוני בני אדם שחיים לאורך חופי העולם ומסתמכים על דגים כספקי החלבון העיקריים שלהם.

אז מה עושים? מאז שכתם הפלסטיק הפסיפי עלה לתודעה, התפרסמו מפעם לפעם ידיעות על אודות יוזמות כאלו ואחרות לצמצומו. ישנן תוכניות ונעשו ניסויים ברובוטים שגוררים אחריהם רשתות, ובספינות שגוררות רשתות, וכמובן שבכל רגע נתון אוספים פעילים סביבתיים זבל שנשטף לחופים. עם זאת, לנוכח העובדה שהשטח המדובר אינו נמצא תחת ריבונות של מדינה כלשהי, ולאור עלות התהליך, קשה להאמין שמאמץ ניקוי כלשהו באזור הכתם ישיג תוצאות מרשימות במיוחד.

לוויתן / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 לוויתן / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מה בכל זאת ניתן לעשות? כמו בכל תחום הקשור להגנת הסביבה, גם הפעם התשובה היא חזרה לעיקרון שלושת ה־R-ים הוותיק - Reduce, Reuse, Recycle (הפחיתו, השתמשו שוב ומחזרו). ההשפעה הגדולה ביותר בתחום תהיה באמצעות חקיקה ויוזמות של מדינות, אבל גם מבלי לחזור לחיות כמו אדם פרהיסטורי, יכול כל אחד מאיתנו להשפיע בצורה משמעותית על כמות הפלסטיק שהוא מוסיף לעולם או גורע ממנו.

כל מי שאכפת לו ממצב הסביבה אמור להסתובב עם בקבוק שתייה ניתן למילוי במקום לרכוש עוד ועוד ועוד בקבוקי משקאות שהוא משליך לפח רגע אחרי שהוא מרוקן אותם; להפסיק לחלוטין לרכוש כלים חד פעמיים; להשתמש שוב ושוב בשקיות הניילון בסופר; לוותר על קשית מפלסטיק, ובאופן כללי לרכוש פחות ג’אנק שהוא לא באמת צריך. תכל'ס, זה די פשוט.

צרו איתנו קשר *5988