החוף באכזיב ריק כמעט לגמרי בשמונה בבוקר, מלבד אישה שמטיילת עם שני כלבים, זוג זקנים שמשחקים מטקות במרחק וסירת דייגים אחת במים. הכול כחול ושקט ויפה. האוויר עוד פריך, נקי לנשימה, רוח נעימה מלטפת את הים הרגוע והראות טובה. הפקח הימי מנור גורי מכניס למים את סירת הריב-קראפט, מוודא שבתרמיל החסין למים יש מספיק ערגליות תות לכולם, ואנחנו מטפסים עליה ויוצאים לראות את השמורה הימית החדשה בראש הנקרה-אכזיב; השמורה הימית הצפונית והגדולה ביותר בישראל, שמשתרעת מגבול לבנון עד אזור התעשייה בנהריה, כ-6.8 ק"מ של חוף, ומגיעה עד ל-15 ק"מ בעומק הים.

הריב-קראפט חותכת את המים הצלולים. אפשר לראות עד הקרקעית ולמרות כל מה שאנחנו יודעים על הכמויות האדירות של פלסטיק בים, היום הוא נקי במיוחד. אין רוח צפונית שמביאה זבל מלבנון ואין רוח דרומית שמביאה זבל מהמרכז. ים בהזמנה. עוד בסירה, ד"ר עמית דולב, האקולוג של מחוז צפון, ויגאל בן ארי, מנהל מחלקת האכיפה הימית. גורי שם גז, בודקים את סירת הדיג, רואים שהכול בסדר, ואחרי כמה דקות אנחנו כבר במרחק של קילומטר מהחוף. הכול עוד יותר שקט ויפה וצלול ופריך ונקי.

אנחנו רואים דרומה עד חיפה וצפונה עד בכלל; מראש הנקרה, עם המצוק התלול והאדיר שקורס אל תוך המים ויוצר את הנקרות, דרך החופים של אכזיב - הגן הלאומי, הבננה ביץ’, המקום שהיה פעם מדינת אכזיב של אלי אביבי - נהריה והלאה, אבל אחרי רגע אנחנו מפנים את המבטים שלנו מערבה ולמטה. מי רוצה בכלל להסתכל על היבשה? באנו הנה בשביל הים ושוכניו.

זהרון הדור / צילום: עמרי יוסף עומסי  רשות הטבע והגנים

רגע לפני הבחירות בספטמבר, הספיק שר האוצר משה כחלון לחתום על הכרזה של תשע שמורות טבע חדשות בשטח כולל של 174 אלף דונם, רובן בצפון הארץ. השמורה הימית היא הגדולה שבהן. נכון שמאז אין ממשלה והכול תקוע וההחלטה לא נכנסה לרשומות, אבל לא נראה שמישהו יסב את הגלגל לאחור וכרגע נראה שזה אחד הדברים הטובים היחידים שיצאו מהבחירות.

השמורה היא בעצם הרחבה של שמורה קיימת בראש הנקרה ואכזיב שאושרה כבר בשנות ה-60 והגיעה עד לקילומטר אחד מהחוף, וב-2005 הורחבה לשני ק"מ, השטח שהיום נקרא "השמורה הקטנה". ההכרזה של כחלון מכפילה את שטח השמורה פי 10 ומעמידה את היקף השמורות הימיות על 2% משטח הים של המדינה, שזה כלום ושום דבר. ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות שבהן התחייבה לשמר 10% משטחה הימי עד לשנת 2020. אין סיכוי שאפילו נתקרב למספרים האלה.

מה בעצם מיוחד במקום הזה ולמה צריכים פה שמורה, אני שואל את ד"ר דולב האקולוג. "יש כמות מוגבלת של חוף סלעי בישראל. הכול מכוסה בחול, אבל בגלל שאנחנו רחוקים יותר מהנילוס, כיסוי החול באזור דל יותר ונוצר מִסלע תלת-ממדי, בשילוב עם סלעי כורכר, שבתוכו חללים ונישות שמהוות בית גידול, שטח של מסתור וחיים למגוון גדול מאוד של מינים: דגים, חסרי חוליות, ספוגיים ועוד. יש קניון עמוק שחורץ את הסלעים, מעין נהר תת-ימי. אין הרבה מקומות כאלה בישראל עם כזה עושר טופוגרפי. עוד ייחוד חשוב באכזיב זה העומק - במרכז אתה צריך לשוט 100 ק"מ לתוך הים כדי להגיע לעומק של קילומטר, באכזיב מדף היבשת מגיע אחרי קילומטר אחד בלבד, זו הקרקעית התלולה בישראל, מה שאומר שאנחנו מקבלים פה גם דגים של מים עמוקים שמגיעים קרוב לחוף, זו תופעה שאין עוד כמוה בארץ".

חזרה לסירה. יש חיים. במרחק של כקילומטר וחצי מהחוף אנחנו מבחינים בצב ים גדול, שלא מעריך את החברה שלנו וצולל במים הרכים והחלקים. "זה אזור ‘שיחור המזון’ שלו", אומר דולב. קבוצה של שחפיות ים אימצו את האי "נחליאלי", אחד משלושה איים זעירים בצפון השמורה. שחפיות הים, שזקוקות לאיים המבודדים האלה, הן מין בסכנת הכחדה. נותרו מהן כ-2,000 ציפורים בישראל, רובן מקננות כאן. אין לי שום דבר נגד ציפורים, להיפך - אני קרוי על שם אחת מהסתמיות שבהן - אבל כולנו יודעים טוב מאוד איך נראה אי שציפורים אימצו אותו: גוש גדול מאוד של לשלשת בשלבים שונים של התייבשות.

אין הרבה דגים סביב אי הציפורים. אף אחד לא מסתובב ליד מי שצד אותו, אבל נעים לרחף מעל הקניון שכבר נגלה מתחתינו, חריץ עמוק ומרשים בסלע שכולנו יושבים עליו. אנחנו ממשיכים אל האי הצפוני ביותר, "תכלת". שם, מבטיחים החברים, מסתובבים דגים בהמוניהם. תכלת הוא לא בדיוק אי - פסגתו הנישאה ביותר מגרדת בקושי את פני המים, ורק עמוד ירוק שהציב שם חיל הים מגלה את מקומו.

לא רחוק מהאי, גורי מכבה את המנוע ומשליך עוגן. החברים עוטים חליפות וציוד צלילה, ואני, שלא היה לי זמן לצלילת ריענון, מסתפק בשנורקל וסנפירים לילדים. אנחנו יושבים על מעקה הסירה עם הגב למים, מתכוננים ליפול אחורה. אתה יודע למה צוללנים לא נופלים עם הפנים קדימה?, שואל בן ארי, כי אז הם יישארו בתוך הסירה. יש משהו מרגיע בבדיחות מהסוג הזה, שחייבות להיאמר בנקודות מסוימות בזמן אף על פי שכולם שמעו אותן אלף פעם, כמו ‘למה אוכלים בליל הסדר ביצים במלח’ ו’למה הכלב מלקק את מבושיו’. הן דרכו של העולם להראות לנו שהכול בסדר. אנחנו סופרים עד שלוש, רק בשביל הקטע, ונופלים (אחורה, אחרת נישאר בתוך הסירה) אל המים.

טחן נקוד / צילום: עמרי יוסף עומסי  רשות הטבע והגנים

"תכלת" הוא בעצם רכס סלעי תת-מימי בגובה של כשישה מטרים עד לגובה, כלומר עומק, של 35 מטרים ליד הקניון. אני מרחף סביבו. בעומקים האלה, לצערנו, קרקעית הים בישראל היא בדיוק אותו דבר משני הצדדים של החוף: גבעות טרשים קירחות וחסרות חן, שעליהן שיחים נמוכים בגון ירקרק-צהבהב. שום דבר עוצר נשימה. אלה לא השוניות הצבעוניות והרוטטות מרוב יופי וחיים של ים סוף. ובכלל, הצד שלנו בים התיכון מלוח יחסית עם פערי טמפרטורות גבוהים יחסית, מה שמרחיק מפה את האלמוגים ואת הדגים שמתאימים להם. כאן הכול צנוע, מדברי, סלעי, סגפני. גם הדגים שלנו, כמו הבית שלהם, חסרי צבע - כאילו כולם במדים, בדיוק חזרו מהמילואים. אם אתה רואה דג צבעוני, סימן מובהק שהוא מין פולש. תיכף נדבר על הפולשים האלה.

ועדיין, יש משהו יפה בהרי הטרשים התת-ימיים הקירחים שלנו, אחרי הכול - זה הבית. ויש המון דגים מכל מיני סוגים, חלק בודדים וחלק בלהקות. לוקוסים שמנים - אומרים שלוקוס הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר לסביבה בריאה. אם רואים לוקוס, סימן שהים טוב - ואנחנו ראינו המון לוקוסים. "לא רק שבשמורה יש יותר לוקוסים", אומר דולב, "אלא שהם גם גדולים יותר". המשמעות היא שרק בשמורות הימיות יכולים הלוקוסים לגדול מספיק כדי להתרבות - מחוץ לה דגים אותם מיד.

לא רק לוקוסים ראינו, גם דניסים, בורי, ברקנים אדומים ודקרניות שחורות, סׅיכָּנים משוישים (אַרָסים), טווסונים וסרגוסים, סלפיות וכרומיות. כולם שונים וכולם דומים וכולם עוסקים להם בענייניהם ומשתדלים לשמור על הטריטוריה שלהם, לא שונים בהרבה מהישראלים שעל היבשה. מכירים את זה שלפני הנחיתה בנתב"ג רואים את הישראלים מלמעלה, נוסעים מפה לשם ובחזרה? אז בדיוק אותו דבר. אני מרגיש בבית בין הדגים האלה. הם לא טווסים מצועצעים כמו דגי השוניות, הם טיפוסים קשוחים כמו הים שהם חיים בו.

בין הסלעים מתגורר ומסתתר לו גם הלובסטר הים תיכוני, ה"סיגל" או בשמו המלא "כפן גושמני", שאותו לא ראיתי בעיניי. אוכלוסיית הסיגליות כבר הגיעה למצב מסוכן של דיג יתר ובכל הארץ היא הולכת ופוחתת, אבל בשמורה משתפר מצבה מאוד. יש הטוענים שבאזור נצפה אפילו כלב ים נזירי - יונק יחיד במינו ומהנדירים בעולם, מעריכים שאין יותר מ-600 פרטים בכל העולם. דולב מספר שיש גם מנטות, ועמוק יותר, דולפינים. אני מבקש שניקח את הסירה יותר לעומק - הריב-קראפט, עם מנועי ה-150 כוח סוס שלה יכולה להגיע בקלות למרחק המקסימלי מהחוף, 7 ק"מ, אבל החברים מסרבים. "אין שם מה לראות", אומר גורי, "רק ים - כחול ועמוק". אנחנו מתפשרים על עוד סיבוב שנירקול.

בעוד אני מרחף על פני הים, אני רואה את גורי, בן ארי ודולב צוללים צלילה חופשית, בלי שום ציוד, פשוט יורדים אל קרקעית הים - אנחנו בגובה של כ-15 מטר, ושם משתהים להם, מחפשים בין הסלעים, מצלמים, הכול ברגוע. "זה ספורט נפשי, לא פיזי", אומר גורי, "אתה פשוט צריך להזיז את המחשבות הצידה, להרגיע את הגוף, להרפות ולהתחבר. פעם הייתי דייג של צלילה חופשית, אבל מאז שהחלפתי את הרובה במצלמה, אני הרבה יותר נהנה". שנה וחצי הוא פקח ברשות הטבע והגנים. רוב האנשים הם בסדר, הוא מספר, מדי פעם יש גלישה לאלימות מילולית, אבל זהו. יש לציין כי הדייגים המעטים שנתקלנו בהם בסיור שלנו היו כולם בעלי רישיון והכול עבר חלק.

"יחידת האכיפה הימית", מספר בן ארי, הוקמה לפני שנה וחצי, במאי 2018. "התחלנו בהרבה הסברה, וזה עובד. אנחנו והדייגים באותו צד. הם אלה שירוויחו הכי הרבה מהשמורות בסופו של דבר. שמורות, וזה הוכח שוב ושוב, מאוששות את הדיג. וביחד עם אכיפה גם במקומות האחרים, אפשר להגיע למצב שהוא בר-קיימא לדייגים ולדגים". בשנה וחצי האלה, הוא מספר, היו כ-600 "אירועי עבירה", רובם על דיג ללא רישיון. "מאז שהתחלנו לאכוף את פקודת הדיג, בים אני עוד לא יכול לראות שינוי, אבל אצל האנשים בהחלט רואים - יש פחות עבירות, יותר דיג ברישיונות, פחות שיטות אסורות. בשביל לראות שינוי אמיתי צריך לתת בין חמש לעשר שנים".

קיפודג רב קוצי/ צילום: עמרי יוסף עומסי  רשות הטבע והגנים

אנחנו מתחילים לחזור אל החוף, שבינתיים התמלא נופשים, שחיינים, צוללנים ותיירים של יום כיף בסירות מנוע. יש גם דייגים שעומדים לבד עם חכה, גורי מסמן להם לעבור מחוץ לשמורה, שם מותר לדוג. מהסירה שמתקרבת אל החוף אפשר לראות את אחת התוצאות המבורכות של האכיפה הימית - היעלמותה של התופעה המכוערת של הג’יפים שנסעו על קו המים; רעה חולה ומסוכנת עד ממש לא מזמן.

אבל הבעיה האמיתית של הדגים הארץ-ישראלים, אם אפשר לקרוא להם כך, היא לא הדייגים - אלא המינים הפולשים. הפלישה הגדולה הזו חוגגת בימים אלה 150 שנה, מאז נפתחה תעלת סואץ ולראשונה יכלו לעבור מים מהים האדום (הגבוה יותר) אל הים התיכון. לפלישה הזו קוראים "הגירה לֶסֶפְּסיאנית" על שמו של מהנדס ויזם התעלה, פרדיננד לה לֶסֶפְּס. מאות רבות של דגים, רכיכות, סרטנים ואצות היגרו מהים האדום אל התיכון. הדרך הטובה ביותר לזהות אותם, כאמור, היא שבדרך כלל, לא נעים לומר, הם פשוט יפים יותר מהדגים שלנו. וגם יותר אכזריים.

מהרעים שבהם אנחנו מכירים במיוחד את המדוזה, את "אבו נפחא" ("הלגינון הנודד") - טורף שעושה שמות באוכלוסיית הדגים המקומיים, ואת הזהרון - עוד טורף יפה ומרהיב למראה, עם קוצים ארוכים וארסיים שדקירתם מסוכנת מאוד גם לבני האדם. הזהרון, אומר גורי, "חי בתחתית של הסלע, טורף כל מה שסביבו ומייצר מדבר קטן". גם ה"שפמית ארסית" - או נסראללה בפי הדייגים - הוא דג שהגיע דרך תעלת סואץ ואף אחד לא אוהב. מהטובים, אנחנו אוהבים את הפלמידה, או "סְקוֹמְבְּרָן זָרִיז" - אני מעריץ את אלה שממציאים את השמות של הדגים. לדעתי, צריך לתת להם למצוא שמות לכל הדברים כולם.

אפשר כמובן לשאול אם אחרי 150 שנה הגירה אפשר כבר להפסיק לדבר במונחים של פלישה, שהרי הים הוא בסוף אותו ים והכול מחובר - ואז, מה אכפת לדג אם אנחנו קוראים לים תיכון או סוף, הוא הרי הולך עם הזרם, אזרח העולם הרטוב.