אמנות | ניתוח

סלפי של פעם: ההזדמנות להיחשף לנשים אמיצות שהעזו גם לצייר את עצמן

הסרט 'דיוקן של נערה עולה באש' הוא אחת הסנוניות בגל של יצירות ששוטף את אירופה כדי להזכיר לנו שנשים צוירו לאורך השנים גם בידי נשים

תמרה דה למפיקה - Gettyimages ישראל
תמרה דה למפיקה - Gettyimages ישראל

המאחה לבושת השחורים של פרנצ'סקו דה גויה. הנשים העירומות של פיקאסו, וז'אן אהובת מודליאני בעלת העיניים הנוגות. נשים רבות עומדות במרכזן של יצירות אמנות לאורך ההיסטוריה, אבל כמעט כולן צוירו בידי גברים. כך, לא הנשים הן שמספרות לנו את סיפורן, לא הן שמדברות אלינו מתוך הקנבס. אנו מתוודעים אליהן אך ורק מנקודת מבטו של הגבר. הסרט הצרפתי 'דיוקן של נערה עולה באש', שמוצג בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ, מביא פרספקטיבה אחרת לדיוקנאות הנשים, ומציב את האישה לא רק כמושא היצירה, אלא גם כיוצרת.

במרכז הסרט האמנית מריאן, שמוזמנת לצייר נערה יפהפייה בשם אלואיז, אך זו מסרבת. כדי לעמוד במשימה הופכת מריאן לבת לווייתה, וכך מצליחה לצייר בסתר את הדיוקן המושלם. הסרט האלגנטי הזה, שגם נוצר בידי אישה, הבמאית סלין סיאמה, מציג לכל אורכו רק דמויות נשים כמעט, ועוסק בקשר ובדינמיקה ביניהן.
אבל 'דיוקן של נערה עולה באש' הוא רק אחת הסנוניות בגל של יצירות ששוטף בשנתיים האחרונות את אירופה, ומנסה לחשוף אמניות מוכשרות שנשכחו, או כאלה שהיו כאן ונסתרו מעינינו.

כך, במוזיאון הפראדו במדריד מוצגת כעת התערוכה 'סיפורן של שתי נשים ציירות מהמאה ה-16: סופוניסבה אנגוויסולה ולאויניה פונטנה'. גם מוזיאון טייט מודרן בלונדון לוקח חלק ומציג תערוכה לצלמת המוערכת דורה מאר, שעסקה בהחפצת נשים. מאר יצרה סוריאליזם, אך כצפוי הייתה הרבה פחות ידועה מהאמנים הגברים שיצרו בזרם. שמה מוכר, איך לא, בעיקר כמי שהייתה אהובתו של פבלו פיקאסו. במוזיאון רודן בפריז מוצגת בימים אלה תערוכה מקיפה לפסלת ברברה הפוורת, שיצרה בסגנון הדומה מאוד לסגנונו של הפסל הנרי מור ופעלה לצדו. היא הייתה לא פחות איכותית מהתאום הגברי שלה, אך מור הפך לאחד הפסלים החשובים בעידן המודרני, ואילו היא הלכה לעולמה בשריפה (כשנרדמה עם סיגריה ביד). בשנים האחרונות נחשפות עבודותיה ברחבי העולם, וליצירותיה תג מחיר גבוה במיוחד.

בדיוקנאות של הצלמת סינדי שרמן היא עוטה על עצמה דמויות, לובשת ופושטת צורה - צילום: Gettyimages- Christian Marquardt ישראל
 בדיוקנאות של הצלמת סינדי שרמן היא עוטה על עצמה דמויות, לובשת ופושטת צורה - צילום: Gettyimages- Christian Marquardt ישראל

יומן ציור

המגמה הזאת, שמביאה את האמניות הנשים סוף סוף אל קדמת הבמה, היא הזדמנות להעלות מן האוב כמה נשים אמיצות שלא רק עסקו בציור נשים, אלא אף העזו לצייר את עצמן. כל זאת בעידן שבו סלפי נשי היה נדיר במיוחד נוכח ההגמוניה הגברית בעולם האמנות, כמו גם בכל התחומים האחרים.

כולנו מכירים את הדיוקנאות של פרידה קאלו, האישה שציירה כמעט אך ורק את עצמה, ולמעשה סיפרה את סיפור חייה הקשים ביומן ציורי. מעטים מכירים את פאולה מודרסון-בקר (1907-1876), ילידת דרזדן, שהייתה מוערכת מאוד אפילו בתקופתה, והציגה עם אמנים ידועי שם כמו ארנסט לודוויג קירשנר ואוטו מולר. בקר, לא זו בלבד שהעזה לצייר את עצמה, ציירה את עצמה בעירום ואף הגדילה לעשות כאשר ציירה את עצמה בהיריון, תיאור שאין לו אח ורע בתולדות האמנות, בוודאי לא בתקופתה - שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

להשוואה, מספיק אם ניזכר בצילום ההריוני האיקוני של השחקנית ההוליוודית דמי מור על שער מגזין 'ואניטי פייר' ב-1991, האדמה רעדה. איך מעזה מור לחשוף את עצמה בצורה כזאת, שאלו רבים, ולחשוב שמדובר בעידן שבו כבר כמעט הכול מותר... בקר התקשתה להיכנס להיריון, אחרי ניסיונות רבים היא ילדה לבסוף את בתה היחידה מטילד. חודש אחר כך היא פיתחה תסחיף ריאתי והלכה לעולמה בת 31 בלבד.

פרידה קאלו (1907-1954),'פורטרט עצמי עם קוף ותוכי' / צילום: רויטרס
 פרידה קאלו (1907-1954),'פורטרט עצמי עם קוף ותוכי' / צילום: רויטרס

דיוקנאות של שכול

אמנית נוספת ממוצא גרמני, שהעזה אף היא לצייר את עצמה ללא ניסיון לייפות את המציאות, היא קטה קולביץ, אולי הגדולה והחשובה באמניות הגרמניות, ומהחשובות בתולדות האמנות. את קולביץ אפשר לכנות ללא ספק בשם אמנית חברתית. בימי מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימר, ימים של עוני ומוות, היא ציירה נושאים שלא ממש נחשבו 'נאים' לציור, כמו נשים וילדים בסבלם, רעב ושכול.

בדיוקנה שלה היא מספרת את סבלו של העולם סביבה. קולביץ הייתה אם לשני בנים. בנה הצעיר פטר נהרג בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, בנה השני התחתן ובנה משפחה משלו, לבנו קרא פטר על שם אחיו המת. כשפרצה מלחמת העולם השנייה איבדה קולביץ גם את נכדה, בנו של הבן שנותר. את סבלה של אם וסבתא שכולה ניתן היה לראות בדיוקנאות שיצרה בערוב ימיה.

אמנית נוספת שחוזרת היום לתודעה היא הפולנייה תמרה דה למפיקה. דה למפיקה ציירה בהשפעת האר דקו, סגנון שנולד או התפתח מתוך האר נובו בשנות ה-20 של המאה ה-20. דה למפיקה ציירה בקווים מסוגננים נשים יפות נוסעות במכוניות יפות, חובשות כובעים אלגנטיים ולובשות בגדים יוצאי דופן. את עצמה ציירה נוסעת במכונית הבוגטי הירוקה שלה, עוטה קסדה מסוגננת, לצווארה צעיף מרשים, ושפתיה אדומות בוהקות. אשת 'דור הסילון', יפה, אלגנטית, מודעת לעצמה ולמראה שלה, וכמובן נוהגת במכונית מרשימה.

בשנות ה-70 פרצה לתודעה בניו יורק הצלמת סינדי שרמן. שרמן מצלמת אך ורק את עצמה, בכל פעם כדמות אחרת במגוון סיטואציות העוסקות בדימוי של האישה בעידן המודרני. קשה לזהות את האמנית בצילום, שכן בכל סדרה היא מתחפשת לדמות אחרת. לעתים היא האישה הקטנה בבית, פעמים אחרות אשת החברה הגבוהה. לובשת ופושטת צורה, שמה את עצמה במקומן של נשים אחרות, ובעיקר מבקשת לומר: אנחנו רבות, שונות ומשונות, חזקות וחלשות, יפות ומכוערות, ואנחנו כאן, במרכז העולם המורכב והלא פשוט הזה.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988