דעה: השפלה לאומית אף פעם לא מסתיימת טוב

מצד אחד, הפלסטינים מרגישים מושפלים לאומית, והיו רוצים לצאת לרחובות להבעת זעמם נגד ארה"ב וישראל • מנגד, רבים כועסים על המנהיגים ויסרבו להקריב עוד את חייהם למען "מולדת אוכלת יושביה"

דונלד טראמפ, בנימין נתניהו, אבו מאזן / צילומים: shutterstock, אלעד מלכה, איל יצהר; עיבוד: טלי בוגדנובסקי
דונלד טראמפ, בנימין נתניהו, אבו מאזן / צילומים: shutterstock, אלעד מלכה, איל יצהר; עיבוד: טלי בוגדנובסקי

ההכרזה על פרטי "תוכנית המאה" היא שיאו של רצף אירועים היסטוריים שהביאו לקריסת החזון הלאומי הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית ריבונית, ובמילים מהשדה של רגשות, זה רגע שיא בתחושת ההשפלה הלאומית של העם הפלסטיני ומנהיגיו.

לדברי ד"ר עבדאללה אבו-שרח', הפילוג הלאומי שהתחולל ב-2007, הוא הנכבה הפלסטינית השנייה, שאילולא התחוללה, כנראה "עסקת המאה" לא הייתה באה לעולם .

מאז הפילוג הפלסטיני, משבר רודף משבר. שתי התנועות הפוליטיות המובילות, החמאס והפת"ח, המתחרות על השליטה במקורות המימון, הידרדרו לסיאוב שלטוני ולזניחת האינטרסים הלאומיים לטובת אינטרסים אישיים ומפלגתיים. השחיתות השלטונית בעזה וברמאללה, והפגיעה בזכויות אדם יצרה משבר אמון בין האזרחים למנהיגים, והביאה לאובדן האמון ביכולתם להיאבק למימוש "פתרון שתי המדינות" ולהתחלת דיון ב"פתרון המדינה האחת".

תגובות האזרחים הפלסטינים ברשתות החברתיות לקריאות מנהיגיהם להסלמת ההתנגדות העממית ולמחאות נגד "תוכנית המאה", נעות בין תמיכת פעילים פוליטיים שונים להתעמת עם צה"ל, לקריאה להחלפת המנהיגות הבוגדנית במנהיגות אמיצה, פטריוטית ומוסרית. 

בין שתי הקבוצות מתהווה זרם שלישי של משכילים פלסטינים מהשמאל ומהימין הדורשים מהמנהיגים להודות בכישלון מאבקי העבר, ולאמץ שיח לאומי חדש שעיקרו - מדינה דמוקרטית אחת לישראלים ולפלסטינים; לחדול מהערעור על עצם קיום מדינת ישראל, ולהתמקד בשיח תרבותי ולא אלים, שיביא לשינוי אופייה היהודי-גזעני. הזרם הזה, שבשולי הפוליטיקה, עשוי לזכות בתמיכת החברה הפלסטינית החבולה, כשתבין שאין לה סיכוי להתקדם למדינה פלסטינית עצמאית, עם המנהיגויות הפלסטינית וישראלית הנוכחיות.

התגובות ברשתות החברתיות הפלסטיניות מלמדות על גלגול הנרטיב הלאומי - ממאבק מזוין לחיסול הישות הציונית, למאבק מדיני לכינון מדינה פלסטינית ריבונית לצד ישראל ולמאבק תרבותי לא-אלים לביטול אופייה היהודי של ישראל ולהופכה למדינת כל אזרחיה הפלסטינים והישראלים.

תוכנית המאה מעמתת את הפלסטינים עם דיסוננס-קוגניטיבי ורגשי מורכב. מצד אחד, הם מרגישים מושפלים לאומית, והיו רוצים לצאת לרחובות להבעת זעמם כלפי הגישה היהירה של האמריקאים והישראלים. מנגד, רבים כועסים על המנהיגים, ויסרבו להקריב עוד את חייהם למען "מולדת אוכלת יושביה" ואליטות שלטון מושחת ונהנתן ששולחות את ילדיהן ללמוד, לחיות ולעשות עסקים בחו"ל, וסוחרות בגורל ילדי העם הפלסטיני.


הפוסטים שפרסם ד"ר עבדאללה אבו-שרח' בפייסבוק מתארים את הניכור הרגשי השורר בעם הפשוט לבין האליטות הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות. הנה שניים מהם: "עכשיו המנהיגים הפלסטינים רוצים שהעם המרוסק, העני, הרעב והמושפל יפיל את עסקת המאה וישחרר את פלסטין?! כדי שהם ימשיכו לבזוז ולחלק משרות ומשכורות לעצמם ולילדיהם?!"; "השיבו לאזרח את הכבוד והלחם לילדיו, את החרות והקול לבחור לפני שתדרשו ממנו משהו. עבדים לא יכולים לשחרר מולדת".

תוכנית המאה הנתפסת כסוף החזון הלאומי הפלסטיני עשויה להאיץ את תהליך ההתפכחות של העם הפלסטיני מהאשליה הכוזבת שנטעו בו ראשי הרשות הפלסטינית, ולהביאם לקבלת החלטות לאומיות קיצוניות. עיני העם נשואות לנשיא אבו-מאזן, מחמוד עבאס, שנתון ללחצים כבדים מצד אישים בפת"ח ומראשי הפלגים הדורשים ממנו להכריז על פיוס ואיחוד לאומי, על ביטול הסכם אוסלו, ההכרה בישראל, התיאום הביטחוני והסכם פריז, ועל הרחבת המאבק המשפטי נגד ישראל בזירה הבינלאומית.

עבאס אמר "לא" לתוכנית המאה. הוא לא מתכוון להיזכר בהיסטוריה הפלסטינית כמי שמכר את פלסטין בעבור 50 מיליארד דולר, והוא כנראה ילך לפיוס לאומי עם חמאס והפלגים האחרים, כדי לנסח אסטרטגית מאבק חלופית לזו שכשלה.

האסטרטגיה החדשה יכולה לכלול הגדרה מחדש של תפקידי הרשות ומחויבויותיה מול ישראל; החייאת היוזמה הערבית מ-2002, העשויה לזכות בלגיטימציה ותמיכה ממצרים, סעודיה ומירדן; הגברת המאמצים הדיפלומטיים מול גורמים בינלאומיים כדי לשמוט את הלגיטימציה להחלת ריבונות ישראלית על שטחים שכבשה; הסלמת ההתנגדות העממית העלולה להידרדר לעימות מזוין, שיהדהד במצרים ובירדן שלהן הסכמי שלום עם ישראל.
תוכנית המאה מתפרסת על עשרות עמודים, והיא מהמפורטות שנכתבו בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל מחמוד עבאס החליט להשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה, בעיקר בגלל מה שאין בה - תבונה ורגישות.

התוכנית אינה מבוססת על עיקרון ה-Win Win, והיא מגבירה את התחרות והמאבק על השליטה בטריטוריות, במקום לייצר מאמץ שיתופי לחלוקתן, ולאפשר לעמים להיפרד לשלום ובשלום. עם מושפל, מבויש, מיואש וחסר תקווה, הוא עם כועס ונוקם.

הכותבת היא חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית בקתדרת חייקין ובבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988