דעה: הקורקינטים לא מפחיתים את העומס

לא השימוש בכלי רכב דו-גלגליים יקטין את גודש התנועה, אלא קיומה של תחבורה ציבורית, שמציעה להגיע בנוחות ובמהירות למספר גדול של יעדים במרחב העירוני

רוכב על קורקינט חשמלי בתל אביב / צילום: שלומי יוסף
רוכב על קורקינט חשמלי בתל אביב / צילום: שלומי יוסף

השלב הבא, ככל הנראה, באבולוציה של המין האנושי הוא חיבור של שתי הרגליים ביחד באופן שרגל אחת מקדימה במעט את הרגל השנייה. במצב, שבו המין האנושי ינוע רק על גבי קורקינטים ממונעים, כפי שכל בר דעת יכול להסיק מסיבוב קצר ברחובות תל אביב, לא יהיה צורך בשתי רגליים. סנפיר גדול ומסיבי יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. האנס קריסטיאן אנדרסן חזה את זה כבר מזמן, כשהוא העניק לעולם את בת הים הקטנה.

נכון להיום בנות הים הקטנות והגדולות וגם בני הים, שטסים על הרכב הדו-גלגלי המסוכן ברחובות הערים מאמינים כנראה באגדות ובניסים. יותר נכון קובעי המדיניות הם אלה שמאמינים בניסים. ריבוי תאונות דרכים קשות, שבהם מעורב קורקינט, הוא עובדה. במהלך 2019 נהרגו למעלה מ-20 בני אדם בתאונות בהן היה מעורב קורקינט. בבית חולים איכילוב לבדו יגיע מספר הנפגעים בתאונות קורקינט לכ-2,500 איש בשנה זו. החקיקה, המחייבת את רוכבי הקורקינטים בחבישת קסדה דואגת לשלומם של רוכבי הקורקינט אך מתעלמת משלומם של הולכי הרגל, אשר נפגעים מידי יום מקורקינטים ואופניים חשמליים, ש"טסים" בכל מקום ומכל כיוון בעיר.

מקובל לחשוב, ששימוש ברכבים דו-גלגליים קטנים, המכונים "מיקרו מוביליטי", הוא אחד הפתרונות המוצלחים לבעיית גודש התנועה בערים. נכון להיום, אין מחקר או אפילו מודל תיאורטי שתומך בטענה זו. בעיית הגודש, לא רק שאינה נפתרת, אלא אף מתרחבת למרחבים, המיועדים להולכי רגל. הכבישים הולכים ונסתמים והגודש עובר למדרכות ולשבילי ההליכה, שנכבשו על ידי רוכבי הקורקינטים. באקלים הישראלי, הסבירות, שנהגים ימנעו משימוש ברכבם הפרטי כדי לנוע בעיר היא קטנה מאוד. מרבית רוכבי הקורקינטים משתמשים במכשיר הזה כתחליף להליכה רגלית ולא במקום נסיעה במכונית פרטית. בעתיד, כאשר תהיה בישראל מערכת רכבות יעילה ואמינה, ששבילי אופניים ישולבו בה, עשויה להיות השפעה מסויימת על הגודש. לפיכך, לא השימוש בכלי הרכב הדו-גלגליים יקטין את גודש התנועה, אלא קיומה של תחבורה ציבורית, המציעה להגיע בנוחות ובמהירות למספר גדול של יעדים במרחב העירוני.

בינתיים, בכל רגע נתון יכול לצוץ קורקינט שיגיע במהירות ופשוט יצפה שהולכי הרגל יפנו לו את הדרך. ציפייה לא מופרכת כלל ועיקר, מכיון, שכל הולך רגל, החפץ בחיים, כך יעשה. רוכבי הקורקינטים מאוד מרוצים מהנימוס המופגן של הולכי הרגל, שמפנים להם תמיד את הדרך.

אמרנו נימוס ונגענו בנקודה רגישה. במקומות רבים בעולם, הנימוס הוא ערך בסיסי. אנשים אוהבים וגאים להיות מנומסים. בישראל הנימוס לא נחשב לערך, בוודאי לא בכבישים. בתחום הקורקינטים והאופניים, בעיקר אלה החשמליים, חוסר ההתחשבות מגיע לשיאים חדשים. כלי הרכב הללו נעים בכל מקום ובכל כיוון, בניגוד לכיוון תנועת המכוניות ואף בתוך מרכזי קניות הומי אדם. משום מה, אף אחד לא מנסה למנוע את ההתנהגות הזאת. הולכי הרגל נכנעו לכלל הבלתי כתוב, לפיו לרוכבי הקורקינטים יש זכות קדימה על פני כל מי שנע במרחב הציבורי.

נסיונות האכיפה ברחובות תל אביב סופגים מפלה ניצחת. מידי יום, חומקים במהירות נהגים עבריינים, כשפקחים מנסים לעצור אותם כשהם נעים במסלול אסור. אכיפה באמצעות פקחים אינה מציאותית כשמדובר בהיקפים העצומים של כלי הרכב, הנעים בכל רחוב וסימטה. שימוש באמצעי אכיפה אלקטרוניים, מצריך הערכות נרחבת, הכוללת, חיוב להתקין אביזר, שמשדר נתוני זיהוי אותם ניתן לקלוט מרחוק. כל עוד האכיפה לא תהיה באמצעות מערכות אוטומטיות האפקטיביות שלה תהיה נמוכה ביותר.

דרך אחרת להתמודדות עם הבעיה היא באמצעות תמריצים חיוביים, הנמצאים בבסיס הגישה הידועה כ"כלכלה התנהגותית". לאלו פוטנציאל טוב יותר לבצע שינוי מרצון בהתנהגות הנהגים וכתוצאה מכך גם בנורמות הנהוגות. מחקרים רבים הראו, בשנים האחרונות, כי ניתן לשנות התנהגות של אנשים באמצעות תמריצים חיוביים ויצירת תנאים, להתנהגות רצויה. תנאים אלו מכונים "ארכיטקטורת בחירה", שכן הם יוצרים סביבה שבה גדלה ההסתברות שמקבל ההחלטה יבחר בחלופה הרצויה למי שעיצב את התנאים הללו. דוגמאות לשימוש בעקרונות של כלכלה התנהגותית כוללות מתן מידע למשתמשים על התנהגותם של משתמשים אחרים, הדגמת משמעותם של נתונים, המחשה ויזואלית של נזק או תועלת, ועוד. הפעלה מושכלת של תמריצים כאלה לרוכבי קורקינט ואופניים, עשויה להשפיע על התנהגותם ולהקטין באופן ניכר את הפגיעה בהולכי רגל במרחב הציבורי.

המחקר מראה, שבמקרים רבים, הסברה יכולה להועיל יותר מאשר אכיפה. ויותר מכך הסברה המשולבת באכיפה, כפי שיודגם בסיפור הבא. לפני שנים אחדות רכבתי על אופניים ברחובות אמסטרדם. באחד הרחובות הוצב שילוט שהורה לרוכבי האופניים להמשיך מאותה נקודה ברגל לצד האופניים. התעלמתי מהתמרור ובקצה הרחוב המתין לי פקח שביקש, באדיבות, לראות תעודה מזהה. הסברתי לו שאני תייר ותירצתי את העבירה בחוסר הכרת הסביבה. הפקח הסביר לי בסבלנות רבה מדוע אין לרכב על האופניים באותו קטע רחוב. הוא סיכם ואמר, שהפעם הוא ימנע מלהשית עלי קנס ויסתפק במתן התראה בלבד. הוא הוציא מכיסו פנקס התראות ומסר לי אחת כזאת, מבלי לטרוח לרשום לעצמו את הפרטים שלי. הוא הבטיח שבפעם הבאה לא יוכל להסתפק בהתראה. הסבירות, שכאחד מ-600,000 רוכבי האופניים באמסטרדם, אפגוש שוב באותו פקח הייתה מאוד נמוכה ולמרות זאת מאותו רגע צייתי באופן מלא לכל התמרורים שכוונו לרוכבי האופניים.

הכותב הוא ראש המרכז לערים חכמות באוניברסיטת בר-אילן

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988