דעה: זו לא השיטה שכשלה אלא משהו אחר לגמרי

בניגוד למיתוס, משך הכהונה הממוצע של כנסת בישראל עד לאחרונה עמד על כשלוש וחצי שנים • מה שגרם לחוסר היציבות מאז זו לא שיטת הבחירות

בני גנץ ובנימין נתניהו / צילומים: יוסי זמיר, Jack Guez / ASSOCIATED PRESS
בני גנץ ובנימין נתניהו / צילומים: יוסי זמיר, Jack Guez / ASSOCIATED PRESS

מאז קמה מדינת ישראל אנו עדים לקולות עזים של הדיוטות ומלומדים, בעלי עניין ובעלי רצון טוב הקוראים לשינוי שיטת הממשל או לכל הפחות לרפורמה משמעותית בשיטת הבחירות לכנסת. מטבע הדברים הפכו הקולות הללו לזעקות שבר נוכח המשבר הפוליטי והחוקתי המלווה אותנו מאז החליטה הכנסת העשרים על התפזרותה ב-26 בדצמבר 2018.

שיטת הממשל הישראלית איננה מקרית. היא פרי של לקחים שקיבלו מנהיגי היישוב ערב הקמת המדינה. השיטה הפרלמנטרית הועדפה על השיטה הנשיאותית לא רק בשל המסורת הבריטית שבצילה חסה היישוב, אלא גם בשל ההכרה שמשטרים נשיאותיים עלולים להיקלע להתנגשויות הרות אסון בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. כידוע, התנגשויות בין הרשויות מוטטו דמוקרטיות רבות במהלך המאה העשרים.

בתקופת השלטון המנדטורי בארץ ישראל התקיימו ארבע פעמים בחירות לאספת הנבחרים. שיטת הבחירות הזו עודדה מפלגות קטנות (אך לא את כל המפלגות הקטנות) לשתף פעולה עם מוסדות היישוב ומנעה היווצרות של מיעוט בוחרים השולט ברוב של נציגים באסיפה. מה שהיה נכון אז, נכון גם היום. שיתוף הפעולה של מיעוטים ושל מאוכזבי בחירות, ומניעת שלטון של מיעוט המשיג רוב מלאכותי ראויים תמיד. בישראל, השגת המטרות הללו היא קריטית עוד יותר נוכח האתגרים החיצוניים והפנימיים בפניהם אנו ניצבים.

עד 2018 היו בישראל עשרים כנסות. משך הכהונה הממוצע של כנסת בישראל עמד על כשלוש וחצי שנים. משך הכהונה הממוצע של ממשלה בישראל עמד על כשנתיים, אך ברוב המקרים התחלפה הממשלה ביוזמת ראש הממשלה או מסיבות טכניות. רק פעם אחת (ב-1990) הודחה ממשלה על ידי הצבעת אי אמון, אך ראש הממשלה המודח הצליח בסופו של דבר להרכיב ממשלה אחרת בראשותו.

המצב כיום שונה לחלוטין. אנו הולכים עתה לבחירות שלישיות ומי תוקע כף לידינו שלא נאלץ ללכת בתוך חודשים ספורים לבחירות רביעיות. הממשלה ה-34, שזכתה באמון הכנסת ב-14 במאי 2015 ממשיכה לכהן גם עתה כממשלת מעבר. ההסדר המשטרי שתיפקד בצורה סבירה (אם כי לא מושלמת) עד שלהי 2018 היה עתה למשל ולשנינה בפי כולי עלמא. מהם הגורמים לקריסת ההסדר?

רעה חולה אחת נובעת מהשינוי המינורי לכאורה באחוז החסימה. רבים סבורים כי העלאת אחוז החסימה מונעת "סחטנות" של מפלגות זוטרות. בדרך כלל ההפך הוא הנכון. קל מאוד להוכיח שריבוי מפלגות בשל ירידת אחוז החסימה מקנה כמעט תמיד חופש תמרון הרבה יותר גדול למרכיב הממשלה. זאת, בנוסף לייצוג המדויק יותר של מגוון הדעות באוכלוסייה. לאלה יש הוכחות לוגיות, מתמטיות ואמפיריות שהוצגו בפני וועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בצד חלופות פיתרון. תרחישי אימים שתוליד העלאת אחוז החסימה תוארו בפני הוועדה כהשערות, והיו עתה לעובדות.

עוד לפני שהועלה אחוז החסימה קרה שמחנה אחד זכה ברוב קולות הבוחרים, אך המחנה השני זכה ברוב המושבים בכנסת. שיעור הקולות שבוזבזו על רשימות מועמדים שלא עמדו ברף החסימה הגיע פעם ל-7% מהקולות הכשרים. אחד הפתרונות שהוצגו בפני המחוקקים לא היה אלא שינוי מינורי בחוק הבחירות. ההצעה ביקשה לאפשר לכמה מפלגות לחתום על הסכם עודפים. זאת בניגוד להסדר המקובל כיום המאפשר הסכם עודפים רק בין שתי מפלגות. כמו כן הוצע שקולות שיינתנו למפלגות שלא עמדו באחוז החסימה אך קשורות ב"ברית עודפים", יחולקו בין המפלגות האחרות בברית שעמדו בתנאי אחוז החסימה. כמובן שגם לתיקונים מינוריים כאלה יש השלכות פוליטיות, אך הן אינן נוטות חסד למחנה זה או אחר ומונעות את עיוות התוצאות כפי שארע בעבר גם בתנאים של אחוז חסימה נמוך בהרבה מזה שקיים היום. אחת התוצאות של ההסדר שהוצע הייתה הגברת המחויבות הציבורית (אך לא המשפטית) לבריתות קואליציוניות אחרי הבחירות. לשון אחר, מדובר בשינויים קלים ביותר שהיו מונעים עיוותים בתוצאות והיו מגבירים את שקיפות כוונותיהם של הפוליטיקאים.

בעיה נוספת המלווה את החיים הציבוריים בישראל היא הפער ההולך וגדל בין הכתוב בחוקים לבין הפרשנות שניתנת להם על ידי בתי המשפט ועל ידי היועצים המשפטיים. דוגמא רלוונטית אחת נוגעת לסמכויותיה של ממשלת מעבר. בחוקי היסוד המושג "ממשלת מעבר" לא מוזכר כלל. אך וועדות, חוות דעת ופסקי דין הטילו על ממשלה כזאת מגבלות חמורות. ניסוח ההגבלות עמום למדי. כך מתגלגלת שאלת סמכותה הבלתי ברורה של הממשלה לפתחו של בית המשפט. אי הוודאות הועצמה עוד יותר נוכח התקופה הארוכה בה משרתת הממשלה הנוכחית כממשלת מעבר. קל וחומר שבימינו סבורים רבים שהמילה הסופית בכל עניין ודבר צריכה להיות בידי בית המשפט אפילו כשהממשלה איננה ממשלת מעבר.

ואולם, הסיבה העיקרית למבוי הסתום אליו נקלענו נעוצה במנהיגים. המצב היה משתנה אם בנימין נתניהו היה פורש מהחיים הפוליטיים. אך למיטב ידיעתי הוא בטוח לחלוטין בחפותו ומוכן להילחם על זכאותו ועל מנהיגותו בנחרצות. מנגד משוכנעים ליברמן, לפיד, יעלון ואחרים שיש להדיח את ראש הממשלה "בכל מחיר". הקרע בין המחנות, ובעיקר בין שתי הרשימות הגדולות, הוא אישי ורגשי יותר משהוא אידאולוגי. קרע זה גרר אותנו לפינות אפלות וקיים חשש שתהיה לו השפעה רבת שנים. ראוי לנו שנזכור תמיד כי על ריב חינם נפלה ירושלים. 

הכותב הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית בכיר בפורום קהלת

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988